תבואות השדה חלק ו ל

(כז) ונ"ל הנה הא אי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שפליגי בזה הפוסקים תליא בהא דהנה אי ס"ל דכל ל"ת חמור מעשה ואפ"ה דוחה משום שבמקום עשה לא נאמרה ל"ת א"כ גם ל"ת שיש בו כרת נדחה דמה לי חומרא רבא מה לי חומריו זוטא כמ"ש הגמר' להדיא דף ז' ע"א, אמנם אי ס"ל דעדל"ת הוא משום עדיפות העשה שפיר י"ל דעד כאן עדיף עשה מל"ה רק מל"ת גרידא משא"כ ל"ת שיב"כ חמור מעשה ולא נדחה מפני עשה, והנה אי ס"ל עשה עדיפא מל"ת ע"כ הטעם דזהו חשוב יותר מה שמקיים רצון הבורא ית"ש בקום ועשה מל"ת שאינו נתקיים רק בשב ואל תעשה, והנה לפ"ז י"ל דעשה דוחה אפילו עול"ת דלא שייך לומר מהו אולמא דהאי עשה מהאי עשה דהא העשה שהוא עם הל"ת הוא רק בשוא"ת והעשה שמקיים הוא בקים ועשה, וא"כ שפיר מצי העשה שהוא בקום ועשה לדחות אפי' עול"ת שהוא רק בשוא"ת ועי' בחדושי פנ"י מסכת כתובת א' ע"א בתוס' ד"ה נותן עשה דעשה דאיסור ערוה שהיא רק בשוא"ת נדחה מפני העשה דולו תהיה לאשה שהוא בקים ועשה וא"כ א"ש דברי התוס' דוודאי כל כמה דהוי ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ וא"כ ס"ל דעשה עדיף מסתם ל"ת ומשו"ה לא מצי דחה רק סתם ל"ת ולא ל"ת שיב"כ וכיון דעשה עדיף מסתם ל״ת והיינו ע"כ דזהו מה שמקיים בקו"ע הוא עדיף ממה שמקיים בשוא"ת וא"כ שפיר הוי מצי דחה עול"ת כיין דהיא רק שויא"ת משא"כ ל"ס שיב"כ איני דוחה דחומרא דכרת לא נדחה מפני עשה, אמנם לבתר דמסקינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וע"כ דס"ל דכל ל"ת חמור מעשה ורק דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת ומשו"ה אפי' ל"ת שיש בה כרת נדחה דכל במקום עשה לא נאמרה שום ל"ת דמה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא וא"כ אי ס"ל דל"ת חמור מעשה ממילא לא אזלינן השתא בהך סברא דמה שמקיים בקים ועשה עדיף ממה שמקיים בשוא"ת א"כ שפיר ס"ל דלעניין להדחות מפני עשה קיל יותר ל"ת שיב"כ מעול"ת דבישלמא ל"ת שיב"כ כיון דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת שפיר נדחה אע"ג שיב"כ משא"כ עשה ול"ת אין יכול להדחות מפני עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דהשתא לא ס"ל דעשה דקו״ע עדיף משוא"ת וא"כ א"ש מש"כ התוס' דאי ס"ל עשה דוחה ל"ת שיב"ב שפיר אמרינן דעול"ת אינו נדחה משא"כ כל כמה דהוי ס"ל דאין עשה דוחה לית שי"ב כרת וא"כ ס"ל דעשה חמור מסתם ל"ת והיינו דק"ע עדיף לן וא"כ שפיר אמרינן דעשה דוחה אפילו עול"ת דכל עשה שהיא עם הל״ת הוי רק בשוא"ת שפיר נדחה אפי' מפני עשה גרידא דהוי בקו"ע דלא שייך לומר מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כיון דזהו רק בשוא"ת והאי עשה הוי בקים ועשה ודוק, ועיי' מ"ש לוקמן באות ל"ה דרש"י לא ס"ל בזה כסברת התוס':

