תבואות השדה חלק ו לב

בציצית. אמנם לומר דשאר עשה דחי ל"ת וודאי קשה אדיליף מכלאים בציצית דדוחה ניליף מכיבוד אב דאינו דוחה אפילו לית גרידא וליכא למפרך מה לכיבוד שכן רק הכשר מצוה דלקולא לא ידע אכתי בס"ד שמהני סברת הכשר מצוה עד לבתר הכי דמסיק דסברת הכשר מצוה הוי סברא אלימתא, וא"כ שפיר אמרינן דאע"ג דכיבוד אינו דוחה אפילו ל"ת גרירא, היינו רק משום דלא הוי רק הכשר מצוה, משא"כ עשה דעלמא שפיר ילפינן מכלאים בציצית דדוחה עכ"פ ל"ת גרידא כנ"ל לשיטת התוס':

(ל"ב) אמנם לשיטת רש"י באמת יש לעיין דהא רש"י נמי מודה ע"כ גבי כיבוד דאינו דוחה אפילו ל"ת גרידא כמ"ש המהר"שא דתוס' סמכו על סוגיא דמסכת' קידושין דאמרינן הנח כבוד אביך, עי' במהרש"א, וא"כ ה"נ לא יחלוק רש"י על זה דכיבוד לא דחי אפילו ל"ת גרידא, וא"כ קשה קושית התוס' מהיכא מוכח דעשה דכיבוד לא דחי אפילו ל״ת גרידא הא בשבת אכא עול"ת ולל"ת גרידא גמר מכלאים בציצית דדחי, ותירוץ התוס' שכן הכשר מצוה לא שייך לפרש"י דהכשר מצוה הוא עדיפותא, ונ"ל דרש"י ס"ל כמ"ש השעה"מ פי"ב מהלכות עכו"ם הלכה ג' לתרץ קושיא ראשונה של תוס' דגבי מחמר איכא עול"ת דס"ל כמ"ש התוס' מסכת' קידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה דנשים אינם מצות על עשה דשבת דהו"ל מ"ע שהזמ"ג וליכא רק ל"ת לחודא ולגבי דידהו נמי לא דחי כיבוד לאו דמחמר וא"כ מוכרח דאפילו ל"ת גרידא נמי לא דחי, אמנם הא מילתא דנשים אינם מצוות במ"ע דשביתה בשבת ויו"ט משום שהז"ג יש לעיין טובא, (וע״י בספר סדר משנה על הרמ"בם פי"ב מהלכות עכו"ם להגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל שהאריך בזה,) אמנם אחר העיון קצת בלא"ה אין לומר כן לרש"י דהא רש"י ס"ל דלמסקנא מוקמינן הא דכיבוד אינו דוחה הוא בישול ושחיטה ולא מוקמינן בלאו דמחמר למסקנא כלל וא"כ באמת אינו מוכח לרש"י דכיבוד אינו דוחה אפילו ל"ת גרידא, והנה גם התוס, שהקשו מנ"ל דכיבוד אינו דוחה ל"ת גרידא ג"כ קאי ע"כ על הסוגיא דמסכת' קידושין כמ"ש המהרש״א דל"ל דקאי על התנא מנ"ל מקרא דהא התוס' נקטו בדבריהם שבת וטומאה והשבת אבידה, והכה גבי טומאה והשבת אבידה ליכא קרא דכיבוד. אינו דוחה רק גבי שבת אלא קרא ומאי נקטו טומאה והשבת אבידה ג"כ, אלא וודאי כוונת התוס' הוא להקשות על סוגיא דגמרא מנ"ל לומר דאפילו ל"ת גרידא לא דחי דלמא רק עול"ת אינו דוחה כמו שבת וטומאה והשבת אבידה כיון דחמא דברייתא לא נקטו רק אלו, ואולי י"ל דרש"י מפרש יכול אמר לו אביו הטמא להחזיר אבידה בביה"ק וא"כ מדחזינן דאפילו תרי עשה כיבוד אב והשבת אבידה אינו דוחה עול"ת דטומאה, וא"כ כיבוד אב לחודא לא מצי דחי אפילו ל"ת גרידא, ואע"ג דמקרא לא מוכח דהא קרא מיירי בשבת שהוא כרת לרש"י למסקנא דמיירי בשחיטה ובישול, י"ל דרש"י ס"ל דכיון שכבר גלתה התורה דמה שהוקש כבודם לכבוד המקום לא מהני להיות אפילו כשאר עשה דעשה בעלמא דוחה אפילו ל"ת שי"ב כרת (חוץ יבום דאינו דוחה כיון דאפשר בחליצה) וע"כ דכיבוד אב לא חשיב כלל נגד כבוד המקום, ומשו"ה ס"ל דאפילו שום לאו כיון דבכל לאו אכא כבוד המקום לא נדחה נגד כיבוד אב ומשו"ה לפי האמת כיבוד אינו דוחה אפילו לאו גרידא (כמ"ש התוס' בסוף ד"ה כולכם חייבין בכבודי) וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:

(ל"ג) אמנם מה שהקשו בתוס' ישנים מסכת' כתובות איך שייך לומר דידחה עשה דכיבוד הל"ת הא במס' כתובות אמרי' דעשה דולו תהיה לאשה אינו דוחה הל"ת אם אינה ראויה לו משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל, וה"נ אי אמר האב אינו רוצה בכיבוד זה לא הוי עשה כלל, ואיך ס"ד דידחה עשה ל״ת ונ"ל דדווקא היכא שהעשה יוכל להדחות לגמרי כמו התם דנפקע העשה ולו ה לאשה לגמרי, שפיר אמרינן דלא מצי דחי הל"ת, משא"כ הכא גבי כיבוד אטו ע"י שאומר לא בעינא יהיה נפקע כל העשה דכיבוד לגמרי הרי מ"מ נשאר עדיין עליו עשה דכיבוד לשאר דברים וכל שלא נפקע העשה לגמרי, שפיר דחי כיון דמ"מ עכשיו הוא רוצה ומדוייק הלשון מ"ש מי איתא לעשה כלל, כלומר דשם נפקע העשה מכל וכל, ומשו"ה לא מצי לדחות, ועי' בשטמ"ק מסכת' כתיבות שם שכתב וז"ל ולא אשכחן עשה דקיל שברשות האדם שבטלו מעיקרו שיהי' דוחה ל"ת דלא גלי לן רחמנא בכי האי עשה עכ"ל הרי שנקט בפירוש שברשות האדם לבטל העשה, משא"כ הכא אילו אמר האב לא בעינא משו"ה אינו מבטל העשה רק שאומר שא"צ עכשיו לזה הכיבוד, ומ"מ העשה לא נתבטל וא"כ ממילא כיון שאומר שצריך הו"ל עשה מעליא דהא מיירי שהאב צריך לאותו כיבוד דאם רוצה שהבן יעבר על איזה דבר מה שאין צריך לזה לכבודו הו"ל רשע ובלא"ה אינו חייב לשמע לו וכן כתבו התוס' והראשונים שאומר ליטמא בביה"ק להביא גוזלות, (ועיי' בש"ע יו"ד סימן רמ"א סעיף ט"ו) ודו"ק:

(ל"ד) והנה אכתי יש לעיין לפרש"י דלמסקנא ס"ל בעלמא עדל"ת שיש בה כרת ג"כ לפירוש מהר"של ואמאי לא ילפינן מכיבוד דאינו דוחה הל"ת שי"ב כרת הגם די"ל דרש"י מודה דגביכיבוד אינו דוחה אפילו ל"ת גרידא א"כ בלא"ה לא מצי ילפינן מכיבוד מ"מ לשקלא וטריא דגמרא דמוקמינן גם למסקנא דהא דכיבוד אינו דוחה הוא שחיטה ובישול וא"כ באמת נימא דבעלמא אינו דוחה ל"ת שי"ב כרת, והנ״ל בזה דרש"י ס"ל כמ"ש תוס' בד"ה ונגמור דמנ"ל לתנא לאוקמא קרא בשחיטה ובישול נוקמא בלאו דמחמר, ונגמר דבעלמא לא דחי אפילו ל"ת גרידא, ותירצו דדייק תנא מדלא אשמעינן קרא בעלמא היכא דליכא אלא לאו גרידא דלא הוי אתי למטעי וא"כ ה"נ ס"ל לרש"י דבאמת גבי כיבוד יש סברא קצת דלדחי אפילו ל"ת שי"ב כרת משום דהוקש כבודם לכבוד המקום ויש סברא אפכא כיון דמ"מ לא הוי כיבוד שמים כל כך והכל תלוי רק ברצון האב אדרבא אינו דוחה דהוי כמ"ש במס' כתיבות אי אמרה לא בעינא ועכ"פ יש לטעות בהכי וא"כ אי הוי ס"ל באמת דאינו דוחה ל"ת שי"ב כרת הי"ל לקרא טפי לאשמעינן בעשה דעלמא דאינו דוחה ל"ת שי"ב כרת ולא בכיבוד, אלא וודאי מדגלי קרא רק בכיבוד דאינו דוחה משמע דוקא כבוד דליכא כל כך כבוד שמים אינו דוחה, משא"כ בעלמא דוחה אפילו ל"ת שי"ב כרת, וכן י"ל בס"ד דגמרא דרצה למילף מבניין ביהמק״ד הא בעלמא דחי ואמאי לא ילפינן אדרבא מהתם דלא דחי, אמנם להנ"ל א"ש דהנה גם בבניין ביהמק״ד יש סברא דלדחי טפי דהוי צורך גבוה טובא ויש סברא אפכא כיון דבמה שבונה הביהמ"ק אכתי לא נגמר כל המצוה ולא דמי לשאר מצווה משו"ה אינו דוחה. ואע"ג דמשכחתלפעמים שגומר הבניין בשבת, מ"מ עפ"י רוב לא משכחת שיגמר דווקא בשבת, וא"כ שפיר אמרינן מדגלי קרא בבניין ביהמק"ד דלא דחי שאינו גומר כל המצווה משמע הא בעלמא דחי וא"כ א"ש מה דס"ל לרש"י למסקנא לפי האמת דבעלמא עדל"ת שיש בה כרת, ועי' במהר"שא בתוס' ד"ה שכן הכשר ולדעת המהרש״א גם רש"י ס"ל למסקנא דאין עדל"ת שי"ב כרת עי"ש היטב, ודו"ק:

(ל״ה) ראיתי בחידושי מהרם ברבי שהקשה על רש"י מסכת' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה ואין בניין שכתב דאין בניין ביהמ"ק דוחה יו"ט מדכתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תראו דאין בניין ביהמ"ק דוחה שבת והה"ד יו"ט אינו דוחה דיו"ט נמי שבת אקרי, והקשה המהר״ם