תבואות השדה חלק ו לד

ואח"כ כתבו שם במסכת זבחים מיהו אכתי קשה דלא הוי בעידנא, והנה יל"ד בשני לשון התוס' מסכת' זבחים למסכת פסחים דהכא במסכת פסחים הקשו התוס' מקודם דגבי שבירת עצם לא הוי בעידנא ואח"כ הקשו דהא הוי יכול לקיים שניהם ע"י גומרתא ובמסכת זבחים הקשו קודם הקושיא דיכול לקיים שניהם ואח"כ הקשו דלא היי בעידנא, ועוד הקשה בספר אור חדש הכא במס' פסחים דלא תירצו התוס' כלל על הקושיא הראשונה דלא הוי בעידנא והו"ל לתוס' לכתוב קושיא ראשונה בלשון תימה כיון דלא תירצו כלום (עי' באור חדש מה שתירץ בזה), אמנם לפימ"ש דיש לנו שני דרכים בהא דבעינן בעידנא אי רק כה"ג בעינן בעידנא היכא דהל"ת חמורה או אפילו אם העשה עדיפא מ"מ בעינן בעידנא שמא יארע לו אונס ולא יוכל לקיים הל"ת א"ש כמה שנבאר בס"ד:

(ט"ל) דהנה הרמ"בן במס' יבמות ד' ע"ב כתב דמדאמרינן שם בגמרא כתב רחמנא דאפילו פשתים לצמר מכלל דלית ליה הך דר"ל דאמר דכל מקום שיכול לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת דה"נ יכול לקיים שניהם ואפ"ה דוחה, ועי' תוס' מסכת' מנחות מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר דכל היכא שהל"ת התורה לגבי עשה לא בעינן בעידנא עי"ש היטב ודו"ק, והנה בספרי ח"א (שער עדל"ת אות ט"ו שער א') העליתי בס"ד דאי ס"ל ל"ת חמורה מעשה ואפ"ה נדחה נגד העשת וע"כ דהותרה וא"כ לא בעינן לקיים שניהם, אמנם אי ס"ל עשה עדיפא מל"ת ואז שפיר י"ל דהוא בתורת דחיה דחמור דוחה הקל ואי היי בתורת דחיה ממילא היכא דיכול לקיים שניהם לא דחי ויש לנו ראיה מתוס' מסכת' מנחות הנ"ל שהבאתי דאי כלאים בציצית הותרה לגמרי לא בעינן יכול לקיים שניהם (וי"ל דכלאים בציצית ג"כ הו"ל ל"ת חמורה מעשה, דהעשה אינו שוה בכל והל"ת שוה בכל וע"כ דהותרה ודו"ק) ומעתה א"ש דברי התוס' מסכת' פסחים שמקודם הקשו האיך אפ"של כלל דעשה אכילת פסח דוחה ל"ת ושבירת עצם הא לא הוי בעידנא ושפיר ידע התוס' דמצי לתרץ דרבא ס"ל עשה עדיפא מל"ת וא"כ לא בעי בעידנא דכל היכא דחמור דוחה הקל לא בעינן בעידנא וכן כתבו התוס' מס' זבחים ל"ג ע"ב ד"ה לעניין מלקות דעשה דכרת היכא דדוחה לא בעינן בעידנא וא"כ הה"ד בכל מקום דעשה עדיפא לא בעינן בעידנא וכסברת הברוך טעם שהבאתי לעיל, אמנם לפי"ז יקשה קושיא אחר דאס נתרץ דרבא ס"ל דלא בעינן בעידנא, והיינו משום דעשה עדיפא, וא"כ הא דעשה דוחה ל"ת הוא בגדר דחיה וא"כ קשה האיך אפשר לומר עדל"ת דשבירת עצם הא בעינן יכול לקיים שניהם כמ"ש דאי עשה עדיפא מל"ת והוי בגדר דחיה א"כ כל שיכול לקיים שניהם לא דחי הל"ת וע"ז תירצו דהכא אי אפשר לקיים שניהם משום הפסד קדשים ושפיר הוי דחי הל"ת אי לאו קרא דועצם לא תשברו בו דאחד עצם שיש בו מוח, וא"כ לא קשה קושיא הראשונה ג"כ דלא הוי בעידנא דבאמת ס"ל לרבא עשה עדיפא מל"ת וא"כ לא בעינן בעידנא כמ"ש לעיל בשם הברוך טעם ומתורץ קושיית האור חדש דגם קושיא הראשונה מתורץ שפיר דאי ס"ל באמת דבעינן יכול לקיים שניהם, והיינו דעשה עדיפא מל"ת א"כ לא בעינן בעידנא, אמנם במס' זבחים צ״ז ע"ב ד"ה ואחד עצם ס"ל דאפילו אי עשה עדיפא מ"מ בעינן בעידנא שמא יארע לו אונס משו"ה כתבו מיהו אכתי קשה וכו' הא לא הוי בעידנא, כלומר דאע"ג דרבא ס"ל ג"כ דבעינן יכיל לקיים שניהם דעשה עדיפא, מ"מ קשה הא בעינן בעידנא דאפילו אי עשה עדיפא מ"מ צריך להיות בעידנא כמ"ש לעיל באות ל"ו שמא יארע לו אונס ודו"ק:

