תבואות השדה חלק ו לג

ברבי דהא רש"י ס"ל דקרא מיירי בבונה וסותר וא"כ היינו דווקא ל"ת שי"ב כרת וא"כ יו"ט דליכא רק ל"ת גרידא מנ"ל לרש"י דאין דוחה ונ"ל דרש"י ס"ל דלכאורא קשה על ס"ד דגמרא מאי רוצה ללמוד דאתי קרא ללמד דבעלמא דוחה ל״ת שי"ב כרת דלמא כי אתי קרא רק לומר דבניין ביהמ"ק אינו דוחה יו"ט הא שבת דיש בו כרת לא אצטריך קרא דבעלמא נמי אין עדל"ת שי"ב כרת וצ"ל דרש"י ס"ל דכיון דיו"ט הוי עול"ת א"כ כמו דמוכח דבעלמא עשה דוחה עול"ת ה"נ עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת, ויש להסביר עפ"י מ"ש לעיל דאי עשה עדיפא מל"ת היינו דיותר חפץ הקב"ה מה שמקיים המצוה בקים ועשה ממה שמקיים רק בשב ואל תעשה, (עי' מ"ש לעיל באות כ"ז), וא"כ ס"ל לרש"י דה"נ לעניין ל"ת שי"ב כרת כיון דיותר חפץ הקב"ה לקיים המצוות בקום ועשה הה"ד דמצי מדחי לל"ת שי"ב כרת וא"כ ממילא מוכח אפילו אי לוקמא קרא ליו"ט כיון דע"כ דבעלמא עשה דוחה ל"ת ועשה ה"נ דוחה ל"ת שיש בה כרת אע"ג דלעיל כתבנו בסברת התוס' לחלק בין עול"ת לל"ת שי"ב כרת (עי' לעיל אות כ"ז) מ"מ רש"י ס"ל דאין חילוק ודו"ק, אע"ג דלפי האמת למסקנא גם רש"י מודה דאין עשה דוחה עול"ת כדמשמע בכמה מקומות בש"ס, מ"מ לשקלא וטריא דהכא ס"ל דעשה שהוא בקום ועשה עדיף ודוחה אפילו לעול"ת שהוא רק בשוא"ת וא"כ הה"ד דדוחה ל"ת שי"ב כרת וכל זהו לדעת המהרש"ל וכבר כתבנוו דהמהרש״א לא ס"ל הכי ודו"ק, אמנם הא וודאי קשה מה שהקשה עוד שם דהא למסקנא דהכא אמרינן דקרא אצטריך יכול יתירא מביהמ"ק ת"ל את שבתותי תראו ולא לומר דבניין ביהמ"ק אינו דוחה שבת ויו"ט, וצ"ל דרש"י ס"ל כיון דעכ״פ או לא הוי ילפינן מכיבוד דאינו דוחה הוי ילפינן מהאי קרא דאת שבתותי תשמורו, משו"ה נקט רש"י האי קרא (ועי' מה"רם ברבי מה שהאריך בזה):

(ל"ו) עוד אבאר לך כלל אחד בעניין הא דאמרינן דבכל עדל"ת בעינן דווקא בעידנא, הנה בזה י"ל ב' טעמים. האחד כמ"ש הברוך טעם כמ"פ בשער עדל"ת כיון דכל ל"ת חמיר מעשה רק דילפינן מכלאים בציצית או מילה בצרעת דל"ת נדחה, ומשו"ה בעינן דווקא שיהי' דומיא דכלאים שיהי' בעידנא, ומשו"ה אי ס"ל דעשה עדיפא מל"ת לא בעינן בעידנא, ומשו"ה כתב הברוך טעם בשער עדל"ת פרק שני דרבא ס"ל דלא בעי בעידנא, אמנם י"ל עוד טעם אחר עפ"י מה שהבאתי לעיל באות ל' בשם שו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סימן קי"ג דמשו"ה בעינן בעידנא דאי לא הוי בעידנא חיישינן שמא ימות, וכבר עבר על הל"ת ולא קיים העשה, ולע"ד נראה להוסיף על הך טעמא דאע"ג דלמיתה בזמן קצר כי האי לא חיישינן מ"מ אכא חשש שמא יארע לו איזה אונס אחר שלא יוכל לקיים המצוה, וא"כ לפי"ז אפילו היכא דחמור דוחה הקל, מ"מ בעידנא דווקא דאי לא הוי בעידנא יש לחוש שמא ע"י איזה אונס לא יוכל לקיים החמור אח"כ, ועפי״ז י"ל פרפרת אחר בתוס' מסכת' פסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי עשה שהקשה הריב"א שם האיך דוחה עשה דפסח העשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא דעשה אכילת פסח לא מקיים עד הלילה, ותירץ ששוחטין הפסח קודם שידחו עשה דהשלמה והו"ל שפיר בעידנא עי"ש היטב, אמנם הר"י תירץ שם באופן אחר דעשה דחמור דדוחה עשה הקל לא בעינן בעידנא, ועפ"י הסבר הברוך טעם דכיון דהא דחמור דוחה הקל הוא מסברא ולא צריך למילף מכלאים בציצית משו"ה לא בעינן בעידנא, ועי' מ״ש לעיל באות כ"ט ודו"ק (ועי' היטב בספר ברוך טעם בעניין אי עשה דקו"ע דחי עשה דשוא"ת פרק ראשון שכתב ג"כ זו הסברא):

