תבואות השדה חלק ו יט

יום צאתך מארמ״צ כל ימי חייך וגו' כל ימי חייך הלילות וחכ"א וכו' כל ימי חייך להביא לימות המשיח, וראיתי בתוס' הגאון ר' עקיבא איגר שהקשה למה לא אמרו חכמים סתם כל ימי חייך לימות המשיח ולמה האריך לומר ״להביא" לימות המשיח, ונ"ל דאגב אורחא השמיענו חכמינו הקדושים עוד דבר א' דמה שנצטוונו מפי הקב"ה בסיפור ובהזכרת יצי"מ אינו משום שהקב"ה חפץ בזה שנהלל אותו על כל אשר הטיב עמנו כי לא באלה חפץ ד' ומה בצע בקילוס העולה מפי נברא שפל לממ"ה הקב"ה אשר אלף אלפין ורבוא רבבן ישמשוניה רק שהקב"ה יודע כי ע"י שאנו מזכירין יל"מ בזה אנו מעוררים הכח מלמעלה שנגאל עוד שנית, ומשו"ה המתיקו חכמינו הקדושים בלשונם הצח לדעת למה ציוה לנו הקב"ה והזהירנו על כך למען תזכור את יום צאתך מארצ"מ כל ימי חייך ואמרו להביא לימות המשיח כלומר כי ע"י הזכרת יצי"מ אנו פועלים בזה שעי"ז יבא משיח צדקינו, ונזכה להגאל בקרב בימינו אמן:

נ') הנני ממטיר לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, [בשלח[ נ"ל הכוונה כי איתא במדרשים שמשו"ה לא ירד המן בפ"א על כל השנה כדי שיהי' עיניהם של דבר יום ביומו, כלומר שיתפלל אדם כל יום על הפרנסה אמנם צריך לדעת שכמו שאדם מבקש מהקב"ה פרנסה לגוף כמו כן צריך להתפלל להקב"ה על לחם התורה שיזכה לחדש כל יום איזה דבר בתורה כי זהו מזין נפש כדאיתא בזוה"ק עה"פ ואתה נותן להם את אבלם בעתו שזהו קאי על מאכל התורה שהקב"ה ישפיע מחמתו לת"ח שיהא להם השגה בתורה, והנה לא נתנה תורה רק לאוכלי המן כלומר שבשעת ירידת המן לישראל נפתח אז שערי פרנסה לגוף כמו כן נפתח מקיר הדעת ג"כ שהדעת הוא פרנסה האמיתי, וזש"ה ולקטו דבר יום ביומו כלומר שיתפללו על פרנסתם בכל יום, אמנם הקב"ה רצה לנסות אותם אם יבינו להתפלל ג"כ שישיגו דעת התורה ויר"ש וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי כי זה עיקר תכלית פרנסה כדי שיהי' להם הרחבת הדעת לעסוק בתורה כן יהי' ד' בעזרתינו, אמן. את אלה החמשים מאמר ים כמנין ״אהל דוד״ העתקה מפנקס אגדה שלי בלי סדר, ואם יהי' אלקי עמדי אקוה להו"ל חדושי אגדה על ס' הפרשיות ודרשות למאות אשר הם בכתובים ת"י, וה' יזכנו לקיבוץ הנפוצות, רגלינו ישראל תמיד נשואות להקב"ה, ואפשר שזהו הכוונה במ"ש לציון נרוצות בב"א:

ויען כי נשאר פה הנייר חלק והתורה חסה על ממונן של ישראל ע"כ כדי שלא יהי' ויצאה חנם אלו דמי ניירות אמרתי להציג פה איזה ליקוטים נכונים בענינים שונים אשר לא נדפסו עדיין. וטוב בהם ג"כ לעיין; בחולין (דף י״א) תו״ס ד"ה אבל היכא דלייף .הקשו אמאי לא ילפי' מכל קרבנות דדחו שבת ודלמא הי' טריפה ונמצא שחלל לשבת שלא לצורך, ותירצו דאיכא למימר דמספיקא כמו אמרי' דדחו שבת כמו לענין פקוח נפש דלא הלכו בו אחר הרוב ויל"ד מה בעי בזה במ"ש כמו לענין פקל"פ וכו', הלא בלא"ה מתורץ דלא נוכל למילף מרוב מקרבנות דדחי שבת משום דמספיקא נמי אמרי' דדחי שבת ולמה הוצרכו הראי' מפקוח נפש, ונ"ל דהנה לכאורה יש להקשות על מ״ש דמספיקא נמי דחי שבת לפימ"ש הפלתי בסי' ק"י בבית הספק דלענין לדחות שבת הוי איתחזק איסורא וא"כ האיך דוחה שבת מספק ונ"ל דעד כאן נוכל לומר דשבת הוי כמו אתחזק איסורא רק אי הוי אמרי' דמה דקרבנות דוחה שבת ה״י רק בתורת דחיה ולא שהותרה שבת אצל קרבנות, א"ש סברת הפלתי דהיכא דיש ספק אי ידחה שבת ה״י איתחזק איסורא משא"כ א"א דשבת הותרה אצל קרבן לא שייך לומר דהוי אתחזק איסורא דהא אי הקרבן ה״י כשר ליכא כאן איסורא דשבת כלל וא"כ ל"ש לומר דשבת הוי אתחזק איסורא דהא אם הקרבן הי' כשר ליכא כאן איסור שבת כלל, והנה לכאורה קשה אמאי לא אמרי' בפקנ"פ דמהני רוב והא רובא הוי דאוריתא, וצ"ל דלענין פקנ"פ הוי כאילו ליכא כאן איסור כלל דאיסור שבת הותרה לגמרי במקום פקנ"פ ולכך כל שיש צד פקנ״פ אפי' רק על צד המיעוט נמי מותר לחלל שבת דליכא כאן איסור שבת כלל, וא"כ א"ש דברי התוס, דתוס' ס"ל דלענין קרבנות נמי שבת הותר לגמרי וא"כ ממילא ליכא אתחזק איסורא, ושפיר אפש"ל דמספיקא נמי דחי שבת ומשו"ה הביאו ראי' מפקנ"פ דהתם נמי מה"ט לא אזל אפי' בת"ר משום דשבת הותרה לגמרי ושפיר הביאו ראי' מפקנ"פ, וא"ש דברי התוס' ודו"ק:

במס' סנהדרין (דף י"ד ע"ב) הוכיח הגמרא דע"כ נפקי כלהו סנהדרין דאי מקצתן בלאו"ה לא נעשה זקן ממרא דלא הנהו דאיכא גוואי קיימי כוותיה עיי"ש, ושמעתי קושי' שכלי דלמא חולק באמת עם הסנהדרין שהוא אומר ששלם צריכין לצאת למדידת עגלה ערופה וא"כ ל"ל דהנהו דאיכא גוואי קיימו כוותיה שהרי חזינן שלא יצאו כולם וע"כ דלא ס"ל כוותיה ומשו"ה הי' נעשה זקן ממרא אי לאו קרא דקמת ועלית ? ואמרתי ליישב על ב' אופנים חדא דהא עכ"פ לא נעשה זקן ממרא עד שישא ויתן עם כל הסנהדרין דהא אפשר דלאחר מו"מ של הלכה גם הם יסכימו וממילא לא נעשה זקן ממרא וממילא אין ראי' מדלא יצאו כל הסנהדרין שתיכף יעשה זקן ממרא דהא אפשר לאחר מו"מ גם הנשארים בביתם יסכימו ולא הוי זקן ממרא, וזהו כוונת הגמרא שם דלמא הני דאיכא גואי קיימו כוותיה דאע"ג דעכשיו לא ס"ל כוותיה מ"מ אפשר לאחר מו"מ יסכימו עמו, ול"ל ג"כ דמיירו שכבר משא ונתן עמהם ולא הודו לו דא"כ הרי מעיקרא נעשה זקן ממרא וכאן משמע שתחלת המראתו הי' אבית פגי ופריך שפיר הגמרא, ועי' בספר החינוך פ' שופטים (מצות תצ"ו) שם מבואר דאינו נעשה זקן ממרא עד לאחר מו"מ של הלכה עם הסנהדרין, הא חדא, ועוד יש ליישב דאם נחלקו במדידת עגלה ערופה אם צריכים כל הסנהדרין או סגי' מקצתן בזה לא יוכל להעשות זקן ממרא שהרי אחד מן הפרטים שנעשה זקן ממרא הוא דוקא אם הורה לעשות כדבריו ויעשו כמותו או שהוא עשה, עי' היטב ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים (הל' ו') ובכ"מ שם (הל' ח' ד"ה אם הורה לעשות) וא"כ לענין מדירה מה שהורה דבעינן כל הסנהדרין אם אינן מסכימין לדבריו כל הסנהדרין ל"ש שיעשו כמותו וגם הוא לא יכול לעשות כדבריו דאטו בדידיה תליא שיצאו כל הסנהדרין וא"כ לא משכחת שיעשה זקן ממרא בהא פלוגתא דמדידת עגלה ערופה, ופריך הגמרא שפיר, ולא קשה הקושיא וא"ש בס"ד, ודו״ק בשו"ע או"ח סי' ת"נ סעיף יו"ד פסק המחבר אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל בו חמץ אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ. ועיי"ש במג"א ס"ק י"א שהביא בשום הטור שני טעמים, חדא, משום דרוצה בקיומו שלא יתבקע הכלי, ועוד טעם א' כיון שהכלי עצמה אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה, והוא תמוה דהא הכלי באמת