(מ') והנה פסקי התוס' שם מסכת' זבחים תירצו להך קושיא דלא הוי בעידנא כתבו וז"ל דהיכא דאי אפשר לקיים העשה בעניין אחר לא בעינן בעידנא (ועי' מל"מ פ"י מהלכות קרבן פסח.) והנה ראיתי בספר אור חדש שהקשה על הך סברת פסקי תוס' ממסכת שבת קל"ב ע"ב דאמרינן דעבודה אינו דוחה צרעת דלא הוי בעידנא, והא התם נמי משכחת שלא יוכל לקיים העשה באופן אחר כלל, ונ"ל לפרש כוונת פסקי התוס' באופן אחר עפ"י מש"ל באות כ"ד לחלק בעדל"ת בין שהעשה מוכרח להזדמן עם הל"ת או דרק לפעמים נזדמנו יחדיו, והנה הא וודאי י"ל דכל שהעשה מוכרח להזדמן עם הל"ת אז טפי דחי ולא בעינן כלל בעידנא וא"כ כוונת התוס' במש"כ דהיכא דאי אפשר לקיים העשה בעניין אחר היינו כמו הכא אי נימא דמ"ש ואכלו את הבשר בלילה ההוא דקאי גם על מה שבתוך העצם דהיינו המוח א"כ ע"כ אמרה התורה שידחה הל"ת דעצם לא תשברו ולא היה צריך להיות בעידנא וע"י הוכיח רבא שפיר דאין עדל"ת שבמקדש דאי לאו הכי הוי דחי עשה דאכילת פסח הל"ת דשבירת עצם אע"ג דלא הוי בעידנא כיון דבכל פעם ע"כ יזדמן העשה עם הל"ת וא"כ לא קשה מה שהקשה האור חדש ממה דעבודה אינו דוחה צרעת משום דלא הוי בעידנא דעבודה וצרעת אינו מוכרח להזדמן עכ"פ העשה נגד הל"ת משא"כ עשה דאכילת פסח אי קאי גם על המוח ע"כ מוכרח להזדמן עם הל"ת דשבורת עצם ושפיר כתבו דלא בעינן כה"ג בעידנא ועמ' היסב מ"ש לעיל אות כ"ד כ"ה ודוק, ועיי' בספר לחם יהודא על הר"מ פ"י הלכות קרבן פסח שכתב ג"כ כה"ג בכוונת פסקי תוס', ואגב אירחא אעתיק בכאן מה שהקשה באור חדש שם לפירוש התוס' שכתבו דלרבא אסור בגימרתא משום הפסד קדשים כלומר שישרף מעט מן המוח שבפנים הא כיון דסתם אכילות פסח הוא בכזית א"כ איך ידחה עשה זו בשביל הך פורתא הלאו דעצם לא תשברו בו כלומר שיהי' אסיר לשרוף כרי שלא יפסוד הך מוח פורתא ע"י גומרתא, ונ"ל דיהי' מכאן ראיה למש"כ הפרמ"ג ביו"ד בפתיחה להלכות שחיטה דאכילה הנאמר בעשה הוי אפילו בכ"ש א"כ א"ש דהכא מ"ש התורה ואכלו הבשר הוי המצוה על כל פורתא ואפי' אם איני יוצא ידי חובת אכילת פסח רק בכזית מ"מ העשה קאי על כל חלק וחלק ממנו ושפיר הוי הפסד קרשים אפילו אם שורף רק מעט ממנו (ועיי' שו"ת בית שלמה לחו"מ סימן קל"ה קל"ו) ויבואר עוד בס"ד:

(מ"א) ולפימ"ש דמשו"ה צריך להיות בעידנא דאי לא הוי בעידנא חיישינן שמא יארע לו אונס ולא יוכל לקיים המצוה, יש ליישב מה שהקשה בטורי אבן ריש מסכת' חגיגה סתירת התוס' דבמס' יבמות א' כתבו דמצית ציצית לא הוי עד אחר שנתעטף וא"כ משמע אע"ג דלא הוי בעידנא חשיב ליה כמו שהיה בעידנא משום דלבישה הוי הכשר מצוה וא"כ ס"ל דהכשר מצוה נמי חשוב ליה בעידנא, ובמס' חגיגה כתבו דהעראה אע"ג דהוי נמי הכשר מצוה מ"מ לא חשיב ליה בעידנא, ועי' מ"ש לעיל באות ד', אמנם להנ"ל ניחא דוודאי כשצריך לעשות עוד איזה מעשה לקיום המ"ע יש לחוש דלמא יארע לו אונס משא"כ כשאין צריך עוד לשום מעשה מהי תיתי ניחוש שלא יוכל לקיים המצוה דלמיתה וודאי לא חיישינן בזמן מועט כזה, וא"כ א"ש דגבי ציצית כיון שכבר נתעטף בהבגד וא"צ עוד שים מעשה לקיום המצוה חשיב ליה שפיר בעידנא גם בשעת העטיפה משא"כ בביאה לא חשיב ליה העראה הכשר מצוה דלמא יאנס ולא יוכל לגמור הביאה משו"ה כתבו שפיר במס' חגיגה דלא חשיב בעידנא ודו"ק:

(מ"ב) נבאר עוד כלל אחד היכא דיכול לקיים העשה למחר בלא דחיית הל"ת ורק אם רוצה לקיים עכשיו מוכרח לדחות הל"ת אם הא נמי מקרי יכול לקיים שניהם ולא דחי, וכבר כתבתי מזה בספרי ח"א (שער