תבואות השדה חלק ו כ

אינה אסורה בהנאה דהא מותר להחם חמין בכלי לרחיצה כיון שאינו נתנה מן הבליעה, עיי' במג"א ס"ק י"ב, ולפירות יבשים וודאי מותר ליתן בכלי? (שוב ראיתי שהפר"ח שם ג"כ הרגיש בזה). ונראה לענ"ד לתרץ, דמ"ש הטור שהכלי עצמו אסור בהנאה כוונתו על הבלוע בכלי ומיירי שמשכיר הכלי לעכו"ם לבשל בו דווקא כמ"ש המחבר בפירוש כדי שיבשל בו אמן ולא רק לשום בו חמץ וא"כ איפשר דוודאי לשום חמץ סתם לא גרע כלי מחמור רק לבשל בו אמרינן דהעכו"ם נותן לו יותר משום שכבר יש בלוע בכלי ולא יבלע כל כך מהתבשיל שיבשל בו (וע"י' בטו"ז ביו"ד סוף סי' צ"ג שכתב כה"ג) וא"כ שפיר נהנה מהחמץ כלומר ממה שבלוע בכלי, וא"ש דגבי כלי אסור וגבי חמור מותר ודו"ק. הטו"ז באו״ח סי' שס"ג ס"ק ה' הקשה על מה שהביא הב"י בשם מהר"ם בתא דלחי מעצי אשירה כשר אע"ג דלשריפה קאי וא"כ כתותי מיכתת שיעוריה מ"מ כיון דאפר נמי ראוי אם יגבלו ויעשה ממנו לחי לא אמרי' כתותי מ"ש והק' הטו"ז דנעלם ממנו משנה מפורשת סוף מס' תמורה כל הנשרפים אפרן מותר ואפר אשרה אסור ? והנה גוף הקושיא קשה להבין דהא העץ וודאי אסור בהנאה ומ"מ מותר ללחי משום דמצללה"נ כמ"ש הפרמ"ג במשב"ז שם וא"כ מה בכך דהאפר אסור מ"מ ללחי מותר משום דמצללה"נ הגם שיש לעיי' בזה אי כה"ג נמי שייך מצללה"נ דהא אינו מחויב לעשות לחי רק אם ירצה לטלטול (וכבר הארכתי בזה בספרי תבואות השדה ח"א בסוגי' דמצללה"נ אי כה"ג ג"כ אמרי' מצללה"נ עיי"ש) ואולי י"ל דהטו"ז ס"ל באמה דהכא לא מטעם מצללה"נ מותר באמת כמ"ש דהא אינו מחוייב לעשות לחי, ועוד דהוי מצוה דרבנן ולא אמרי' מצללה"נ לדעת בעהמ"א (במס' ר"ה כ"ח ע"א) וע"כ דהכא רק משו"ה מותר כיון דאפילו אם ישרפנו ג"כ יהי' ראוי ללחי, ומשו"ה הקשה שפיר הטו"ז דהא אמר עצי אשירה אסור, אמנם אם כך כוונת הטו"ז ג"כ לא קשה על מהר"ם דהא רש"י במס' פסחים (דף כ"ז ע"א) ד"ה ואפר הקדש כתב בפי' דגבי אפר אשירה אינו אסור רק אם שרפו ישראל אבל שרפו עכו"ם נתבטל וא"כ לא מקרי נהנה מעצי אשירה דהא יוכל לשרפו ע"י עכו"ם דהא עכו"ם מבטל ע"א אפי' אינה שלו רק שלא יהי' של ישראל ומיירי שאינו רוצה לזכות בה ומצי לבטלה ע"י עכו"ם אפי' אם אין העכו"ם רוצה כמה שמבואר להדיא ביו"ד סי' קמ"ו סעיף ה' וא"כ לא מקרי נהנה מאיסור הנאה כיון שיכול לשורפה ע"י עכו"ם אם אינו רוצה לזכות בה (ועיי' באו ח סי' תקפ"ו סעיף ג' ובמג"א שם ס"ק הי) ודו"ק:

נתתי אל לבי לעיי' קצת במ"ש הרמב"ם מ"ב מהל' איסורי מזבח הלכה יו"ד דבהמה טריפה אסורה למזבח מקרא דהקריבהו נא לפחתיך, וכתב שם הכס"מ בחד תירוצא דס"ל להרמב"ם דדרשה מן הבקר להוציא את הטריפה הוא אסמכתא בעלמא עי"ש, ומתוך כך רצו רבים לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דטריפה אינו פסיל לקרבן רק מדרבנן, דהקשה השעה"מ א"כ האיך ילפינן במס' חולין (דף י"א ע"א) מכל הני קרבנות דאזלי' בת"ר דאל"כ דלמא טריפה הוא והא מה"ת טריפה כשר לקרבן ועי' בחתס"ו ליו"ד סימן ע"ז שרוצה לומר דבדריסה וודאי לכ"ע פסול מה"ת לקרבן עיי"ש, (ועיי' שו"ת נהרי אפרסמון בסוגי' דרוב) ועפר אני תחת כפות רגלי הגאונים הנ"ל, ולא זכיתי להבין מנ"ל בפשיטות כל כך דאי טריפה פסול רק מהקריבהו נא לפחתיך דלא פסול רק מדרבנן והא דברי קבלה כדברי תורה דמי ואילו לא הוי ידעינן בקבלה דטריפה פסול מה"ת לא היה הנביא הוכיחם על זה, והראיה שהרי רש"י במס' חולין (דף כ"ג ע"א) ד״ה בבהמה כתב דמחוסר אבר בעוף פסול משום הקריבהו נא לפחתיך וכי נימא דס"ל דרש"י דרק מדרבנן פסול עוף מחוסר אבר, ועוד מדתוספ' שם ד"ה תמות וזכרות כתבו דילפינן מחוסר אבר מדכתיב מן העוף ולא כמו שפירוש בקונטרס ואי הוי ס"ל דלרש"י אינו פסול רק מדרבנן עדיפא הו"ל להתוספ' להקשות על רש"י איך מצי לומר דפסול רק מדרבנן כיון דמצינן למילף מקרא, וע"כ דגם לרש"י פסול מה"ת דדברי קבלה כד"ת דמי ומשו"ה לא חלקו על רש"י רק במ"ש דיש קרא אחרינא, והא דבאמת נקט הרמב"ם הדרש דהקריבהו נא לפחתיך אפשר דרוצה לומר דמשו"ה אפילו בדיעבד לא הוי לרצון או דרוצה לומר דבטריפה אפילו אם עלו ירדו, ומדוייב הלשון מ"ש אסורה לגבי המזבח ולא נקנו בקיצור אסורה להקבריבה רק רצונו לומר דאפילו אם היא כבר ע"ג המזבח מ"מ אם עלו ירדו דזהו שפיר אשמעינן יותר מקרא דהקריבהו נא לפחתיך דאינו ראוי להיות ע"ג המזבח כלל דאפילו אם עלו ירדו, ויש לי להביא ראיה ברורה דרבינו הרמב"ם גופא ס"ל ע"כ דטריפה פסול מה"ת לקרבן שהרי בפ"ב הלכות שגגות הלכה ט"ו פסק להדיא דאם נמצא קרבן הראשון טריפה אפילו טריפה בסתר שלא ידע והוא לא ידע בשעת שחינות השניה שהראשון טריפה מ"מ פטור מחטאת, כלומר כיון שצריך עכ"פ לקרבן השני, שהר' הראשון היא טריפה, עי"ש היטב, וא"כ משמע דאם ידע שהראשון טריפה מחויב לשחוט קרבן אחר ואמאי יהיה שחיטת קרבן השני מותר בשבת כיון דמה"ת כשר הראשון להקרבה ואע"ג דמדרבנן פסול הא מתנין לעקור דברי