תבואות השדה חלק ו לא

דנדחה מסברא לא בעינן בעידנא, וכן כתב בספר ברוך טעם בשער עדל"ת דכל דנדחה מסברא לא בעינן בעידנא, (ועי' בספרי ח"א שער עדל"ת אות ט') וא"כ הכא כיון הגמרא ע"כ רוצה לומר דלאו גרידא דחי ול"ת שי"ב כרת לא דחי וע"כ דעשה עדיפא מל"ת א"כ איך פריך מה להנך שכן הכשר ומצוה כלומר ולא הוי בעידנא לסברת התוס' ועי' בספר אהל דוד שפירש ג"כ בכוונת התוס' דלא הוי בעידנא דבאמת אי עשה עדיף מל"ת לא בעינן בעידנא, ומשו"ה הניח ליה לרש"י טפי לפרש שכן הכשר מצוה הוי מעלה, כלומר משא"כ ביבום דאפשר לחליצה, ואע"ג דהתוס' הקשו דאמרינן כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה ס"ל לרש"י דהיינו לפי האמת דיש לן קרא דעליה דחייבי כריתות אינן בני יבום כלל, משא"כ לס"ד הוי ס"ל דחייבי כריתות הוי כחייבי לאוין דעולה לחליצה ואינו עולה ליבום כדרשינן במס' יבמות כ' ע"א עי"ש ודו"ק (ועי' עוד בסמוך בסוף אות ל' מ״ש בס"ד):

(ל') עוד שם בתוס' ד"ה טעמא הקשו דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית כיון דאפילו ל"ת שי"ב כרת בעלמא דחי, ותירצו דהו"א גבי כלאים לא לדחי כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל, אח"כ הקשו א"כ האיך ס"ד למילף אפילו כלאים בציצית מראשו הא ציצית הו"ל עשה שאינו שוה בכל ותירצו דאכתי לא ידע שיש חילוק בין עשה השוה בכל לאינו שוה בכל, ונ"ל דבאמת פליגי הס"ד והמסקנא במה שנסתפקתי לעיל באות ט"ו אם הך דאינו שוה בכל מועיל גם להחליש מעלת העשה דאי הוי ס"ל דרק משום מעלת העשה דוחה הל"ת שפיר י"ל דבכל שאינו שוה בכל גם עשה אין לה מעלה כ"כ לדחות הל"ת, משא"כ אי במקום עשה לא נאמרה ל"ת שפיר י"ל דלעניין ל"ת הוי גריעותא מה שאינו שוה בכל כיון שהמעשה עכ"פ אינו מתועב כל כך בעיני המקום ית"ש, משא"כ העשה כיין שמ"מ מצוה רמיא עליו אינו נגרע ע"י שאינו שוה בכל, וא"כ הס"ד והמסקנא פליגי בהך סברא ודו"ק, אח"כ כתבו התוס' ומפסח מילה ותמיד לא קשיא אמאי אצטריך קרא דאי לאו קרא הו"א דשבת לא דחי, כלומר דשבת חמור טפי וכתב המהרש"א דממילה בלא"ה לא קשה דמילה הו"ל עשה שאינו שוה בכל ואינו מוכרח דמילה לא יהיה שוה בכל מה שאינו נוהג בנשים כיון דלא משכחת בנשים הו"ל שפיר עשה השוה בכל, אמנם בתוס' מס' ב"ק פ"ח ע"א ד"ה שכן אינו במילה כתבו דכה"ג שפיר חשיב פרכא וא"כ צדקו דברי מהרש"א, ועי' פנ"י מסכת' קידושין ה' ע"א בגמרא ד"ה אמר ר"ה, ובספרי חלקת השדה הארכתי בכלל הזה עי"ש סימן כ"ג עוד י"ל בדרך צחית קצת אמאי לא ניחא לרש"י לפרש כפירוש התוס' דכיבוד אב גרע דלא הוי רק הכשר מצוה כיון דעיקר סברת התוס' הוא דלא הוי בעידנא, וראיתי באיזה מאחרונים הטעם דבעינן בעידנא הוא משום דאי לא הוי בעידנא חיישינן שמא ימות ויעבור על הל"ת בלא קיום העשה, (עי' שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאי ח"ב סימן קי"ג שהביא זה הטעם, ועי' לקמן בדברינו באות ל"ו בס"ד.) וא"כ ס"ל לרש"י דגבי כיבוד אב שהתורה כתבה בפירוש למען יאריכין ימיך וודאי לא חיישינן שמא ימות תיכף ומשו"ה לא בעינן בעידנא] אמנם מה שהקשה בספר אהל דוד על התוס' במ"ש דהכשר לא חשיב כל כך משים דלא הוי בעידנא, והקשה מהשבת אבידה דחשיב הכשר מצוה נמי בעדנא יש לחלק דהתם וודאי כל שמתחיל לטפל באבידה להשיבה לבעלים הו"ל מגוף המצוה דהא אבידה זו צריך להשיב דווקא, משא"כ הכא כשאמר לו אביו לחמר אחר בהמה להביא גוזלות לאביו לאכול אילו מזדמן לו בשעת הליכתו גוזלות אחרים שלא יצטרך לחמר בהמה בשבילם או לטמא בביה"ק פשיטא שמחוייב להניח גוזלות אלו שצריך לעשות איסור בשבילם ולהביא לו אחרים אם אפשר לו בלא איסור כלל וא"כ הוי הך מחמר או מה שמטמא בביה"ק רק הכשר מצוה בעלמא ולא מגוף המצווה ואינו דומה להשבת אבידה בביה"ק דהתם מחוייב עכ"פ להחזיר אבידה זו לבעלים א"כ תיכף מכיון שהתחיל לטפל בהשבתה חשיב ליה כמו גוף המצוה, וא"ש סברת התוס':

