תבואות השדה חלק ו כח

המפורשים דגמרא דידן פליגא מהיפך להיפך עם הירושלמי דבגמרא דילן משמע דעשה דלפני הדיבור אלימא טפי ובירושלמי פ"ב דמסכת חלה והביאו התוס' מסכת קדושין ל"ח ע"א ד"ה דאקריב אומר שכתבו דמשו"ה אינו דוחה מ"ע דמצה ל"ת דחדש משום דמצה הוי עשה שלפני הדיבר (ועיי' במראה הפנים על ירושלמי בפ"ב דמס' חלה שרוצה לומר דמ"ש שם בירושלמי אליבא דר' יוסי אין עדל"ת אא"כ כתיב בצדה היינו שיהי' שניהם לאחר הדיבר אלמא דס"ל דעשה לאחר הדבר אלים טפי) ועי' בשאג"א סימן צ"ו שכתב דעשה לפני הדיבר ונשנית גם לאחר הדיבר עשה כי האי אלים טפי ועי' אור חדש מסכת פסחים פ"ה ע"א שכתב ג"כ מ"ש השאג"א ע"ש, ועי' בספרי תבואת השדה (ח"א בשאר עדל"ת הבאתי שם באות י') דברי הפנ"י מסכת קדושין שם מ"ש דמשו"ה ס"ל לירושלמי דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש משום שמצה הוי לפני הדיבר דסברתו הוא כך דבכל עשה מצינו לומר דהעשה נאמר בכל ענין אפי' לדחות הל"ת אמנם כן היינו דווקא אם הל"ת כבר היה בעולם בעת שנצטוו על העשה משא"כ הל"ת דחדש שלא היה עוד איסור חדש בעת שנצטוו לאכול מצה לא נוכל לומר דנאמרה אפי' לדחות הל"ת. (ועי"ש בספרי שם ביארתי באורך פלוגתא דהירושלמי עם גמרא דידן) וכעת נ"ל לבאר יותר קצת דהנה במהרי"ק שורש קל"ט רוצה לומר דיש שני דרכים או דלית הל"ת לא נאמרה במקום עשה או אולי אפכא דהעשה לא נאמרה כלל במקום ל"ת וא"כ י"ל דאי ס"ל דהל"ת לא נאמרה במקום עשה והיינו ע"כ משום דכשאמרה התירה לקיים העשה ציותה התורה בכל גוונא אפילו בדחיות הל"ת א"כ שפיר י"ל דבעשה לפני הדבור לא שייך לומר כן כיון דעל הל"ת לא נצטוי עדין וכדברת פנ"י הנ"ל אמנם כל זהו אי אמרינן ל"ת חמירא מעשה ורק דאמרינן דנצטוי על העשה בכל עניין שפיר י"ל דאם הל"ת לא היה עדיין בשעת הצווי על העשה לא שייך לומר כן דהעשה נאמרה אפי' במקום ל"ת משא"כ אי הוי ס"ל דבאמת שקולים הם והיה הסברא לומר דאם נצטו' קודם על הל"ת אז ממילא אין העשה שנצטוי אח"כ יכול לדחות הל"ת כיון שנצטוי כבר על הל"ת משא"כ כשנצטוי מקודם על העשה אמרינן נמי אפכא דכיון שכבר נצטוי על העשה אז אין כח על הל"ת שבאה הצוי אח"כ לדחות בשבילה העשה, והנה א"כ הוא כך דבאמת בכל התורה שלא ידעינן על איזה נצטוי קודם אם על העשה או על הל"ת דאין מוקדם ומאוחר בתורה אמרינן. דבאמת איני דוחה דדלמא נצטווי על הל"ת קודם ואין יכול העשה שבאה אח"כ לדחות הל"ת שמקודם רק בעשה שלפני הדיבור דע"כ צווי העשה באה קודם הל"ת בזה אין יכול הל"ת שבא אח"כ לדחות על ידה ובשבילה העשה שנאמרה מקודם ומשו"ה שפיר קאמר הגמרא לפ״ס הך סברא דעשה ול"ת שקולים הם ואין שום אחד יכול לדחות חבירו דעשה דלפני הדיבר וודאי עדיף ודו"ק:

(כב) ועפי"ז יש להבין סברת הריב"א שהביא בתוס' מסכת חולין קמ"א ע"א ד"ה לא צריכא דאע"ג דאין עדל"ת ועשה מ"מ אם עבר וקיים העשה אין לוקה דהל"ת נדחה עכ"פ, ועיי' במל"מ פ"א מהלכות שופר מ"ש בזה ולדברינו הנ"ל יש להסביר העניין כך דאנן אמרינן דשום עשה או ל"ת אין יכול לדחות האחד חברו וכל שבאה הצווי מקודם איני נדחה בשביל הצווי אח"כ וא"כ אם נצטווי מקודם על עשה אפי' אם יש אח"כ כנגדה עול"ת ג"כ לא נדחה הצווי שמקודם, והא דאמרינן אין עשה דוחה לתו"ע היינו משום דלא ידעינן עכ"פ אם נצטווי על העשה מקודם והלכך לא דחי אפי' ל"ת רק היכא שגלתה התורה בפירוש וא"כ עכ"פ אין לוקין אפי' אם יש עשה ול״ת רק כיון דאולי הוי ידעינן בבירור שעל העשה נצטו' מקודם היה בכחה לדחות אפי' העשה ול"ת רק שלא ידעינן אם נצטווי מקודם על העשה משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה וא"כ אין לוקין עכ"פ כיון דאפשר שעל העשה נצטוי מקודם וא"כ יש בכחה לדחות אפילו עול"ת והיינו אי אמרינן דכל שמה שנצטוי מכבר איני נדחה מפני שום דבר ודו"ק, ועפי"ז נסתלקה קושיא שהובא סוף שו"ת נוב"י מהד"ק בשם חתנו על סברת הריב"א דהאיך נוכל לומר דהל"ת נדחה עכ"פ הא מכיון שיש עול"ת ולא היה רשאי לקיים העשה א"כ אם עבר וקיים הרי הוי מצה"ב ולא מהני העשה כלל, ועי' בנו"ב שם שתירץ דאם כבר עבר וקיים העשה אמרינן ג"כ מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ אע"ג דלכתחלא אין לקיים העשה כיון שיש נגדה עול"ת מ"מ אם כבר עבר אמרינן ג"כ, מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומהני ליה לדחות הל"ת עכ"פ, ומתרץ בהכי מה שהקשו על הרמב"ם שפסק פ"ו מהלכות יבום דאם עבר וייבם חייבי עשה קנה ונפטרה צרתה ואמאי מהני לקנות הא אין עשה דוחה עשה, אמנם לסברא הנ"ל א״ש דאם כבר עבר וקיים העשה אמרינן ג"כ מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ושפיר מהני ליה העשה ע"ש:

אמנם לדברינו הנ"ל א"ש בפשיטות דבאמת אי הוי ידעינן שצווי העשה היה מקודם היה בכחה לדחות אפילו עול"ת דעל מה שכבר נצטוי אין נדחה בשום אופן רק מ"מ אינו דוחה עול"ת משום דלא ידעינן אם היה צווי העשה מקודם וא"כ פשיטא שעכ"פ אין לוקה דדלמא היה צווי העשה מקודם וא"כ לא קשה דהוי מה"ב דאם היה ידעינן שצווי העשה מקודם היה יכול לדחות אפילו עול"ת רק משום דלא ידעינן אינו דוחה רק ל"ת לחודא (משום דעשה עדיפא מל"ת דהריב"א ס"ל כן עי' בספרי ח"א שער עדל"ת שער ב') אבל אי הוי ידעינן שהעשה נצטוי מקודם היה דוחה אפילו עול"ת א"כ שפיר אינו לוקה דדלמא נצטוי על העשה מקודם, ודו"ק עכ"פ ס"ל להגמרא דכל מה שכבר נצטוי לא יוכל להדחות מפני ש״ס דבר, ומשו"ה פסח מילה ותמיד דוחה שבת, אע"ג שיש בו כרת וגם דהוי עשה ול"ת, ועי' ברמב"ן שהקשה באמת כך דהא שבת הוי עול"ת ולפימ"ש א"ש דבאמת זהו קושיית הגמרא דכל מה שידעינן בבירור שהצוי היה מקודם כגון לפני הדבור זהו וודאי אינו נדחה בשום אופן ומצי דחי אפילו, עול"ת וגם ל"ת שיש בה כרת ודוק ובספר מזבח חרש חלק ג' פי"א ראיתי שכתב דאי אמרינן עדל"ת מצד דחיה אז וודאי עשה שקודם הדבור גרע דהיינו שכיון שאז לא היה עוד הל"ת לא ניתנה לדחות, משא"כ אי אמרינן הותרה לגמרי, שפיר י"ל דמעלת לפני הדבור עדיף טפי דבכה"ג לא נאמרה כלל הל"ת עי"ש, אמנם לפימ"ש א"ש יותר דהעיקר תלוי דמה שכצטווי מקודם אין נדחה מפני שום דבר כמ"ש, ודו"ק היטב:

(כ"ג) והנה מה דקאמר הגמרא שכן תדיר כתבו התוס' ד"ה ומכלהו דעל מילה ושאר קרבנות נמי אכא למפרך שכן תדיר, ועי' בריטב"א שכתב דכלהו פסח ומילה ותמיד לגבי יבום במקום ערוה הוי תדיר, והנה לכאורא יש לעיין מ"ט לא פריך הגמרא באמת שכן תדיר כמו דפריך שכן ישנן לפני הדבור ולמה צריך לפרכא שכן ישנן לפני הדבור כיון שכבר ידע מפרכא דתדיר וכיון דכלהו פסח מילה ותמיד הוי תדירי לגבי יבום כמ"ש הריטב"א א"כ למה להגמרא לפרך פרכא חדשה שכן ישנן לפני הדבור, אמנם עפ"י מ"ש בכוונת דברי הגמרא במ"ש שישנו לפני הדבור יש לתרץ דגמרא מחזק הפרכא דתדיר במה דפריך אח"כ שישנו לפני הדבור, דהנה לכאורא יש להבין מהו עדיפות משום דתדיר שידחה טפי, ולמה יהיה מעלת התדיר עדיף כל כך לדחות אפילו ל"ת שיש בה כרת, אמנם נ"ל דהענין הוא כך דבעניין עדל"ת יש ב' גוונא, האחד שמוכרח ע"כ להיות כך ואי אפשר שלא יזדמן לדחות הל"ת,