תורה רק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה כמסקנת הגמרא במס' יבמות (דף צ' ע"ב) דרק בשוא"ת יש כח לחכמים לעקור ד"ת, וע"כ דטריפה מה"ת פסול להקרבה ומשו"ה כשנמצא הקרבן טריפה מחוייב להביא קרבן אחר ואפילו בשבת, והתם ל"ל בדברי הרמב"ם כמ"ש החתס"ו שהבאתי לעיל דמיירי בדרוסה שהרי בפירוש כתב שם ח"ל נמצאת הראשונה טריפה בבני מעים, וא"כ מוכח להדיא דגם להרמב"ם ס"ל דטריפה פסול מה"ת לגבוה אע"ג שהביא דרשה דהקריבהו נא לפחתיך, ודו"ק. היש"ש בפ"ב דחולין (סי' י"ג) כתב דאף דלא בעינן כוונה לשחיטת חולין, אולם אם כיון שלא לשחוט שחיטה המכשרת אלא בתורת נחירה אף ששחט כראוי שחיטתו פסולה, (והוא כעין ס' הר"י דאפילו אי מאצ"כ מ"מ היפוך כונה פוסלת). ומסופק הפרמ"ג ביו"ד סי' ג' [בשפ"ד[ אי צריך לומר זאת בדיבור, או רק גם במחשבה שחשב לנחירה ג"כ סני ואסורה השחיטה, עיי"ש וראיתי בס' שו"ת קול ארי' סימן ט' שהקשה אמאי לא הביא הפרמ"ג ראי' ממשנה ערוכה בחולין דקיימ"ל השוחט או"ב סופג מ', וק' איך לוקין מצד ספק דילמא הי' כונתו לשם נחירה, והנוחר ומעקר פטור, דל"ה שחיטה, וא"ל דהוא בעצמו אמר שלא הי' כונתו לשם נחירה, הא אין לוקין עפ"י עצמו, והוי ספק וספק מלקות להקל, א״מ דבמחשבה אינו פוסל השחיטה ? וצ"ע, (עיי' וילקט יוסף חלק ו' סי' קפ"ה) ונרל"ל, דעד כאן ל"א דאינו לוקה עפ"ע אלא היכא כשעיקר החיוב ומעשה האיסור עשה עפ״ע משא"כ הכא כיון שעיקר האיסור ע' עפ"י עדים ובהתראה רק שאנן מסופקים דלמא הי' לו כונ' אח' לש"נ שיוכל לפטור עי"ז מטלק' כה"ג ל"א דאין לוקין עפ"ע וראי' לדברינו ממ"ש המהרש"א ב"ק מ"ו בתו' ד"ה דאפילו, לתרץ ההוא דהמניח בשור שהי' רודף וכו' וזה אומר לא כי בסלע הממע"ה משמע דאי הוי מודה לא מפטר ואע"ג דהוי מודה בקנס מ"מ אינו פטור מה״ט כיון דהוי סהדי דרדף אקריו והוא מודה לית לן למתלי אלא בשור ולא בסלע עיי"ש, וא"כ ק"ו ומה התם דעיקר החיוב לא הי' בפני עדים רק ע"י זה שהעדים ראו שרדף אחריו איכא אומדנא שהשור נגחו אמרי' דלא הוי כמודה בקנס שיפטר מכ"ש הכא גבי או"ב שהעדים ראו כל מעשה הא סור רק שהי' מקום ספק דלמא כיון לנחירה כה"ג כיון שמודה שלא כוון לנחירה שפיר חייב מלקות דלא הוי כהודה מעצמו כיון שעל עיקר המעשה והחיוב יש עדים ודו"ק שו"ר בקול ארי' סי' צ' שהביא דברי מהרש"א הנ"ל ומפלפל שם עליו והניח דבריו בצ"ע, (וגס ההפלאה לא ס"ל כמתרש"א) ועי' טור שם בסי' ק״ז.