תבואות השדה חלק ו קסט

(ה') כתב הרא"ש ומתוך דברי ר"י משמע דאפילו אי חזקתו בדוק מ"מ צריך לשאלו, וכבר תמהו רבים על זה מה הוצרך הרא"ש לדקדק כן מדברי הר"י הלא בגמרא מפורש להדיא מאי נ"מ לשיילי, עי' בפנ"י ובב"ח כתב דבגמרא יש לפרש מה דקאמרי מאי נ"א לשיילי' כלומר דהגמרא השיב לבעל האיבעי' מאי נ"מ לך אם אתה מסופק על זה אי חזקתו בדוק הא מצי לשילי' עי' בטו"ז סי' תל"ז ס"ק ג', ונ"ל לתרץ דהנה כפי הנראה מדברי הר"מ פ"ב מהלכות חמץ ומצה לא ס"ל כלל הא דצריך לשאלו, הגם שראיתי לבעל שמן רוקח שכתב דמ"ש הר"מ הר"ז בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק עי"ש הלכה י"ז דהך מ"ש ״וא"צ לבדוק״ הוא יתור לשון אלא וודאי דכוונתו דרק לבדוק א"צ משא"כ לשאול אותו צריך, מ"מ קשה לומר כך דהר"מ ישמיט מה דאיתא בגמרא להדיא דצריך לשאול אותו וישמיענו זאת בדקדוק קל אי הוי ס"ל ג"כ דצריך לשאול אותו, והנה בשו"ע או"ח סימן תל"ז סעיף ב' ס"ל דאם הוא בעיר שואלו וא"כ צריך ליתן טעם באיזה סברא נחלקו המחבר והר"מ אי נימא דהרמב"ם ס"ל באמת דא"צ לשאול אותו כדמשמע מדלא נקנו כלל ששואל אותו:

(ו') וליישב כל זה נקדים מה שיל"ד בסוגיא זו (א) דגמרא פריך מאי נ"מ לישיילי ומשני דליתיה להאי לשיולי לאטרוחי להאי מאי, וקשה מאי ס"ד כלל להקשות מאי נ"מ וכי לא ידע דמשכחת לה בגוונא שאינו לפנינו לשאול אותו (ב) אמאי נקט בגמרא המשכיר בית לחבירו הא הך ספק אי חזקתו בדוק או לא הוא רק להשוכר דהמשכיר יודע אם בדקו או לא והי"ל למנקט השוכר בית מחבירו חזקתו בדוק וכו' דעיקר ספק היא להשוכר (ג) המחבר בשו"ע סימן תל"ז סעיף ב' נקט באמת השוכר בית מחבירו אם הי' בעיר שואלו ? ונ"ל דעיקר האיבעי' הוא כך דהנה במשכיר בית לחבירו בי"ד ומסתמא כבר היה בדעתו לצאת מן הבית קודם פסח ליכא כאן חיוב בדיקה כל כך על המשכיר מצר עצמו דהא על ב"י לא יעבור כיון שיוצא מן הבית ובדעתו להניח שם אחר ועכ"פ על בל יראה לא יעביר דהא הוי הפקר מה שנשאר חמץ שאינו ידוע בבית (עי' מג"א סימן תל"ו ס"ק ט"ז) וגם דלמא אתי למיכליה אין כאן חשש דהא לא יהי' שם בבית רק דמ"מ כיון שהשכירו לאחר ואולי השוכר יסמוך עליו שמסתמא כבר בדק כיון שהוא היה בבית בשעת חיוב הבדיקה כל הלילה דהא מיירי בי"ד שחרית כמ"ש רש"י א״כ אע"ג דאין עליו חיוב בדיקה מצד עצמו יש עליו חיוב בדיקה כשרוצה להשכירו לאחר שלא יגרום תקלה להשוכר שלא יבא לאכלו וא"כ א"ש מה שהקשה בספר שמן רקח מאי נ"מ אי חזקתו בדוק הא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא (ועי' בשו"ת קול ארי' סי' כ"א בד"ה ולי נראה, ובמפתחות שם, וגם בשער המלך פ"א מהל' מקואות) אמנם לפימ"ש א"ש דהגמרא באמת הכי קא מיבעי' ליה אי אמרינן סתם חזקתו בדוק וא"כ יסמוך עליו השוכר מסתמא שכבר בדקו וא"כ ממילא מחוייב המשכיר לבדוק שלא יבא השוכר ע"י לידי מכשול דאפילו אם השוכר לא יעבור בב"י כיון שאינו שלו ולא אמרינן דקנה לי' מ"מ לעניין המשכיר שלא יגרום תקלה להשוכר הוי חששא דאורייתא דלגרום תקלה לחבירו וודאי אסור בכל עניין, עי' בתוס' מס' ע"א ט"ו ע"ב ד"ה לנכרים מזבנינן או אי אמרי' אין חזקתו בדוק, וא"כ לא יסמוך השוכר על המשכיר וא"כ אין המשכיר מחוייב לבדוק דמצד עצמו אין עליו חיוב בדיקה אם נכנס לבית אחר ורוצה שם לבדוק (עי' בשו"ע סוף סימן תל"ו ודו"ק) ומצד השוכר ג"כ ליכא חיובא על המשכיר דהא השוכר יחזיק הבית בחזקת שאינו בדוק וממילא יבדקנו השוכר וא"כ עיקר האיבעי' בגמרא קאי על המשכיר איך ינהוג ולכך נקט המשכיר בית לחבירו דאם הי' בחזקת בדוק מחוייב המשכיר לבדוק וא"כ לא קשה מה שהקשה בשמן רוקח הא הו"ל סד"ר ולקולא דהא אנן עכשיו קיימינן אם המשכיר צריך לבדוק ואם הבית בחזקת בדוק ממילא על המשכיר לבדוק שלא יבא השוכר לידי תקלה על ידו ופריך הגמרא מאי נ"מ לישייליה כלומר דהא השוכר מצי לשאול אותו אם בדק וא"כ לא יבא כלל לידי תקלה ע"י ולמה יהי' המשכיר מחוייב לבדוק ומשני דליתא לשייליה כלומר שיזדמן שלא יוכל לשאול אותו וא"כ ממילא יוכל לבא לידי תקלה וא"כ לפי"ז באמת אין השוכר צריך לשאול כלל דממנ"פ אם המשכיר עמו היה אומר לו שלא בדק עדיין כדי שלא יבא לידי תקלה לאכול החמץ אם ימצא לו בתוך פסח ואם אינו לפנינו הרי עכ"פ היה מוטל על המשכיר שלא יגיע תקלה להשוכר ומדלא הגיד לו או הודיע לו מסתמא בדקו וכן ראיתי בספר מטה יונתן נדפס מחדש בשם הגאון ר' יונתן בהלכות פסח שכתב דכוונת הגמרא מאי נ"מ לשיוליה כלומר דהא השוכר מסתמא ישאל אותו עי"ש בסימן תל"ז [ואולי יש להעמיס זה ג"כ בכוונת רש"י כגון דליתיה ומיבעי' לן לאטרוחי להאי שוכר לבדוק מספק כלומר דהגמרא ס"ל דמיבעי' ליה על המשכיר ומשו"ה קאמר ליה אח"כ דאיבעי' קאי על השוכר ואע"ג דהו"ל ספיקא דרבנן אפשר דס"ל דהוי אתחזק איסורא] וא"כ א"ש לשון הרמב"ם המשכיר בית סתם הר"ז בחזקת בדוק וא"צ לבדוק כוונתו דהרי הוא בחזקת בדוק משום דעל השוכר א"צ לבדוק ואם כן אם לא יבדקנו הרי הוא גורם תקלה לשוכר וממילא פשיטא דאם המשכיר לא בדק מחוייב להודיע לו ובאם אין המשכיר לפנינו מסתמא בדק דאל"כ בוודאי היה מגיד לו, ועי' בפרמ"ג באו"ח סי' תל"ז שהביא ג"כ סברא זו דאם לא היה בודק היה מגיד לו, (ועי' בספרי בטהרת חולין שער א' באות כ"א כ"ב ודו"ק) אמנם המחבר דנקט בפשיטות השוכר בית מחבירו א"כ לא נחית להכא לחלק ולומר דהאיבעי' קאי על המשכיר ולכך ס"ל בפשיטות דאם הוא בעיר בפנינו צריך לשאלו כפשטא דגמרא מאי נ"מ לשייליה וא"כ מתורץ נמי מ"ש הרא"ש להוכיח מדברי הר"י דצריך לשאלו דמגמרא אין מוכח דבאמת מחוייב לשאול אותו כיון דאיבעי' הגמרא לא קאי רק על המשכיר אם מחוייב לבדוק שלא יגרום תקלה לשוכר דמיירי דמצד עצמו ליכא עליו חיוב בדיקה דנכנס לבית אחר ושם הוי החמץ הפקר ועל זה פריך מאי נ"מ וא"כ לפי האמת א"צ לשאול דאדרבא דהמשכיר צריך לומר לו אם בדקו או לא ולכך הוכיח הרא"ש מדברי ר"י, וא"ש הכל בס"ד, ודו"ק [ועיי' מ"ש לקמן באות ח' בס"ד, ועי' בספר מעשה רקח על הר"מ שס"ל נמי דהר"מ דא"צ לשאלו והביא ראיה מר"מ הלכות בכורות פ"ד הלכה ט']:

(ז') בתוס' ד"ה לאו משום הקשו דמאי ס"ד דאי חזקתו בדוק א"כ מה צריך לאמירה דהני ותירצו דנ"מ דאפילו כשהמשכיר בעיר א"צ לשאלו אי אמרו הני בדק והא דלא תירץ בגמרא על הקושי' דכל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי' ליה והיה לו לתרץ דמשו"ה צריך אמירה דידהו שלא יצטרך לשאול להמשכיר אפילו הי' בעיר והיינו דפשיטא דא"צ לשאול אי אמרינן כל הבתים בחזקת בדוקין וודאי מהני אמירה דידהו והיינו כמ"ש הראש יוסף דאמירה דהני הוי כבירור בדרבנן, ועוד תירצו התו' דמיירי דאמרו הני לא היה בדוק ואנן בדקנו דאי חזקתו בדוק מהימני מגו דאי בעי שתקי אבל אי אין בדוק לא מהמני ופריך א"ה כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה דממילא ידעינן דעהמני במגו ותמה הפנ"י דמנ"ל כל כך בפשיטות דאמירה דידהו מהני דא"צ לשואלו וכן דמהימני במגו כיון דסוף סוף אומרים שבדקו בעצמם ואנן חיישינן שמא לא