תבואות השדה חלק ו קעב

נקט איפכא (וראיתי לינ״פ הגאון ר' זוסמאן (נ״י) זצ"ל בספר המוקנה שלו שעמד בזה):

ונראה דהנה הא דהמשכיר מחוייב לבדוק כשהמפתח בידו, י"ל בזה שני דרכים. הדרך האחד דאם מיירי בלא החזיק השוכר עוד א"כ מחוייב מדינא דאע"ג דיצא מן הבית ולא יעבור בב"י וגם לא שייך דלמא אתי למיכלי' כיון שלא יהיה בבית מ"מ חייב מדינא דדלמא יחזור השוכר כיון שלא החזיק עדיין ויהי' ממילא החמץ שלו או הוא עצמו ישאר עוד בבית ואתי למיכליה כיון שלא יהיה הבית מושכר לאחר, אמנם אי החזיק כבר השוכר וא"כ קשה אמאי צריך המשכיר לבדוק אע"ג שהמפתח בידו הא מצד עצמו ליכא עליו חובת בדיקה דבב"י לא יעבור כיון שמניח שם החמץ ומפקר ליה וגם דלמא אתי למיכליה לא שייך וא"כ אמאי יהי' גרע מה שהמפתח מונח אצלו ממה שאם היה המפתח ביד אחר דצריך השוכר לבדוק וצ"ל דהכא שאני כיון שעכ"פ חיוב הבדיקה להשוכר באה לו ע"י חמצו של המשכיר צריך לבדוק דהוי לי' גורם תקלה לחבירו ע"י חמצו ולכך צריך המשכיר לבדוק רק אם המפתח ביד השוכר ליכא למרמי חיוב בדיקה על המשכיר דאיך יכנוס (ועי' בחידושי הרי"מ מ״ש בזה) והנה לעיל באות ו' הארכנו דהא דחזקתו בדוק היינו דאע"ג דעל המשכיר מצד עצמו ליכא הו חיוב בדיקה מ"מ אסור לגרום תקלה להשוכר ועשו"ה הביא הר"מ דין דעל המשכיר לבדוק כשהמפתח בידו אחר שהביא הדין דחזקתו בדוק שלא נטעה דהר"מ ס"ל משו"ה על המשכיר לבדוק דמיירי בלא החזיק ומדינא חייב לבדוק שמא יחזור השוכר לכך הסמיך הך דינא להא דלעיל דס"ל חזקתו בדוק והתם מחוייב המשכיר לבדוק שלא יבא השוכר לידי תקלה על ידו וה"נ אע"ג שהחזיק השוכר ע"מ צריך המשכיר לבדוק שלא יבא השוכר לידי תקלה ע"י חמצו ומוכח בפירוש הה"מ דהר"מ מיירי בהחזיק כבר, ודו"ק. (י״ד) הרמב״ם כתב ואם הוחזק המשכיר שלא בדק וכו' הרי אלו נאמנים שהכל נאמנים על ביעור חמץ ויל"ד מהו זה נתינת טעם דנאמנים משום שהכל נאמנים, (ועי' בפרמ"ג סימן תל"ז באשל ס"ק ח' שהביא דברי הר"מ ולא עמד בזה) ונ"ל עפ"י מה שהבאתי לעיל (באות יו"ד) דבדבר שאינו חמור כל כך יש לחוש טפי שלא להאמין אשה או קטן מדבר שחמור ביותר וא"כ קשה לכאורה האיך מוכח מבריתא דנאמנים על ביעור חמץ דיהיו נאמנים גם על הבדיקה דהא על ביעור חמץ מיירי בחמץ ידוע וזה חמיר להם לכך נאמנים משא"כ בבדיקה, וצ"ל דלעומת זה מה שהיה לחוש בבדיקה טפי יש צד קולא דהא עכ"פ לא מוחזק לן בבירור שיש חמץ ושפיר ילפינן בדיקה כלומר באין ברור שיש חמץ מביעור שיש חמץ בבירור דבכל צד איכא מעלה וחסרון בביעור איכא מעלה דזהירי טפי ואיכא חסרון שהרי יש איסור ברור והיה צריך להחמיר טפי ובבדיקה יש מעלה שעכ"פ אין האיסור ברור וא"כ א"ש לשון הר"מ אם אמרו אנו בדקנו הרי אלו נאמנים שהכל נאמנים על ביעור חמץ וזה מפורש בבריתא ואע"ג די"ל התם זהירי טפי דיש איסור ברור מ"מ הכא גבי בדיקה ג"כ סמכי' כיון דלא חמיר כל כך ולכך הכל כשרים לבדיקה דילפינן שפיר לעניין זה בדיקה מביעור דבכל חדא איכא מעלה וחסרון (ועי' היטב פרמ"ג ביו״ד סימן פ"ד בשפ"ד ס״ק ל"ה) ודו״ק. (ט"ו) בגמרא איבעי' להו המשכיר בחזקת בדוק וכו' מי הוי כמקח טעות ופשיט ליה מאביי דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה והנה בר"נ ובשו"ע הביא ב' דעות אי חייב המשכיר לשלם שכר הבדיקה, ועי' במג"א ס"ק ו' סימן תל"ז שהקשה אמאי גבי מזיזה ביור"ד סימן רצ"א סתם הרמ"א ולא כתב דצריך להחזיר לו שכר וזה רבות בשנים אשר אמרתי דהנה י"ל הטעם דמחוייב להחזיר לו הדמים היינו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לכך אע"ג דמקח טעות לא הוי דניחא ל"ה המצוה היינו רק דלא מצי למימר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי שוכר הבית מ"מ הדמים צריך להחזיר דהא המצוה לא שוה בהאי עלמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושפיר מחוייב להחזיר לו הדמים וא"כ עכ"פ במצוה שהשכר הי' בעוה"ז ג"כ פשיטא שאינו מחוייב להחזיר לו הדמים, והנה גבי מזוזה דהוי מתן שכרה בהאי עלמא לכ"ע א"צ להחזיר לו הדמים דמזיזה הי' למען ירבו ימיכם כדאמרינן מס' קידושין ל"ד דמה"ט נשים חייבות במזוזה, ודו"ק:

אמנם נ"ל מדברי הסוגיא ראיה לשיטת הר"נ דגם גבי בדיקה א"צ להחזיר הדמים מדאמרינן אמר אביי לא מיבעי' באתרא דלא יהבי אגרא וכו' ומאי פסקא דניחא ליה טפי לקיים מצוה בגופיה דלמא בממוני' באמת ניחא ליה כיון דלית ליה פסידא מידי דהא מחזיר לו הדמים משא"כ בגופי' אית ליה טרחא בוודאי וע"כ צריך לומר דא"צ להחזיר לו הדמים ואז וודאי טרחא דגופי' ניחא ליה טפי ושפיר קאמר לא מיבעי' (שוב ראיתי ברדב"ז ח"ב שו"ת ללשונות הר"מ סימן ק"מ שהביא ג"כ הך ראיה דהמשכיר א"צ לשלם וברוך שכוונתי) (ט"ז) והנה המרדכי סוף פרק אלו מציאות הקשה דאמרינן שם גבי ספרי' לא ישאילם לאחרים אלמא דלא ניחא ליה למעבד מצוה בממוני' ותירץ בחד תירוצא דהכא שאני שמקיים המצוה מדעתו וודאי ניחא לי' משא"כ במה שהשואל משאיל לאחרים ספרים שלו שלא בידיעתו לא ניחא ליה. ועוד כתב וז"ל ול"נ דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא ולכך גמר ומשעבד נפשי' אבל בעלמא לא עכ"ל, ודבריו סתומים (וע' פר"ח לא"ח סימן תל"ז שתמה עליו) ולכאורה י"ל בכוונתו הוא כך דוודאי כל היכא שהגוף המצווה היא ההפסד כמו בדיקת חמץ דהך טרחא או דגופיה או דעממונה הוא גוף המצוה שפיר אמרינן דניחא ליה וז"ש דגמר ומשעבד נפשיה משא"כ גבי ספרים אטו הקריעה של הספרים דהיינו ההפסד הוי מצוה המצוה לא הוי רק הלימוד דהיינו הקריאה ולא הקריעה ולכך התם לא ניחא ליה ואף שהלשון דחוק קצת מ"מ החילוק נכון. בס"ד. (י"ז) אמנם בגוף האיבעי' אי הוי מקח טעות או לא יל"ד וכי לא ידע כלל מהסברא דניחא ליה למעבד מצוה בממוני' הא מוכח כך להדיא במסכתא בכורות [דף נ"ח ע"א] לעניין מעשר בהמה, ונ"ל דגמרא מסופק בזה דוודאי אי אמרינן דהבדיקה הוי משום ב"י, והנה השוכר באמת אינו עובר על ב״י רק אי הוי קני ליה חצרו ואי מסלק רשותו מעיקרא שלא יקנה לו החצר אינו קונה א"כ מצי אמר המשכיר לשוכר הלא כל חיוב דבדיקה שלא תקנה לך ואי בעית הוי מצי לסלוקי מעיקרא ומשו"ה לא הוי מקח טעות משא"כ אי חיוב הבדיקה דלמא אתי למיכל א"כ ע"י חמצו של המשכיר מעוכב הי' מלדור בבית הו"ל כטעות בגוף המקח ושפיר הוי וקח טעות (ועי' בס' מקו"ח ס"ק ז' ודו"ק. אולם י"ל באופן אחר, דהנה י"ל דעד כאן אמרי' ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה היינו דווקא אם המצוה היא עיקר המצוה ועשיית המצוה היא תכלית העניין משא"כ אם המצווה היא רק להסיר איזה מכשול כמו בדיקה חמץ אי הו"א דאין גוף הבדיקה מצוה רק שלא יהי' חמץ בביתו שפיר י"ל דלא אמרינן ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כיון שאינו רק להסיר מכשול ולא הוי גוף המצוה והנה לכאורה י"ל דהא אי תשביתו הוי גוף המצוה או לא תליא בזה דהנה הר"נ כתב ריש מס' פסחים דמה"ת הוי