תבואות השדה חלק ו כט

השני שבאמת יש באפשרות שלעולם לא יזדמן שידחה העשה הל"ת רק עפ"י מקרה באה לפנינו ענין שיצטרך לדחות הל"ת, והנה הא וודאי פשיטא דעשה כה"ג שמוכרח עכ"פ לקזדמן לדחות הל"ת טפי דחי מעשה כה"ג שאפשר שלא יזדמן לעולם לדחות הל"ת וא"כ הכי כוונת הגמרא שכן תדיר כלומר בשלמא תמיד או פסח הרי תיכף כשנצטוי הוי ידעינן בבירור שמוכרח עכ"פ להזדמן גם בשבת, וכן מילה ג"כ וודאי מוכרח עכ"פ גם בשבת, (ועי' ברא"ש מסכת' יומא פ"ג מ"ש שאי אפשר שלא יהיה קטן אחד בסיף העולם, ועי' שו"ת חתס"ו או"ח סימן ע"ט ובחידושינו לסוגיא דמאכילין הקל הקל) וא"כ שפיר דוחה דתיכף כשבאה הצוי נצטוי ג"כ כה"ג כיון שמוכרח לדחות עכ"פ הל"ת והוי כמ"ש במכלתא זכור את יום השבת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו משא"כ יבום ל"ל דע"כ כשנצטוי על מצות יבום נצטוי גם לדחות הל"ת דערוה דאטו מוכרח עכ"פ שיזדמן מ"ע דיבום במקום ערוה, ואפשר שלא יזדמן לעולם לדחות הל"ת וא"כ בכה"ג לא נוכל לומר דהעשה נצטוי גם באופן הזה כיון שאינו מוכרח שיזדמן ע"כ לדחות הל"ת, שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי סימן כ"ד שכתב ג"כ כה"ג בפירוש דברי הגמרא במה דפריך שכן תדיר ודו"ק וא"כ מה דקאמר הגמרא בתר הכי שכן ישנו לפני הדבור הוא לחזק קושיא שכן תדיר כלומר דכיון שהוא תדיר, דהיינו שע"כ מוכרח להזדמן שיבא גם בשבת אלו המצוות פסח מילה ותמיד, וא"כ בשעת הצוי תיכף נצטוי גם בכה"ג דמאי אמרת דלמא לא נצטוי רק בחול ולא בשבת הא ל"ל דכיון שישנו לפני הדבור ואז לא נצטוי עדיין על השבת והעשה ע"כ מוכרח לחול גם בשבת וודאי נצטוי בכל עניין ואפילו בשבת, ומשו"ה דחי, משא"כ יבום כיון שאינו מוכרח עכ"פ להזדמן נגד הל"ת שפיר איכא למימר דאפילו אם מדון העשה נגד הל"ת אינו דחי וא"כ הפרכא דישנו לפני הדבור בא לחזק הפרכא דתדיר ודו"ק:

(כ״ד) ולפימ"ש יש ג"כ לתרץ סתירת הירושלמי עם סוגיא דידן דבירושלמי ס"ל דלפני הדבור גרע וגמרא דילן ס"ל דלפני הדביר עדיף, ולדברינו הנ"ל ניחא דוודאי בעשה כי האי שמוכרח ע"כ להזדמן שיבא נגד הל"ת כמו מילה ופסח ותמיד שע"כ מוכרח שיבא גם בשבת בעשה כי האי אם הוא לפני הדבור וודאי מעלת לפני הדבור עדיף, משא"כ עשה דמצה נגד חדש אטו היה מוכרח להזדמן שלא יהיה לו רק מצה של איסור דנוכל לומר בשעה שנצטוי לאכול מצה נצטוי לאכול אפילו מן האיסור דהא אפשר שלעולם לא יצטרכו לאכול מצה מן האיסור שיהיה להם מן ההיתר (דהא אפילו בשעת כניסתן לארץ ישראל היה להם ממה שתגרי נכרים מוכרים להם, עי' ירושלמי פ"ב מסכת' חלה ושא"גא סימן צ"ו ודו"ק) בכה"ג וודאי אין שים מעלה מה שהיה לפני הדבור, ואדרבא לאחר הדבור כיון שכבר היה הל"ת י"ל דצוי העשה גם כה"ג אפילו במקום ל"ת, משא"כ בלפני הדבור כיון דלא נצטוי עוד על הל"ת ל"ל הכי כמ"ש הפנ"י שם במסכת קידושין א"כ שפיר גרע מה שהיה לפני הדבור רק בעשה כה"ג פסח מילה ותמיד שע"כ מוכרח להזדמן שידחה הל"ת שהרי באיזה פעם ע"כ יבא בשבת ג"כ כה"ג וודאי היכא שהיה לפני הדבור דע"כ נצטוי בכל גוונא כיון שהל"ת לא היה עדיין וודאי לפני הדבור עדיף, משא"כ בעשה כמו מצה שאינו מוכרח להזדמן ע"כ לדחות הל"ת וודאי לפני הדבור גרע טפי כמ"ש, וא"כ לא פליגי כלל הירושלמי עם גמרא דידן ודו"ק היטב:

