תבואות השדה חלק ו כד

טומאה אע"ג דהוי טומאה עול"ת, מ"מ הא הו"ל אינו שוה בכל ושפיר היה ראוי להדחות אי לאו קרא דוהתעלמת, אכתיב בכאן מה שראיתי בשעה"מ פ"ג הלכות נדרים שהקשה מהך סוגיא ומס' ב"מ לשיטת הריב"א מסכת פסחים מ"ז ע"ב דאע"ג דאין עשה דוחה עול"ת מ"מ ל"ת נדחות ואינה לוקה, וא"כ מאי פריך ל"ל קרא דוהתעלמת דהו"ל טומאה בכהן עול"ת הא מ"מ אי לאו קרא הו"א אע"ג דלכתחלא אין לו לכהן לטמאות להשבית אבידה מ"מ היכא דעבר והשיב אינו לוקה דהל"ת נדחת משו"ה אתי קרא דוהתעלמתא דכשהאבידה בביה"ק ליכא גביה עשה כלל ושפיר חייב מלקות אם עבר ונטמא להשיב אבידה, ונ"ל דל"ק דגמרא פריך שפיר ל"ל קרא דע"כ נוכל לומר סברת הריב"א דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחית, היינו דווקא כשהיא עכ"פ בעידנא שפיר אמרינן דהל"ת מיהו נדחות משא"כ הכי גבי השבת אבידה הרי הקשה בנמ"י שם ל"ל משים דהו"ל טומאה עול"ת תיפוק ליה אפי' לא הוי רק ל"ת גרידא ג"כ אינו נדחה דהא לא הוי בעידא דעשה דהשבת אבידה אינו מקיים עד שישב לבעלים, ותירץ שם דהכשר מצה מה שהוא מטפל עם העבידה נמי הו"ל בעידנא, וא"כ ע"כ אפשר לומר דהכשר מצוה נמי חשוב ליה כמצוה לדחות הל"ת היינו רק בל"ת גרידא דבהיתר היא עושה לדחות הל"ת אי סבירא עדל"ת שפיר נוכל לומר דהכשר מצוה הוי ג"כ כמצוה ודחי הל"ת משא"כ הכי גבי טומאה לעניין השבות אבידה פריך הגמ' שפיר ל"ל קרא והתעלוות תיפק ליה דהוי עול"ת מה אמרת אי לאו קרא הי"א דהל"ת עכ"פ נדחה זה אי אפשר לומר דכיון שיש עליו עכ"פ איסור שלא לטמאות להשבות אבידה מחיות העשה א"כ כל מה שעושה לצורך השבה ולא נגמר המצוה עדיין אינו מן המצוה דהא פשיטא דלא נוכל לומר דהכשר מצוה הוי כמצוה רק אם היא עושה בהיתר וא"כ הכי דיש עליו איסור עשה עכ"פ ממילא לא הוי הכשר מצוה כמצוה ולא הוי בעידנא וא"כ גם הל"ת אינו נדחות ופריך הגמ' שפיר (ובעיקר סברות הריב"א כבר הארכתי בספרי, ח"א שער עדל"ת שער ב' ושם הבאתי מה שכתב בס' דברי אמת דהתו' והרמב"ם ל"ל סברות הריב"א הנ"ל, עי"ש) שוב ראיתי בקונטר' אחרון לשאג"א סימן ל"ג שכתב ג"כ דסברת הריב"א דהל"ת עכ"פ נדחה היינו רק היכא דהוי בעידנא עי"ש:

י) בתוס' ד"ה ואכתי שהקשו מאי פריך גבי השבות אבידה עשה ול"ת הא אינו שוה בכל, ותירצו ואומר ר"י דהתם עיקר פרכא סומך אמי דחינן אסירא מקמי ממונא ואח"כ כתבו ועוד קשה דקאמר התם בסיף פרקן יכול אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה וכו'. עי' בתוס', הנה ממה שכתבו התוס' ועוד קשה ולא כתבו ומיהו קושיא משמע דלא ניחא להו בתירץ הר"י דעיקר קושיות הגמ' משים מי דחונן אסורא מקמי ממוני י"ל בפשיטות דדוחק להם זה התירץ כיון דהגמרא מקשה להדיא ממה דטומאה הן עיל"ת, אמנם מה דלא ניחא להו אח"כ ג"כ מה שכתב הר"י גבי אמר לו אביו דקושיות הגמ' קאי מאל תחזיר אבידה כלומ' דהשבת אבדה הוי ג"כ עיל"ת וגם שוה בכל וא"כ פריך הגמרא שפיר מאי אצטרך קרא דאם אמ"ל אביו אל תחזיר שלא ישמע לו הא פשיטא דכיבוד אב הוי רק עשה גרידא והשבת אבידה הוי עול"ת והנה מדכתבו התוס' אח"כ ועוד קשה משמע דלא ניחא להו בתירץ הר"י נ"ל דמשו"ה לא ניחא להו בתירץ הר"י דס"ל להתוס' כמ"ש הר"ש בספר כריתות שער ה. סימן קס"ג דמה שנדחה בשוא"ת לא הוי דחיה רק מה שעושה בקים ועשה ומשו"ה לא אמרינן היאך דוחה ל״ת ועשה דטומאה העשה ול"ת דהשבת אבידה משום דהשבות אבדה כיון דנדחה רק בשוא"ת לא מקרי דחיה עיי"ש וא"כ משו"ה לא ניחא להו למימר דהקושיות הגמ' אזלא דלמה לו קרא דאל תחזיר אבידה פשיטא דעשה דכיבוד אב איני דוחה עול"ת דהשבת אבידה, דזהו איני דמה שאיני משיב אבידה בשב ואל תעשה לא מקרי דחיה כ"כ משא"כ מה שעובר על כיבוד אב בפועל הו"ל דחוי' והו"א דשפיר ישמע לו וא"כ שפיר אצטרך קרא ע"כ דקושיות הגמרא למה לי קרא קאי על הטמא ל ל"ל קרא וא"כ קשה הא בלא קרא הו"א דעול"ת דטומא נדחת שאינו שוה בכל משו"ה הביאו אח"כ בשם י"מ דאפי' עול"ת שאיני שוה בכל לא נדחת רק משום עשה דמצורע דגדול השלום, כנ"ל בהמשך לשון התוס':

