תבואות השדה חלק ו קע

בדקו כהוגן אע"ג שהם סבורים באמת שכהוגן בדקו וא"כ מאי מגו שייך, ונ"ל דהנה הראש יוסף הקשה אמאי יהיו נאמנים לומר שלא בדקו הבעה"ב נגד החזקה דחזקתו בדוק והנה י"ל דעדותם מועיל עכ"פ להיות הדבר נחשב כספק והנה הא פשיטא דאע"ג דחיישינן שמא לא בדקי כהוגן מ"מ ספיקא בעלמא הוי דאי הוי פשיטא לן שלא בדקו כהוגן לא הוי מהני אפילו בדרבנן (עי' בתוס' ר"ה הימנוהו רבנן) וא"כ שפיר אמרינן דאם אומרים לא בדקו הבעה"ב ואנן בדקנוהו דתו א"צ לבדוק דהא איכא ספק ספיקא ספק דלמא אין האמת כדבריהם ובעה"ב בדקו באמת ואת"ל שבעה"ב לא בדקו מ"מ אפשר שהם בדקו כהוגן ולכך א"צ לבדוק:

ולפי"ז אפשר נמי לומר הא דפשיטא להו כל כך דאי אמרו הני שבדק המשכיר א"צ לשואלו אפילו היא בעיר דאפשר דס"ל להתוס' דבאמת אפילו אם המשכיר אומר שלא בדק אינו נאמן מדינא נגד הרוב, ובראש יוסף הקשה באמת למה יהי' נאמן כשאומר שלא בדק שהיא היפוך החזקה (ועי' בישועות יעקב סימן תל"ז ס"ק ה' שעמד ג"כ בזה) ותירץ דעל עצמו נאמן לומר שלא בדק אפילו נגד החזקה כיון שהחזקה אינו באה רק מכחו עי"ש, עכ"פ י"ל דאם אשה או קטן אומרים שבדק עוד קודם ששאלו להמשכיר ואז היה מהימני שפיר דהא החזקה מסייע להו ואז נאמנים כבי תרי וא"כ אם אפילו המשכיר יאמר אח"כ שלא בדק לא יהיו מהימן כמה דאמרינן כל מקום שהאמינ' תורה ע"א הרי היא כשנים וה"נ כיון שכבר היו נאמנים שבדק ע"י החזקה שמסייע להו שוב אין נאמן המשכיר שלא בדק ועכ"פ לא מהני אמירת המשכיר להיות וודאי נאמן שלא בדק ולא יהיה עדיף מספיקא עכ"פ וא"כ כיון דאי אפשר לעמוד על הבירור בוודאי שוב א"צ לברר כלל, וא"ש סברת התוס' דפשיטא אם אמרו שבדק שא"צ לשאלו אפי' אם המשכיר בעיר, ודו"ק היטב, (ועי' בישועית יעקב שם שכתב נמי דאם לא יתברר הדבר על בריו אפילו ע"י אמירת המשכיר שוב א"צ לברר כלל) וזהו נכון בס"ד. (ח') הרא"ש כתב בעי מיני מרנב"י וכו' ולא אפשטא הך בעיא ויראה שיכול לבטל והוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ומתוך דברי ר"י משמע אפי' אי חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאלו וכבר הבאתי לעיל (באות ה') מה שהקשו המפורשים למה להרא"ש להוכיח כך מדברי הר"י הלא מפורש בגמרא להדיא מאי נ״מ לשייליה, ונ"ל דהנה בתוס' בד"ה לאו משום כתבו הא דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר וא"צ לשאלו היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תקנו שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה לא יהיה כל כך מכשול אפילו לא יהי' בדוק לכך צריך לשאלו, וכתב הפנ"י בכוונת דבריהם דהא השוכר לא קני ליה חצרו וא"כ אין צורך בדיקה רק דלמא אתי לאוכלו ואין זה מכשול כל כך דחששה רחוקה היא עי"ש, והנה א"כ אי הו"א דשוכר קנה החמץ שימצא שם וא"כ איכא חששא דאורייתא ואז וודאי בדקו המשכיר וא"צ לשאלו כלל, והנה כבר הבאתי לעיל דקודם זמן איסורא מצי קני ליה השוכר מטעם חצרו, והכה לעיל (באות ד') הבאתי דבריתא דהכל נאמנים על ביעור חמץ משמע אפילו ידוע בבירור שהיה שם חמץ [וכן כתב הפנ"י דמיירי אפילו בחמץ ידוע] אמנם האיבעי' אי חזקתו בדוק מיירי בסתם בית דלא הוי רק ספק המצוי אם יש שם חמץ אבל איני ידוע בבירור אם יש שם חמץ [וכן כתב הפנ"י, עי' היטב בד"ה בגמרא לאו משום דחזקתו בדוק] והנה י"ל דבר חדש דאפילו אי אמרי' דהחצר קונה להשוכר היינו רק אם יש שם בוודאי חמץ משא"כ כשאין ידוע בבירור אם יש שם כלל