תבואות השדה חלק ו קעא

דידהו אע"ג דחזקתו בדוק מ"מ כיון שיש לנו לספק דלמא לא בדק כיון שהיה טרוד אזדא ליה חזקת בדוק ומ"מ כיון שהם אומרים שבדקו הבעה"ב תו הו"ל לגבי השוכר עכ"פ כחמץ שאינו ידוע ומהני ליה ביטול והיינו אי אמרי' דשוכר מצי קני ליה משא"כ בוודאי לא בדקו בעה"ב בבירור דהו"ל חמץ וודאי ותו לא מהני ביטול לא מהני בדיקה דידהו ולא שייך הימניהו רבנן בדרבנן כיון דמה"ת צריך בדיקה, וא"ש הכל בו לשיטתו, ודו"ק. (י) אמנם דעת רש"י בד"ה כל הבתים דאפילו אם אמרו שהם בדקו נאמנים, וכן דעת השו"ע בסימן תל"ז והרמב"ם פ"ב מהלכות חו"מ הלכה י"ז, והנה מה שמסיים רש"י בד״ה בדרבנן ת"ל וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא דהיא לכאורה כשפת יתר, נ"ל כך, דהנה לכאורה קשה דאדרבא נימא איפכא דבשלמא בדבר שהי' מה"ת חמירא להו וטורחים לבדוק שפיר משא"כ במידי דרבנן קיל להו ואינם בודקים כהוגן, ועי' בפרמ"ג יו"ד סי' פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ה שהביא ג"כ הך סברא דאדרבא במידי שיש להקל אינם נאמנים טפי, אמנם י"ל כיון דמ"מ אינו אסור רק מדרבנן ובדיקתם עכ"פ לא גרע מספיקא בעלמא והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ח"ש רש"י וכח בידיהם להאמינם כלומר אע"ג דמדינא היה מסתבר שלא יהיו נאמנים מ"מ כיון דעיקרו רק דרבנן שפיר הקילו לסמוך עליהם, ויש להבין בזה לשון הגמרא מ"ש כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגיא, דהנה רש"י פירוש מדכתיב תשביתו והקשו התוס' ד"ה מדאוריתא הא ר"ע אמר בסמוך דתשביתו הוי שריפה, ונ"ל דרש"י ס"ל דוודאי לחמץ ידוע לא מהני ביטול וצריך שריפה דווקא, אמנם לחמץ שאינו ידוע סגיא ליה בביטול בעלמא וה"נ הו"ל חמץ שאינו ידוע, והנה לכאורה קשה אי הוי ס"ל דחמץ הו"ל איתחזק איסורא ממש א"כ גם לחמץ שאינו ידוע אמאי מהני ביטול בעלמא ולא צריך אפילו בדיקה מה"ת כיון דלחמץ ידוע ע"כ דלא מהני ביטול מדר"ע דבעינן שריפה דווקא א"כ אפילו לחמץ שאינו ידוע כיון דחשיב ליה איתחזק איסורא נימא דמחוייב מה"ת לבדוק אחריו ולא מהני ליה ביטול בעלמא וע"כ צ"ל באמת דחמץ לא חשיב אתחזק איסורא כמ"ש הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז והנה הא דנאמנים אפילו נשים צ"ל משום דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, והנה אי הוי חשיב לחמץ כאתחזק איסורא ולדעת הש"ך ביו"ד סימן ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ' לא אמרי' באיתחזק איסורא סד"ר לקולא א"כ אמאי יהיו נשים נאמנים וצ"ל דחמץ לא חשיב איתחזק איסורא וז"ש הגמרא כיון דמה"ת בביטול בעלמא סגיא אע"ג דתשביתו שריפה נמי משמע וצריך ע"כ לחלק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע וקשה בחמץ שאינו ידוע נמי אמאי אינו מחוייב מה"ת לבדוק דכיון דאיתחזק איסורא הו"ל חמץ שאינו ידוע כידוע וע"כ דחמץ לא חשיב איתחזק וא״כ ממילא שפיר הו"ל סד"ר בעלמא בלא איתחזק ולכך נאמנים גם הם לומר אנחנו בדקנו, ודוק היטב. (י"א) ועד"ז יש לפרש נמי סברת המקשן והתרצן דהנה בתורת חיים כתב באיבעי' הקודמת דשוכר נמי עובר על חמץ של המשכיר דלא ממעטינן מלך רק של נכרי ולא של ישראל אחר, אמנם י"ל דאי אמרינן דהתורה גלתה לנו דביטול בלב נמי סגיא והיינו אם ישום בלבו החמץ כדבר שאין צורך בו א"כ אפילו של ישראל אחר כיון שאינו שלו הרי אין לו צורך בו כלל בדבר שאינו שלו ולא גרע מביטול גרידא עכ"פ ואינו עובר וא"כ ניחא דבס"ד אכתי לא ידע דביטול ״בעלמא" נמי מהני כלומר אפילו ביטול בלב גרידא וא"כ שפיר י"ל דעל של ישראל אחר