(יא) ועפ"י מש"ל באית ז' להסביר דלאו שאיני שוה בכל טפי נדחה מפני העשה כיון דהתירה לא הקפידה על זה האיסר בכל מיני האישים ע"כ לא הוי מעשה מתועב בעצם הדבר ומשו"ה שפיר י"ל דלגבי מצוה לא הקפידה התירה, נוכל להבין בזה דעת קדושים רש"י בד"ה ת"ל ראשו וז"ל ואע"ג דלאו שאיני שוה בכל הוא אם אינו ענין וכו', ובריטב"א כתב דלא דק דנזיר הו"ל לאו השוה בכל דהא נוהג בכל אנשים ועיי' מהרש"ל שכתב לגבי כהן הו"ל נזיר לאו השוה בכל, אמנם גבי שאר לאו הו"ל לאו שאיני שוה בכל, והקשה המרש"א א"כ אכתי אצטרך נזיר דלא נוכל למילף מכהן דלגבי כהן הו"ל לאו השוה בכל ומשו"ה כתב המרש"א דאיזה תלמוד טועה כתבן, אמנם לדברינו א"ש בס"ד דלפי ההנחה שהנחנו דדבר שאיני מתועב בעצם נדחה טפי מפני עשה הו"ל נזיר ג"כ לאו שאיני שום בכל דהא ליכא למימר דמעשה גילוח בנזיר הו"ל מעשה מתועב כיון שהתורה לא הקפידה רק בנזיר וא"כ שפיר אכא למימר דבמקום מצוה לא הקפידה כלל וא"כ איך מצינו למילף מנזיר לשאר לאוין שם לומר שהמעשה בעצם מתועב דעדל"ת ומשו"ה הוצרך רש"י לומר באם אינו עניין ויובן עוד יותר רש"י לשיטתו שכתב במס' ברכות י"ט ע"ב דמצוה שאיני נאמר לכל ישראל כגון כה"ג ונזיר אמרינ' דבמקום שהותר דלא נאסיר מעולם משא"כ מצוה שהוא לכל ישראל אם נדחה באיזה מקים ע"כ רק בתורת דחיה. והגם שהתוס' במס' ברכות שם הקשו על רש"י, מ"מ כבר יישבנו בחידושם לסוגיא דגדול כבוד הבריות בספרי ח"ג אות י' (עי"ש מ"ש בדברי רש"י) עכ"פ כפי נקראה מדברי רש"י דס"ל דכל צוי שאיני שייך לכל מיני אישים רק לפרטים כמו כהן ונזיר אמרינן דבמקום שהיתרה גלתה התורה דלעניין זה יש להם הדין כינו שאר ישראל ואיני בגדר דחיה כלל א"כ ה"נ ס"ל לרש"י לשיטתו דלעניין נזיר נוכל טפי לומר עדל"ת דבמקום מצוה לא הטילה עליו התורה חובת נזיר כלל, והי"ל שפיר לעניין עדל"ת כמו לאו שאינו שוה בכל ומשו"ה צריך רש"י לומר דילפינן באמת רק באם אינו עניין ועיי' היטב בספרי ח"ג מ"ש שם בס"ד:

(יב) ועפ"י מ"ש יש לתרץ קושיית הראב"ד על הר"מ פ"ז מהלכות נזירות הלכה ט"ו שכתב וז"ל נזיר שנצטרע ונרפא בתוך ימי נזירות הר"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחת נ"ע וכו' וכ״מ שאתה מוצא מצות עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה ל"ת, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה וכו' ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעתו וימי חלוטין אין עולין לו וכו' ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו עכ"ל הרמב"ם, וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אני שונה בראש מסכת יבמות משום דהו"ל ל"ת ועשה שישנה בשאלה והיינו דקילי עכ"ל, ועיי' בכ"מ שם, והוא באמת קושייא גדולה על הרמב"ם למה נאיד מטעמא דגמרא דמשו"ה דוחה עול"ת דנזיר שישנו