תבואות השדה חלק ו לה

עדל"ת שער א' אות ט"ו) עי"ש, והנה מדפריך הגמרא מסכת' פסחים פ"ג ע"ב ומס' שבת כ"ד ע"ב מה"מ שאין שורפין קדשים ביו"ט ופרש"י שם דאי לאו קרא היה לנו לומר דעשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיו"ט אע"ג שיכול לשרוף לאחר יו"ט ע"כ מוכח דס"ל לגמרא דמה שיוכל לשרוף למחר לא חשיב אפשר לקיים שניהם כיון שעכשיו אין יכול לקיים, וכן כתב שם להדיא הרמב"ן ורשב"א וריט"בא עי"ש. אמנם לפי מה שתירץ רבא דמשו"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משים דאמר קרא לבדו ולא מילה שלא בזמנה ופרש"י דהה"ד שריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דאפשר לשרוף למחר י"ל דלתירוץ הגמרא באמת ס"ל דמה שיכול לקיים אפילו רק למחר נמי חשיב ליה יכול לקיים שניהם ואין עדל"ת עכ"פ לרבא י"ל דס"ל דכה"ג נמי חשיב יכול לקיים שניהם ולא אמרינן עדל"ת, והנה התוס' מסכת' פסחים ומסכת שבת שם ד"ה ולא מילה שלא בזמנה, כתבו דרבא ס"ל ג"כ דיו"ט עול"ת כרב אשי והא דלא משני משום יו"ט הו"ל עול״ת דרבא לא קאי רק אמילה שלא בזמנה רק הגמרא מייתי לה אשריפת קדשים עי"ש בתוס', והנה מ"מ קשה אמאי רבא גופא לא משני משום דיו"ט הו"ל עול"ת ובמס' ביצה ח' ע"ב בסוגיא דכתישה ביו"ט מי שרי כתבו התוס' באמת דרבא ס"ל דיו"ט לא הוי רק ל"ת גרידא, אמנם לדעת התוס' במס' שבת ומס' פסחים יודאי קשה היה לו לרבא לתרץ ג"כ דיו"ט הו"ל עול"ת משו"ה אין שריפת קדשים דוחה יו"ט:

והנה י"ל דרבא ס"ל כמ"ש התוס' בשם יש מפורשים במס' קידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה דעשה דיו"ט לא שייך גבי נשים משום דהי"ל מ"ע שהזמ"ג וליכא רק ל"ת לחודא וא"כ היה קשה אכתי גבי נשים יבא עשה דשריפת קדשים וידחה הל"ת דיו"ט משו"ה הוצרך לתרץ מקרא דלבדו דאפילו ל"ת גרידא לא דחי ורב אשי ס"ל כשיטת הר"י מארץ ישראל שם בתוס' דהעשה מאלים הלאו ומשני שפיר דהו"ל יו"ט עול"ת לגבי נשים ג"כ, שוב ראיתי בספר מלא הרעים ערך עדל"ה אות י"ט שכתב ג"כ כדברינו עי"ש:

(מ"ג) וי"ל עוד באופן אחר מ"ט לא ניחא ליה לרבא ג"כ לתרץ משום דיו"ט הוי עול"ת, דהנה התוס' מסכת' שבת שם ד"ה לפי כתבו דתרומה היה רשאי באמת לשרוף ביו"ט כיון דיכול להנות ממנה בשעת שריפה הו"ל השערה לצורך רק דגזרינן תרומה אטו קדשים, והנה לשיטת הרי"בא דאע"ג דאין עדל"ת ועשה, מ"מ הלאו נדחה א"כ קשה מאי משני רב אשי משו"ה אין שורפין משום דהו"ל עול״ת הא אכתי יקשה לפימ"ש הנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן כ"א דמשום איסור עשה לא גזרו, א"כ קשה וודאי שריפות קדשים אסור ביו"ט דאע"ג דהל"ת נדחה מ"מ אכא עשה' משא"כ תרומה דהוא רק משום גזירה אטו קדשים כיון דבקדשים גופא ליכא רק איסור עשה הא באיסור עשה לא גזרו (דהא י"ל דבעשה אע"ג שאפשר שיעבור בקום ועשה ג"כ לא גזרו) וצ"ל דרב אשי באמת פליג על סברת הריב"א וס"ל דבכל עו"לת הל"ת ג"כ לא נדחה וא"כ י"ל דרבא ס"ל כסברת הריב"א דהל"ת נדחה וליכא רק עשה ומשום עשה לא גזרו, ומשו"ה הוצרך קרא דהיא לבדו אע"ג דס"ל ג"כ דיו״ט הוי עול"ת ועי' בספרי ח"א שער ב' בעדל"ת מ"ש שם במה תלוי פלוגתת הריב"א עי"ש וא"כ לפי"ז יש לומר כיון דרבא ס"ל באמת ג"כ דיו״ט הוי עול"ת דאפילו לפי המסקנא נמי ס"ל כסברת הרמ"בן דמה שיכול לקיים שניהם למחר לא מקרי יכול לקיים שניהם כיון שאי אפשר עכשיו לקיים אמנם עד כאן לא אמרינן הכי רק בעשה דוחה ל"ת גרידא כיון דהל"ת לא נאמרה כלל במקום העשה, שפיר אמרינן דאע"ג אם יכול לקיים שניהם תיכף אינו דוחה הל"ת, מ"מ אם לא אפשר לקיים עד למחר בלא דחית הל"ת עדיף טפי שיקיים העשה עכשיו תיכף, אע"ג דמוכרח לדחות הל"ת כיון דל"ת לא נאמרה כלל במקום עשה, משא"כ הכא גבי שריפת קדשים דאכא עשה ג"כ ביו"ט אפילו אי נימא דהל"ת נדחה, בזה שפיר אמרינן למסקנא דילפינן שריפת קדשים ממילה שלא בזמנה דלא דחי מה"ט באמת כיון שיכול לשרוף גם למחר, משא"כ בל"ת גרידא גם למסקנא ס"ל דמה שיוכל לקיים למחר לא חשיב יכול לקיים שניהם, אמנם ממה שהקשו התוס' ישנים במס' שבת ותוס' מסכת' יבמות ה' ע"ב ד"ה כילה משעטנז אמאי לא ילפינן משריפת קדשים דבעלמא אין עדל"ת ותירצו דשאני שריפת קדשים שיכול לשרוף למהר משמע דאפילו בל"ת גרידא נמי אמרינן דכל היכא שיכול לקיים המצוה אפילו למחר נמי הוי כמו יכול לקיים שניהם ולא אמרינן עדל"ת וא"כ מ"ש הראשונים דמה שיכול לקיים למחר לא מקרי יכול לקיים שניהם היינו רק לס"ד דגמרא משא"כ למסקנא אפילו אינו יכול לקיים עד למחר כיון דהמצוה לא נתבטלה לגמרי הו"ל יכול לקא"ש ולא דחי הל"ת והא דמילה שלא בזמנה דוחה צרעת אע"ג שיכול ג"כ למול לאחר שריפא מצרעתי, כבר כתב המהרש"א במס' שבת קל"ב ע"ב בתוס' ד"ה האי עשה דכיון שאין זמן קבוע מתי ירפא מצרעתו לא מקרי יכול לקיים שניהם, משא"כ יו"ט אינו דוחה כיין שיכול לקיים העשה לאחר יו"ט עי"ש ודו"ק. ודע דבהא דאמר רבא ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו הביא הרשב"א בשם רב שרירא גאון דמ"ש דאתיא מק"ו קאי על שריפת קדשים כלומר דילפינן שריפת קדשים דאינו דוחה יו"ט בק"ו ממילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט עי"ש ברשב"א ולא כמ"ש הראשונים דמ"ש דאתיא בק"ו קאי על מילה דאי לאו קרא הוי ילפינן בק"ו דדחי רק דאתיא מק"ו קאי על שריפת קדשים דילפינן בק"ו ממילה דלא דחי אח"כ ראיתי בצל"ח למסכת' שבת שכתב ג"כ לתרץ דמשום עשה לא גזרו, ומשו"ה לא משני רבא משום דיו"ט עול"ת, ובספר ישועות יעקב או"ח סימן תמ"ו ס"ק ג' כתב דאע"ג דרבא ס"ל ג"כ יו"ט עול"ת מ"מ צריך קרא דלבדו דאע"ג דיו"ט הוי עול"ת מ"מ הבערה אי ס"ל הבערה ללאו יצאת לא הוי בכל מלאכה ולא קאי העשה דיו"ט רק על מה שהוי מלאכה וא"כ אע"ג דיו"ט היי עול"ת מ"מ לעניין הבערה ליכא רק לאו (וכה"ג כתבו הרשב"א וריטב"א מס' יבמות ו' לעניין מחמר דליכא ביה עשה עי"ש), משו"ה צריך קרא דלבדו, אמנם בירושלמי ריש פ"ב מסכת' שבת משמע דבאמת שריפה קדשים ביו"ט לאו משום מלאכה נאסר כלל רק דהוא גזה״כ ועי' בספר ברוך טעם שער עדל"ת פ"ה מ"ש בזה ויבואר עוד בס"ד (שוב ראיתי בחידושי הגאון הנורא ר' משלם טיסמניטץ ז"ל בספר אגרא רמה למס' פסחים ה' ע"א שכתב ג"כ דמשו"ה היצרך רבא לקרא דלבדו אע"ג דמודה דיו"ט הוי עול"ת מ"מ הבערה לא הוי רק לאו גרידא וליכא עול"ת למאן דס"ל הבערה ללאו יצאה עי"ש):

(מ"ד) עוד י"ל בישוב קושיית התוס' מ"ט לא משני רבא כתירוצא דרב אשי דיו"ט הוי עול"ת דהנה ראיתי בספר מגן אבות שהקשה מאי ס"ד דעשה דשריפת קדשים ידחה לל"ת דיו"ט הא קיי"ל מסכת' זבחים צ"ז ע"ב אין עדל"ת שבמקדש, והנה בספר הנ"ל תירוץ דדווקא היכא דהל"ת גם כן במקדש אמרינן דלא דחי, משא"כ הל"ת דיו"ט לא הוי דווקא ל"ת שבמקדש דבכל מקים שייך שפיר דחי אמנם בספר טורי אבן למס' ר"ה כ"ח ע"ב ד"ה הרי הוא עובר על בל תוסיף כתב בפירוש דאפילו אם הל"ת שייך בכל מקים כמו ל"ת דבל תוסיף. מ"מ מכיון דהעשה הוא במקדש אמרינן דלא דחי א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פריך הגמרא מ"ט אין שורפין קדשים ביו"ט הא במקדש אין עדל"ת וצ"ל דלמאן דס"ל אין עדל"ת במקדש צ"ל ע"כ דקושיית הגמרא היה מ״ט אין שורפין קדשים ביו"ט ולא נימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וא"ש לשיטת רש"י במס' ביצה