חמץ אע"ג דרגיל להיות שם חמץ מ"מ על זה איכא עוד ספיקא אם ימצאנו בזמן היתר עדיין וא"כ לעניין שימצא בזמן היתר הוי ודאי כמו דבר שאינו רגיל לבא ואינו קונה, וכן כתב בחידושי הרי"מ למס' פסחים בסוגיא זו, ועי' בישועות יעקב סימן תל"ז ס"ק ב', ובשו"ת ריב"א (להגאון ז"ל מפאקש) סימן ל"ו, וא"כ י"ל לפי"ז דוודאי אם יש שם חמץ בבירור מצי השוכר קונה כיון דמסתמא ימצאנו עוד בזמן היתר א"כ אפילו אי לא מצא קנה ליה דהוי כמו דבר הרגיל משא"כ בחמץ שאינו ידוע הוי דבר שאינו רגיל ולא קנה (ועיי' בחו"מ סימן רס"ח ברמ"א סעיף ג' שם). והנה מדכתב הרא"ש ויראה שיכול לבטל היינו השוכר ע"כ דהא המשכיר אינו מסופק אם בדק וא"כ ס"ל דהשוכר קנה ליה דאלא"ה הרי אין ברשותו לבטלו וא"כ כיון שהשוכר מצי לעבור בב"י תו אין ראיה דצריך לשאלו ממה דאמר הגמרא מאי נ"מ לשייליה דבשלמא באיבעי' דגמרא דמיירי באין ידוע החמץ בבירור א"כ ליכא רק חשש כל דהו שימצאנו השוכר ויבא לאכלו דזהו הוי רק חששא רחוקה שפיר י"ל דהמשכיר לא חש על זה ולא בדק ושפיר צריך לשאלו כמה שמחלקי התוס' בין טבל ובין חמץ משא"כ אליבא דרא"ש דס"ל דקונה החמץ א"כ יהי' חששא דאורייתא ודומה לטבל דא"צ לשאלו דוודאי בדקו שלא יבא השוכר לידי ב"י לכך הביא ראיה מדברי הר"י דקאי נמי על הבריתא דהכל נאמנים על ביעור חמץ ושם איכא חמץ בוודאי ואפי"ה אמרינן דצריך לשאלו וע"כ דס"ל דאפילו וודאי חמץ עולה המשכיר בדעתו אולי השוכר יבטלנו מקודם וא"כ לא יבא לידי ב"י ועל חששא דשמא יבא לאכלו לא חייש כולו האי משא"כ בטבל שולח לו לאכול ואז אמרי' דבוודאי תקנו וא"צ לשאלו ולכך הביא הרא"ש ראיה רק מדברי הר"י דמאיבעי' דגמרא י"ל דבוודאי חמץ א"צ לשאלו כמ"ש ודו"ק (ט') בספר חק יעקב סימן תל"ז ס"ק י"ג הביא דברי הכל בו דאשה וקטן אין נאמנים רק לומר שהבעה"ב בדקו אבל לומר אנו בדקנו אין נאמנים והקשה שהוא נגד משמעות הש"ס (ועי' בספר שמן רקח מ"ש בזה) ונ"ל דהנה רש"י כתב דמוחזק לן בהאי שלא בדק כגון שראינו טרוד או יצא מבעוד יום ולכאורה קשה למה הוצרך רש"י לפרש כן וכי כוונת רש"י היה לתרץ המשכיר או הבעה"ב למה לא בדק ולפיכך נ"ל דרש"י נמי ס"ל דודאי אי הוי ידעינן בבירור שהבעה"ב לא בדק לא היה מהני לן אמירה דידהו לומר בדקנו דלמא לא בדקו כהוגן ולכך פירש"י מדלא קאמר הגמרא כגון דידעינן שלא בדק רק דמוחזק דמירי באופן דחזקת בדוק איתרע ליה שאין לנו וודאי שבדק כיון שהיה טרוד אבל מ"מ אפשר נמי שבדק אע״ג שהיה טרוד וכן אפילו יצא לדרך שאפשר מ"מ שעשה לאחר שליח לבדוק ובכה"ג כיון דיש עכ"פ ספק מ"מ דלמא בדק בעה"ב בעצמו אע"ג דליכא חזקה בוודאי חזקת בדוק כיון שהיה טרוד מ"מ ספיקא הוי ומהני אמירה דידהו מכח ס"ס ספק דלמא מ"מ בעה"ב בדקי או הם בדקו כהוגן משא"כ בוודאי לא בדק לא מהני בדיקה דידהו גרידא כיון דאיכא ספק אם בדקו כהוגן, וי"ל עוד דהכל בו לשיטתו ע"כ דליכא לאוקמי שיודעים בבירור שהבעה"ב לא בדקו דהא ידוע שיטת הכל בו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול, וכבר כתבנו בשם הפנ"י דברייתא דהכא דנאמנים על ביעור חמץ מיירי בחמץ ידוע וא"כ קשה מאי משני דמדאורייתא בביטול בעלמא סגיא הא לחמץ ידוע לא מהני ביטול ומאי משני הימנוהי רבנן בדרבנן וצ"ל ע"כ דהכא נמי מיירי שמ"מ אפשר שהבעה"ב בדקו או שהם עצמם אומרים שהבעה"ב בדקו ועי' בתפארת שמואל על הרא"ש שהביא באמת דיש גירסא בגמרא והם אמרו בדקוהו כלומר שהבעה"ב בדקו ולא שבדקוהו בעצמן ומ"מ צריך לאמירה