(כ"ח) בגמרא מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וכו' והנה הכלל הוא כך דאי מוקמינן דהא דאמרה התורה כיבוד לא דחי שבת היינו בשחיטה ובישול דלזה לא אצטריך קרא דבלא"ה ידעינן מסברא בעלמא דאין עדל"ת שיש בה כרת, וע"כ כי אתי קרא לאשמעינן דבעלמא עדל"ת אפילו יש בה כרת, אמנם אי מוקימינן בלאו דמחמר דהוי ל"ת גרידא א"כ אצטריך קרא לגופא דאי לאו קרא הו"א דכיבוד דוחה ל"ת גרידא כמו כלאים בציצית וכל שיש לנו קרא לגופא אמרינן אפכא אדרבא נילוף מכיבוד דלא דחי לאו דמחמר דבעלמא נמי אין עדל"ת, כך הוא שיטת הגמרא, עי' ברמ"בן ויתר ראשונים והנה בהוספה, ד"ה טעמא הקשו הא אפילו אי מוקמינן לה בשחיטה ובישול נמי צריך קרא לגופא דלא דחי דלא נילוף ממילה פסח ותמיד, ותירצו התוס' דמה לכבוד שכן הכשר מצוה, כלומר ובלא"ה לא הוי דחי, והנה יש לעיין לפירוש רש"י בסמוך דהכשר מצוה הוא אדרבא עדיפיה ולא כמ"ש התוס' לקמן ד"ה שכן הכשר, דהכשר הוי גריעותא עי"ש, א"כ יקשה קושיית התוס' הא אצטריך קרא דכבוד לגופא דלא נילוף מפסח מילה ותמיד וצ"ל דרש"י ס"ל כתירוץ השני דאדרבא נילוף ממקדש והעברת בת כהן דלא דחי שבת, והנה המהרש״א כתב דליכא למימר דכיבוד אב לא מצי למילף מפסח ואינך שכן ישנו לפני הדביר דכיבוד נמי ישנו לפני הדבור, והנה לפימ"ש לעיל באות כ"ד דישנו לפני הדבור לא הוי מעלה רק היכא שהוא תדיר דהיינו שהמצוה מוכרח ע"כ באיזה פעם לדחות הל"ת א"כ גבי כיבוד לא חשיב מעלה שישנה לפני הדבור דאטו מוכרח להזדמן שיצטרך לדחות ל"ת לקיים כיבוד, אמנם לפימ"ש א"ש דא"כ וודאי עדיף טפי לילף כיבוד אב ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי שבת, דהתם נמי אינו מוכרח שיזדמן דווקא בשבת דמקדש נמי אפשר שיגמר קודם שבת ממה דניליף מפסח שע"כ מוכרח להזדמן גם בשבת וא"כ לא צריך קרא לגופא דלא דחי וע"כ לאשמעינן דבעלמא עדל"ת. ועי' רמ"בן שכתב דעליה וכיבוד הוי שני כתובים הבאין כאחר דאין עדל"ת שיש בה כרת וא"כ י"ל דזהו באמת טעמא דהר"ש מקינון שהבאתי לעיל בעשה דוחה ל״ת שי"ב כרת דס"ל דעליה וכיבוד הוי שני כתובים הבאין כאחד דאין דוחה ל"ת שי"ב כרת וא"כ מוכח ממילא דבעלמא דוחה, והיינו אי ס"ל דכל שיש ב' כתובים הבכ"א נלמוד ההיפוך עי' בנו"ב מהד"ק לאה"ע סימן ע"ח באות ה' שם שמביא שהיא פלוגתת רש"י ותוס' אי בכל מקום שיש שני כתובים דאמרינן דממילא מוכח ההיפוך וא"כ להאי סברא דמשני כתובים היכא שאין מלמדין מוכח ההיפוך א"ש מאן דס"ל עדל"ת שי"ב כרת כיון דאכא שני כתובים עליה וכיבוד דאין דוחה ל"ת שי"ב כרת ממילא מוכח דבעלמא דוחה ודו"ק:

(כ"ט) והנה המהרש״א הקשה על מ"ש התוס' דכיבוד לא מצי למילף מפסח ואינך שכן הכשר מצוה הא אכתי לא ידעינן מפרכא דהכשר מצוה ותירץ דרק לקולא לא הוי ידעינן דהכשר מצוה הוי פרכא, משא"כ לחומרא, כלומר דלא נוכל למילף כיבוד מפסח ואינך דהוי רק הכשר מצוה שפיר הוי ידע דמצינן למפרך וצריך להבין החילוק מסברא מ״ט לחומרא הוי ידע דהוי פרכא ולא לקולא יכ"ל דהעניין הוא כך. דהנה וודאי אע"ג דקיל"ן לקולא וחומרא לחומרא מקשינן מ"מ כל שיש סברא לדרוש לקולא דרשינן לקולא, עי' מסכת' קידושין ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה וניליף מת"ת ובספרי ח"א בסוגיא דמ"ע שהז"ג אות ד', והנה הא וודאי אי לאו שום קרא הו"א דל"ת שיש בה כרת דוודאי חמור אינו נדחה משום עשה וא"כ אפילו אי הוי בעי למילף מפסח דדחי הו"א שכן הכשר מצוה וניחא טפי למילף ממקדש והבערת בת כהן דלא דחי, אמנם לבתר הכי. דרוצה לומר דאפילו ל״ת גרידא לא לדחי כמו דכיבוד לא דחי אפילו ל"ת גרידא דמחמר (ועי' בריטב"א ורשב"א שכתבו דבמחמר ליכא עשה דתשבות) בזה אמרינן שפיר דאדרבא ילפינן מכלאים דדוחה ל"ת גרידא ול"ל לחומרא מקשינן דל"ת בעלמא אמרינן דמסברא ראוי להיות נדחה אי לא הוי שום קרא רק עכשיו שיש קרא בכיבוד דאינו דוחה נילוף מיניה דלא לדחי בזה שפיר אמרינן כיון שעכ"פ יש לחלק דכיבוד הוי רק הכשר טפי גמרינן מכלאים דמצוה ממש דוחה ל"ת, ובגוף סברת התוס' שכתבו דהכשר הוי לגריעותא כלומר דלא הוי בעידנא, נ"ל דמשו"ה לא ניחא לרש"י לפרש כפירוש התוס' דס"ל כיון דהשתא אזלינן לחלק בין ל"ת גרידא לל"ת שי"ב כרת וע"כ דס"ל עשה עדיפא מל"ת (כמ"ש לעיל באות כ"ז) א"כ ליכא שום ריעותא מה דלא הוי בעידנא דכל היכא דעשה עדיפא לא בעינן בעידנא כלל דכל דעשה עדיפא מל"ת א"כ אכא סברא דדוחה וכל