נמי עובר כסברת התו"ח ופריך שפיר אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה ולא קשה קושי' מהרש"א אמאי לא משני הימנוהו רבנן בדרבנן דהא כל כמה דלא ידעינן דביטול בלב נמי מהני באמת הוי ס"ל דעובר על של ישראל אחר נמי והו"ל דאורייתא ופריך שפיר אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה, אמנם לאחר שהעלה דמה"ת בביטול בעלמא סגיא וי"ל דממה שאמר הגמרא לשון ״בעלמא״ הוכיח רש"י דביטול בלב נמי סגיא, והיינו מכיון ששם בלבו שאין לו בו צורך אינו עובר בב"י, ועי' בר"מ ריש פ"ב מהלכות חו"מ וא"כ אין השוכר עובר על של המשכיר בב"י והוי רק דרבנן ושפיר אמרינן הימנוהי רבנן בדרבנן, וזה נכון לדעת רש"י אמנם לדעת הרא"ש שכתב שהשוכר צריך לבטל כתבנו לעיל באות ח' באופן אחר בס"ד) ודו"ק. (י"ב) יל"ד אמאי לא נקט בגמרא האיבעיא לעניין מוכר ולוקח אי הוי בחזקת בדוק וכן באיבעיא דלעיל על מי לבדוק אם על המשכיר או על השוכר נמי הוי למיבעיא במוכר ולוקח (וכן ראיתי בחידושי הרי"מ שעמד בזה) והנה בהך איבעיא אי חזקתו בדוק יש ליישב בפשיטות דהנה י"ל דלגבי השוכר וודאי הוי הבדיקה רק מדרבנן אי אפילו אין חזקתו בדוק (ועי' במקו"ח ס"ק ח' בסימן תל"ז) והנה הפנ"י כתב דכאן הוי כס"ס דלמא אין כאן חמץ ודלמא כבר בדק וכיון דהוי ס"ס בדרבנן שפיר ס"ל דא"צ לבדוק אע"ג דהוי כאפשר לברר ע"י הבדיקה מ"מ בדרבנן א"צ לברר ס"ס ע"י טורח עכ"פ משא"כ בלוקח דאז י"ל דקנה החמץ מה"ת כיון דהיא עדיין זמן היתר וא"כ אע"ג דאיכא ס"ס שמא אין כאן חמץ ושמא כבר בדק המוכר מ"מ כיון דהוי ס"ס בדאוריתא צריך לברר אפילו ע"י טורח ושפיר חייב לבדוק, אמנם אי הו"א דחזקתו בדוק הוי כוודאי (ועי' בגינת וורדים כלל ש"א ד"ה עוד יש לראות) א"כ היה מהני בדאוריתא נמי, ולפי"ז י"ל דלרבותא נקט שוכר דאע"ג דלא הוי רק דרבנן מ"מ יש ספק אי חזקתו בדוק וצריך לבדוק אי אין חזקתו בדוק אע"ג דהוי ס"ס כיון דחמץ הוי מ"מ כאיתחזק איסורא קצת ויש לעיין בזה. (י״ג) אמנם באיבעיא הקודמת על מי לבדוק אמאי לא נקט מוכר ולוקח יש לתרץ עפ"י מ"ש התוס' ד"ה אם משמסר דמיירי בלא החזיק השוכר ואפ"ה אם המפתח ביד השוכר חייב השוכר לבדוק כיון שרוצה להחזיק בבית ולקנות, והנה לכאורה קשה אמאי יפטור המשכיר מה"ט כיון דבמפתח ביד אדם דעלמא אין המפקיד פטור מבדיקה וא"כ ה"נ כשהי' ביד השוכר כיון שלא החזיק עדיין נחוש שמא יחזור השוכר ולא ירצה לקנות דהא מסירת מפתח לא הוי קניין וא"כ אמאי יפטור המשכיר מבדיקה, וצ"ל דמוקמינן להשוכר בחזקתו דיעמוד בדבורו ולא יחזור, אמנם קשה נימא איפכא דמוקמינן הבית בחזקת משכיר וישאר אצלו וצ"ל דהא ב"כ וב"כ הוי הבית בחזקת המשכיר ובפרט לשיטת הר"מ הובא בחו"מ סי' שי״ג דחצר המושכר נקנה כל מה שהוא שם למשכיר א"כ לעניין שכירת השוכר שפיר מוקמינן השוכר בחזקתו שלא יחזור, ומשו"ה אין המשכיר צריך לבדוק, וא"כ היינו דווקא במשכיר ושוכר משא"כ במוכר ולוקח כה"ג שפיר אמרינן דאע"ג שהמפתח ביד הלוקח מחוייב המוכר לבדוק דדלמא יחזור הלוקח ול"ל דמוקמינן אותו בחזקת שלא יחזור דזהו אינו דאדרבא אמרינן איפכא דמוקמינן הבית בחזקת שישאר ביד המוכר כבראשונה וא"כ צריך המוכר לבדוק כל זמן שלא החזיק הלוקח ולכך נקט רק במשכיר ושוכר וא"ש לדעת התוס' דמיירי בלא החזיק, ודו"ק אמנם דעת הר"מ כפי מ"ש הה"מ שם פ"ב מחו"מ דמיירי שכבר החזיק השוכר וא"כ בלא החזיק באמת א"צ השוכר לבדוק אע"ג שיש בידו המפתח (ועיי' בלבוש סימן תל"ז שהביא שני דעות) והנה יש להבין מ"ט שינה הר"מ מסדר הגמרא דגמרא נקט תחלה האיבעי' על מי לבדוק ואח"כ נקט אי חזקתו בדוק והר"מ