(לז) והנה לכאורא יל"ד אמאי לא ניחא ליה לריב"א בהך סברא דכל דחמור דוחה הקל לא בעינן בעידנא, אמנם לפימ"ש א"ש דהריב"א לשיטתו לא ניחא ליה הך סברא לומר דכל דחמור דוחה הקל דלא בעינן בעידנא. דהנה בספרי ח"א הבאתי ראיה דהריב״א מדס"ל אע"ג דאין עשה דוחה לתו"ע מ"מ הל"ת נדחה ס"ל ע"כ דכל עשה עדיפא מל"ת (עי' מ"ש לעיל באות כ"ב ובספרי שער עדל"ת שער ב') ומשו"ה לא מצי הריב"א לתרץ דעשה דחמור דוחה הקל דלא בעינן בעידנא דהריב"א לשיטתו דס"ל ע"כ דכל עשה עדיפא מל"ת דהא אפילו היכא דלא מצי דחי לגמרי, כגון עול"ת מ"מ נדחה הל"ת וע"כ דכל עשה עדיפא ואפ"ה בעינן בעידנא א"כ הה"ד בעשה חמור דדוחה עשה הקל ג"כ בעינן בעידנא, וע"כ דס"ל דהטעם דבעינן בעידנא הוא משום דחיישינן שמא יארע לו אונס ולא יוכל לקיים אח"כ העשה החמורה משו"ה אפי' בחמור דוחה קל ג"כ בעינן בעידנא ומשו"ה הוצרך הריב"א לשיטתו לתרץ דהכא גבי עשה דפסח דדוחה עשה דהשלמה מיירי ג"כ בגוונא דהוי בעידנא והנה יש לומר עוד דהא דס"ל לריב"א אפילו בחמור דוחה הקל מ"מ בעינן בעידנא הייני דווקא היכא שהעשה שנדחה והעשה שמקיים אינו בחד גברא כמו הכא דעשה דהשלמה הכהן עובר והעשה דפסח הוא על הבעלים, ובאמת כבר עמדו בזה התוס' מסכת שבת ד' ע"א ד"ה וכי אומרים דהיאך רשאי הכהן לעבור עשה דהשלמה כדי שמחוסר כפורים יקריב הפסח הא אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך, ותירצו דהיכא דלא פושע מותר לעבור בשביל חבירו עי"ש עכ"פ כיון שהוא בעצמו איני מקיים העשה שפיר אמרינן דאע"ג דפסח הוי עשה חמור מ"מ בעינן שיהי' בעידנא עכ"פ, ויש להמתיק קצת הסברא דהא באמת יש לחוש שמא מ"מ לא יוכל אח"כ לקיים עשה דפסח דהיאך יוכל הכהן להיות בטוח שלא יארע לו איזה סבה להמחוסר כפורים שיהי' נמנע מלעשות הפסח משו"ה בעינן בעידנא אפילו היכא דהעשה אחרת קילאטפי משא"כ היכא שהעשה ול"ת הוא בחד גברא גם הריב"א מודה דחמור שדוחה הקל לא בעינן בעידנא, אמנם ממ"ש דריב"א ס"ל דכל עשה עדיפא מל"ת מוכח דס"ל דאפילו בחמור דוחה הקל בעינן בעידנא, ועיי' בספר מחנה ראובן למסכת פסחים נ"ו ע"א שהעיר בזה ג"כ דהעשה דפסח ועשה דהשלמה אינם בחד גברא, ועיי' בטורי אבן מסכת ר"ה ל"ב ע"ב שכתב דמה שהביא הר"י ראיה מר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה אע"ג דלא הוי בעידנא אינו מוכח דכל היכא דחמור דוחה קל לא בעינן בעידנא דהתם י"ל כמ"ש הר"ן דהתורה לא אסרה כלל לשחרר רק כשהיא לטובת העבד, ועוד י"ל דשחררו על תנאי שלא יחול השחרור עד שיתחילו דבר שבקדושה והו"ל שפיר בעידנא עי"ש:

(ל"ח) נ"ל דגם התוס' במסכת זבחים צ"ז ע"ב גבי אי אתי עשה דאכילת פסח ודוחה ל"ת דעצם לא תשברו בו ס"ל ג"כ דהא דבעינן בעידנא הוא משום שמא יארע לו אונס אחר עבירות הל"ת ולא יוכל לקיים העשה וא"כ אפילו אי עשה עדיפא מל"ת מ"מ צריך להיות בעידנא ולא כסברת הברוך טעם שהבאתי לעיל דאי עשה עדיפא מל"ת לא בעינן בעידנא והוא כמה שאבאר בס"ד, דהנה התוס' במסכ' פסחים פ"ה ע"א ד"ה כשהיא אומר הקשו האיך מוכיח רבא מסכת' זבחים מהאי קרא דאחד עצם שיש בו מוח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דלמא הכא הטעם משום דלא הוי בעידנא ולא ריצו כלום על הך קושיא ואח"כ הקשו בשם הרשב"א דהא הכא יכול לקיים שניהם להוציא המוח ע"י גומרתא ותירץ הרבינו חיים להרשב"א דהכא אזלינן אליבא דרבא דס"ל דאי אפשר ע"י גומרתא משום הפסד קדשים, ועי' תוס' מסכת זבחים שפירשו יותר דבריהם דעכ"פ אי אפשר שלא ישרף מעט מן המוח שבפנים ע"י הגומרתא וא"כ לא הוי יכול לקיים שניהם