תבואות השדה חלק ו כב

אבידה אע"ג שמטמא עצמו קודם השבת אבידה לבעלים מ"מ הוי בעידנא, מ"מ הרי הטורי אבן במס' חגיגה כתב דתוס' סתרו עצמן שהרי שם כתבו דלא הוי בעידנא לומר שהעשה דפ"ו ידחה, ל"ת דלא יהיה קודש, משום דל"ת לא יהיה קדש עובר תיכף משעת העראה עי' שם ב' ע"ב תוספות ד"ה לישא שפחה, ולפי"ז גם בגדי כהונה בכלאים לא הוי בעידנא (שוב ראיתי בחדושי מהר"ם ברבי מסכת' יבמות שהניח ג"כ בצ"ע דכלאים בבגדי כהונה לא הוי בעידנא עי"ש) והנה לכאורה י"ל דאפי' מה שמחוייב נמי מקרי הותר מכללו מדאמרינן מסכת פסחים ס"ב ע"א ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה הרי דאע"ג דמחוייב להביא פסח אפילו בטומאה מ"מ הו"ל הותר מכללה, וא"כ ה"נ כלאים בבגדי כהונה אע"ג שמחוייב דווקא להיות מכלאים שפיר קרי ליה הותרה מכללה, מ"מ אחר עיון קצת לא דמי דבשלמא טומאה לענין פסח שפיר הו"ל הותר מכללה דאטו לא סגיא באופן אחר רק שיהא טמאים רק דהתורה גלתה לנו דאפילו יהיו טמאים יעשו פסח בטומאה א"כ שפיר קרי ליה הותר מכללה משא"כ כלאים בבגדי כהונה דלא סגיא בלא"ה שפיר י"ל דלא הוי ליה בכלל הותר מכללו כיון דמצותו בכך, והיה א"ש טפי מלומר דכלאים בבגדי כהונה הוי משום עדל"ת דקשיא דהא לא הו' בעידנא רק אם נימא דהכא גבי בגדי כהונה כיון דאי אפשר בשום אופן באופן אחר רק ללבוש קידם עבודה לא בעינן בעידנא ועדיף טפי מהשבת אבידה לטמא בביה"ק דהתם יש מציאות עכ"פ להשבת אבדה בלא טומאה רק אבידה זאת אי אפשר רק שיטמא עצמו משו"ה ס"ל להשיטות החולקים על הרנב"ר במס' ב"מ ל' ע"א דלא הוי בעידנא משא"כ בבגדי כהונה דא"א באופן אחר כלל רק ללבוש קודם שעת עבידה שפיר חשוב ליה בעידנא, ועי' בספר יד מלאכי כללי התלמוד אות כ"ו מ"ש בזה, ועיי' עוד בנוב"י מהד"ת לאה"ע סימן קמ"א ויבואר עוד בס"ד:

(ד) עוד נ"ל דבר חדש בהא פלוגתא דראשונים בנמ"י מסכתא ב"מ ל' ע"א אם הכשר מצוה הוי בעידנא או לא, הנה ראיתי בספר שושנת העמקים כלל שכתב וז"ל ומילה הוי בעידנא אע"ג דמל ולא פרע כאילו לא מל מ"מ מתחיל המצוה מיד, ועי' תוס' גיטין מ"א ע"א ד״ה לישא שכתבו בהעראה לא מתחיל המצוה צריך לחלק בין מילה להתם עכ"ל, הנה סתם הדברים ולא ביאר מ"ט במילה הו"ל שפיר בעידנא דהוי התחלת המצוה, ומ"ט לא הוי העראה ג"כ תחלת מצוה ולמה כתבו תוספות במס' גיטין ובמס' חגיגה ב' ע"ב דהעראה לא הוי בעידנא, והא הוי עכ"פ התחלת המצוה, אמנם אחרי התבוננת קצת נ"ל החילוק בין מילה ובין העראה כך דהנה גבי מילה אפי' אם לא יעשה הפריעה תיכף אחר המילה מ"מ אהני ליה מה שמל שלא יצטרך אח"כ עוד למול שנית א"כ שפיר חשבינן כל מה שעושה בזאת הפעולה גם המילה חלק מן המצוה והו"ל שפיר בעידנא משא"כ העראה אע"ג דאם גומר הביאה תיכף אח"כ הוי העראה ג"כ מן המצוה דהא אי אפשר לגמר הביאה בלא העראה מ"מ אם פורש תיכף אחר העראה קודם גמר ביאה לא אהני ליה הך העראה מה שעשה מקודם לכלום משו"ה לא נוכל לחשוב העראה לחלק מן המצוה כיון דלפעמים לא הועיל לו ההעראה כלל אם פורש עצמו קידם הגמר ביאה משא"כ במילה אפי' אם אינו פורע תיכף ומ"מ לא הפסיד כלל מה שמל קודם דעכ"פ חלק זאת מן המצוה כבר עשוי ונגמר שפיר הוי המילה חלק ממש מן המצוה והו"ל בעידנא ולא דמי להעראה דמשכחת שאינו מן המצוה כלל ולא הועיל לו כלום אם פורש קודם גמר ביאה משו"ה ס"ל שפיר להתוס' דהעראה לא חשיב בעידנא ולא הוי חלק ממש מן המצוה, וזהו חילק נכון בס"ד, ואי הוי מצינן לומר דאע"ג דכתבו התוס' במס' יבמות צ' ע"ב ד"ה כלהו נמי דמ"ע דציצית לא הוי רק לאחר שנתעטף מ"מ אם כבר נתעטף ופשט תיכף חייב אח"כ בציצית תיכף משעת לבישה, היה מקים לתרץ מה שהקשה בספר טורי אבן ריש מסכת חגיגה דמהתוס' מס' יבמות ע"כ צ"ל דס"ל הכשר מצוה נמי חשיב ליה בעידנא דאל"כ לא משכחת ציצית בכלאים דלהוי בעידנא ושם במס' חגיגה כתבו דהעראה אע"ג דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה לא הו"ל בעידנא, והנה אי הויא דאע"ג דלא מחוייב בציצית עד אחר עטיפה מ"מ אם כבר נחטף ופשט תיכף חייב אח"כ תיכף בשעת לבישה שנית ל"ק ג"כ קושיית הטורי אבן הנ"ל דגבי העראה לא הוי מצוה כלל אם לא גמור הביאה תיכף משא"כ הכא אהני ליה העטיפה ג"כ להמצוה אם יפשיטנה וילבוש אח"כ יהיה נתחייב תיכף בשעת עטוף שנית כיון שכבר נתעטף מקודם שפיר קרינן ביה אשר תכסה בה הו"ל העטיפה ג"כ חלק מן המצוה מ"מ אני נבוך בזה לומר דאחר העטיפה אפילו אם פשטו חייב אח"כ תיכף במצות ציצית, ויש לעיין זה, עכ"פ החילק בין מילה להעראה הוא וודאי נכון וברור בס״ד, אמנם כל הרואה יראה בדברי התוס' מס' יבמות שם דלא ניחא להו כלל בזה הסברא לומר דמצות ציצית לא חל עד אחר עטיפה מדמברכין להתעטף בציצית א"כ עכ"פ נוכל לומר דאפי' להך סברא מ"מ אם כבר התחיל להתעטף ופשט דאח"כ חייב תיכף בשעת עטיפה שניה א"כ הוי שפיר העטיפה חלק מן המצוה ג"כ, [ועיין בשאג"א סימן ל' מ"ש בדברי תוס' אלו, ולקמן נדבר עוד מזה בס"ד] ולפי מ"ש לקמן באות ל"ו דמשו"ה צריך להיות בעידנא דווקא דחיישינן שמא יארע לו אונס א"ש בלא"ה דגבי ציצית שא"צ עוד לשום מעשה ליכא חששא וחשיב ליה שפיר בעידכא, (ועיי' לקמן אות מ"א) ודו"ק:

(ה) בתוס' ד"ה טעמא דכתב כתבו דקושיית הגמרא הכי אזלא בשלמא אי ס"ל עדל"ת בעלמא א"כ לא אצטרך קרא דעליה להתירא משו"ה מוקמינן קרא דעליה לאסירא במקום יבום משא"כ אי לא הוי ס"ל עדל"ת א"כ מנ"ל דאתיא קרא לאסירא אדרבא נוקמי קרא להתירא, והנה לכאורה יש לעיין הא כל היכא דאיכא לאקושי לקולי וחומרא לחומרא מקשינן וא"כ מסתבר טפי לאוקמי קרא לאסורי, וראיתי בספר גינת וורדים כלל י"ג שעמד בזה וכתב דמ"מ לאוקמי קרא לגופיה עדיף טפי לדרוש לקולא מלדרוש לחומרא ולומר דאצטרך קרא לאשמעינן דבעלמא דחי, והנה לפי"ז שפיר י"ל כמ"ש לעיל בראש הסוגיא דכוונת התוס' במ"ש בעלמא דחי היינו ל"ת גרידא דס"ל דעכ"פ אכיין דאמרינן עדל"ת אפי' רק ל"ת גרידא שאין בה כרת היינו יכולין לטעות עכ"פ דל"ת שיש בה כרת כמי דחי וערוה צריכה לייבם משו"ה אצטרך קרא עליה דערוה לאו בת יבום דניחה מ"מ למדרש הכי כדי שנדרוש לחומרא הכי ס"ל בקושייתם ותירצו שפיר דמ"מ עדיף טפי לאוקמי לגופא ולמדרש אפי' לקולא, וע"כ דפשיטא לתנא דבכ"מ עדל"ת ולא צריך קרא להתיר משו"ה דרשינן לאסורא ופריך שפיר מנ"ל ודו"ק, ודע שמש"כ התוס' ד"ה לא תעשה וז"ל וילפינן מכלאים בציצית אפילו תרי אסירי, ולכאורה היכא אשכחן דעשה דוחה תרי אסורי, וצ"ל דכוונת התוס' תרי לאוי דמצינו דעשה דוחה תרי לאוי ג"כ, עי' בספר גיוו"ר כלל ט' ד"ה ודע דקיימ"ל שכתב להביא ראיה דעשה דוחה תרי לאוי ג"כ, ובספר שושנת העמקים כלל ב' ד"ה והא דנסתפקנו, ועיי' שעה"מ פי"ד מהלכות מאכ"א מ"ש לעניין רבוי לאוין לעניין חולה שיש בו סכנה, ובסוגיא דמאכילין הקל הארכנו בזה בס"ד, עכ"פ הכי דחי עשה אפילו ב' לאוין כמ"ש בספר שושנת העמקים שם (ועיי' עוד לקמן באות י"ח):