(כ"ה) והנה ראיתי בספר אור חדש למס' קידושין כ"ח ע"א בתוס' ד"ה דאקרוב דבירושלמי באמת אינו מבואר בפירוש דעשה לפני הדבור אינו דוחה ל"ת רק שם כתב דאין עדל"ת אא"כ כתיבה בצדה וליכא למימר דזהו כוונת הירושלמי מ"ש כתובה בצדה היינו שיהי' לאחר הדבור כמו הל"ת דהא גם במס' ביצה פ"ק לעניין כסוי הדם אי דוחה ל"ת דיו"ט נקט ג"כ הך מילתא דבעינן כתובה בצדה וכסוי דם הוי עשה לאחר הדבור, ולפימ"ש לחלק בין עשה שמוכרח עכ"פ באיזה פעם להזדמן נגד הל"ת דשם שפיר דוחה, משא"כ בעשה שאפשר שלעולם לא תזדמן לדחות הל"ת כה"ג אפילו אם אירע שצריך לעבור על הל"ת אינו דוחה י"ל דזהו באמת כוונת הירושלמי במ"ש כתובה בצדה דהיינו עשה כי האי שעכ"פ מוכרח באיזה פעם לדחות הל"ת, שפיר דוחה דמעיקרא על תנאי זה נתנה העשה שאפילו אם יצטרך לדחות הל"ת ג"כ ידחה כיון שע"כ מוכרח באיזה פעם לדחות כגון פסח מילה ותמיד דאי אפשר שלא יבאו ג"כ בשבת, משא"כ בעשה שאינו מוכרח ע"כ להזדמן לדחות הל"ת כמו יבום שידחה ל"ת דערוה אינו דוחה וזה מקרי אינה כתיבה בצדה, כלומר שאין מוכרח העשה להזדמן נגד הל"ת, וא"כ א"ש דכסוי הדם עד ל"ת דיו"ט ג"כ קרו ליה בירושלמי פ"ק מסכת' ביצה אינה כתובה בצדה דהא אינו מוכרח עכ"פ שיזדמן העשה דכסוי לדחות הל"ת דמ"ט דהא אפשר לו שיהיה לו אפר כירה שלא יצטרך לכתוש ביו"ט ורק לדידיה נזדמן שאין לו ומוכרח לדחות הל"ת כה"ג ס"ל לירושלמי דלא דחי. ד"לל דהעשה על תנאי כך נתנה שידחה הל"ת כיון שאפשר שלעולם לא יבא לידי דחית הל"ת כמ"ש לעיל רק בגמרא דילן הוסיף דעשה כי האי שע"כ מוכרח להזדמן נגד הל"ת אם הוא לפני הדבור וודאי אפשר לומר דנתנה אפילו לדחות הל"ת, דל"ל אדרבא כשאח"כ נתנה הל"ת נתנה על תנאי כך שידחה עשה דקדים ליה מה שכבר נצטווי דכיון דבשעת צוי העשה לא היה עדיין הל"ת אין סברא לומר שיהיה נדחה מחמת הל"ת שבאה אח"כ וא"כ לא פליגי כלל ירושלמי וגמרא דילן ודו"ק:

(כ"ו) בגמרא ה' ע"ב רוצה לילף מכיבוד אב דעשה דוחה אפילו ל"ת שיש בה כרת משום דכיון דאי לאו קרא את שבתותי תשמרו אני ד' הו"א דעשה דכיבוד אב דחי ל"ת דשבת, אע"ג שיש בו כרת, והקשו שם תוס' בד"ה טעמא דמנ"ל דקרא גבי כיבוד אב אתי ללמד דבעלמא דחי דלמא אצטריך קרא לגופא דהו"א דעשה דכיבוד אב הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום דחי אפילו ל"ת שיש בה כרת כמו דאמרינן מסכת ב"מ ל"ב דהו"א מה"ט דאתי עשה דכיבוד ודחי לעול"ת משו"ה אצטריך קרא הכא דלא דחי ל"ת שי"ב כרת אבל בעלמא באמת אין עדל"ת שי"ב כרת וכתבו וז"ל וי"ל דעול"ת דקיל הו"א דלדחי אבל ל"ת שיב"כ דבלאו קרא הו"א דלא דחי אכא למידק הא בעלמא דחי, וא"כ ס"ל להתוס' הכא דאפי' אי הו"א עשה דאלים דוחה עול"ת מ"מ ל"ת שיש בה כרת לא דחי וא"כ ע"כ אצטריך קרא רק ללמד דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיב"כ ואח"כ הקשו התוס' כיון דהשתא אמרינן דעשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ כ"ש דלדחי עול"ת (כלומר לפי סברא דהשתא דעול"ת קיל מל"ת שיב"כ) ואנן אמרינן בכ"מ אין עשה דוחה עול"ת ותירצו דהשתא דילפינן דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ע"כ גרע מל"ת ועשה דאי אפשר שידחה עול"ת דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה עי"ש בתוס', והנה יל"ד דמעיקרא קידם שלמדנו דעשה דוחה ל"ת שיב"כ הוי ס"ל דעול"ת קיל מל"ת שיב"כ ומשו"ה הוי ס"ל דקרא דכבוד אינו דוחה שבת לא אצטרך לגופא דבלא"ה אינו דוחה ל"ת שיב"כ אע"ג דעול"ת הוי מצי דחי וע"כ דקרא אתי ללמוד דבעלמא עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ולאחר שכבר אשמעינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אמרינן דעול"ת עדיף מל"ת שי"ב כרת דהרי ל"ת שיש בו כרת נדחה מפני עשה ועשה ול"ת אינו נדתה וא"כ צריך טעמא למה מעיקרא הוי ס"ל דעול"ת קול מל"ת שיש בו כרת ואח"כ ס"ל דל"ת שי"ב כרת קול מעול״ת