(ל"א) בתוס' בד"ה נגמר מהכא, הקשו והיכי נגמר מהכא דאין עדל"ת הא שאני הכא דהוי עול"ת (ולא ס"ל כמ"ש הרש"בא והריטב"א בשם הר' יונה דבמחמר ליכא עשה דתשבות לא קאי על מחמר עי"ש) ותירצו דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי שהוקש כבוד לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא עי"ש כלומר ופריך בגמרא שפיר דנגמור מכאן דאין עדל"ת אפילו ל"ת לחודא ואח"כ הקשו וז"ל וא"ת מנ"ל דעשה דכיבוד לא דחי אפילו לאו גרידא דהא שבת וטומאה כלהו עול"ת נינהו וי"ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלדחי א"כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמור דכיבוד הוי הכשר מצוה, והנה יל"ד בלשון התוס' למה חזרו והקשו דמ"נל דלא דחי אפי' לאו גרידא הא כבר כתבו קודם לזה דלגבי כיבוד שהוקש כבודם לכבוד המקום אפילו עול"ת הו"ל רק כמו בעלמא לאו גרידא, ונ"ל לפרש כוונת התוס' כך דהנה התוס' ס"ל דשקליא וטרי' דגמרא אזיל דל"ת שי"ב כרת אינו דוחה ול"ת גרידא עשה דוחה והיינו אי ס"ל דעשה עדיפא מל"ת ומשו"ה ל"ת גרידא נדחה מפני עשה. והנה בספרי ת"ה ח"א העליתי דהא דאמרינן דעול"ת שישנה בשאלה נדחה מפני עשה היינו אי עשה עדיפא מסתם ל"ת א"כ היכא שהל"ת ישנה בשאלה אז עסה גבוה ממנו שתי מעלות ודחי אפילו עול"ת (עי"ש בספרי בשער עדל"ה שער א' אות י"א) ודוק היטב ומשו"ה כתבו שפיר דעשה דכיבוד הואיל והוקיש כבודם לכבוד המקום א"כ עדיף משאר עשה דלא דחי רק ל"ת גרידא והיה לו לדחות אפילו עול"ת דעשה כי האי שהוקש לכבוד המקום גבוה מל"ת שתי מעלות והיה לדחות אפילו עשה ול"ת ומדאמרינן דאפי' עשה כי האי שגבוה שתי מעלות אינו דוחה עול"ת א"כ עשה אחרת שאינו גבוה במעלה כל כך אינו בדין לדחות אפילו ל״ת גרידא, ופריך הגמרא שפיר ונגמר מניה דעשה דעלמא אפילו ל"ת גרידא לא דחי (ומ"ש התוס' דעשה דשבת כמאן דליתי' לגמרי ומשמע דהלאו עכ"פ לא הוי כמאן דליתי' לגמרי' רק שעכ"פ צריך להדחות נגד העשה דכיבוד, ועי' בריטב"א שכתב ג"כ הכי, ונ"ל כך דוודאי כל שהוא בסוג אחד עם חבירו כמו עשה ועשה ואחד קל ואחר חמור הוי הקל נגד החמור כמאן דליתא לגמרי משא״כ הל"ת נגד העשה שאינו בסוג אחד שזהו עשה תה ל"ת לא נוכל לומר שלגמרי כמאן דליתא רק שנדחה ודו"ק) אח"כ הקשו התוס' כך דנהי דס"ל עכשיו בס"ד דסתם עשה אינו דוחה אפילו ל"ת גרידא מדאמרינן דכיבוד שחמור אינו דוחה עול"ת עכ"פ נימא דכיבוד דניהו דלא מהני ליה מעלתו שידחה עול"ת אמנם לאו גרידא אמאי לא דחו ובאמת משמע במס' קדישין דשום מצוה אינו נדחה מפני כבוד ולהני עכ"פ מעלת העשה דכבוד שהוקש לכבוד המקום שידחה ל"ת גרידא אע"ג דעשה דעלמא אינו דוחה אפי' ל"ת גרידא וע"ז תירצו דמכיון דחזינן שלא חשבה התורה למעלה מה שהיקש לכבוד המקום א"כ ממילא גרע כיבוד מעשה דעלמא דלציצית נמי לא דמי שכן הוא רק הכשר מצוה ולא דחי אפי' ל"ת גרידא ואע"ג דאכתי לא ידע מסברא דהכשר מצוה מ"מ לחומרא ידע כמ"ש המהרש״א בתוס' ד"ה טעמא וא"כ לעניין שלא נילוף כיבוד מציצית שפיר ידע דלחומרא נוכל לפרוך שכן הכשר מצוה דלא ילפינן שטר מכלאים