תבואות השדה חלק ו קסח

חצר דהשוכר בין אם המפתח ביד השוכר או לא, מ"מ הפרמ"ג שם כתב להדיא דקניין השוכר תלי בהא אם הוא משומר לדעתו או לא, ויש להעמיס זה ג"כ בכוונת רש"י במ"ש מסירת המפתח הוא קניין השכירות כלומר דע"י כך הו' משומר לדעתו וא"כ אי אמרינן דהשוכר מצי קני להחמץ הוי חזקתו בדוק לעניין איסור דאורייתא נמי אי אמרינן חזקתו בדוק, אמנם אי אמרינן דהשוכר אינו קונה החמץ בשום אופן ולא כתורת חיים שכתב דשוכר עובר על חמצו של המשכיר נמי דלא ממעטינן מלך ולא של אחרים רק של עבו"ם ולא של ישראל (ועיי' באור חדש באיבעיא דלעיל) א"כ אינו מוטל על השוכר לבער רק מדרבנן דלמא אתי למיכל מיני' א"כ לא הוי האיבעי רק מדרבנן אבל לעניין דאורייתא י"ל דפשיטא ליה דלא סמכינן על הך חזקה דחזקתו בדוק. (ב') והנה לפי"ז י"ל פרפרת אחת לתרץ דברי הרי"ף דהשמיט כל הסוגיא אי אמרינן חזקתו בדוק או לא, דהנה י"ל דהא אי אמרינן דהשוכר קנה ג"כ החמץ או לא הוא רק אי אמרינן שכירות קניא דאז הוי ממילא שלו דהמשכיר מסתמא הפקירו כשיוצא מבית ולכך אמרינן דלהשוכר קנה ליה חצרו כיון דאז הי' עדיין שעת היתר משא"כ אי אמרינן דשכירות לא קניא אז לא נקנה החמץ להשוכר, (ועיי' בחו"מ סימן שי"ג לעניין קניית השוכר בחצר המושכר לו ובש"כ שם ס"ק א', ודו"ק) והנה הא דשכירות קניא י"ל דתליא אי אמרינן קניין פירות כקה"ג שפיר אמרינן שכירות קניא משא"כ אי לאו כקניין הגוף אז אמרינן שכירות לא קניא, [שוב ראיתי בשו"ת שערי צדק לאו"ח בחידושיו על הסוגיות שם סימן ח' שכתב ג"כ דתליא בהא אי קניין פירות כקה"ג או לא] והנה בספר שמן רקח הקשה קושיא עצומה מאי מספקא ליה אי חזקתו ברוק הא אי אפילו אין חזקתו בדוק הו"ל ספיקא עכ"פ אי בדק וספיקא דרבנן לקולא (ועיי' מ"ש לקמן אות ו') אמנם אי אמרינן דשוכר קנה להחמץ הו"ל ספיקא בדאורייתא ואע"ג דמצי מבטל ליה מ"מ כיון שנולד ספק בדאוריתא לא מהני ביטול גרידא, כמ"ש הב"י בסימן תל"ח, והנה במס' גיטין סוף פרק השולח אמרינן דר' יוחנן מוכרח לסבור קניין פירות כקה"ג דכיון דס"ל אין ברירה א"כ לא משכחת דמייתי בכורים ואע"ג דאנן ג"כ קיי"ל אין ברירה ואפי"ה ס"ל קנין פירות לאו כקה"ג היינו רק משום דאנן ס"ל הא דאין ברירה היא רק משום דמספק אין ברירה אבל מאן דס"ל אין ברירה בוודאי ע"כ ס"ל ק"פ כקה"ג דאי לאו הכי לא משכחת דמייתי בכורים (עי' בספר ברוך טעם בסוגיא דקניין פירות שהאריך בזה ועיין בספרי ח"ב בשער קניינים שער ב' אות ו' מ"ש בזה בס"ד) והנה הפנ"י במס' ביצה ל"ב ע"ב ד״ה וסבר ר"נ כתב דר"נ ס"ל גם בדרבנן אין ברירה וא"כ ס"ל דאין ברירה בוודאי וע"כ ס"ל ק"פ כקה"ג דמי וא"כ ס"ל שכירות קניא, והנה במס' גיטין ל"א ע"ב כתב רש"י דסתם ר"נ היא ר' נחמן בר יצחק (עי"ש תוס' ד"ה אנא לא צריכנא) וא"כ א"ש דברי הרי"ף דס"ל דהגמרא הכא לא קא מיבעיא ליה רק לר"כ לשיטתו דס"ל ע"כ ק"פ כקה"ג וא"כ ס"ל שכירות קניא וקנה השוכר החמץ ונ"מ לעניין דאוריתא אי סמכינן על חזקתו בדוק דהו"ל כוודאי כמה שמסיק בגמרא הכל חברים לעניין בדיקה או אין חזקת בדוק משא"כ לדידן דס"ל שכירות לא קניא וכן משמע דעת הרי״ף במס' ב"מ ק"ב גבי תורי דאתי מעלמא דס"ל שכירות לא קניא וא"כ לא הוי רק מדרבנן ואין נ"מ כלל אי חזקתו בדוק או לא דהא אי אפילו אין חזקתו בדוק מ"מ לא הוי רק ספיקא בעלמא וספיקא דרבנן לקולא ומשו"ה השמיט הך איבעי' דאין שום נ"מ לדינא, ודו"ק. (ג') בגמרא פשיט ליה מהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ, לכאורה יל"ד מאי ראיה מייתי מהא דביעור חמץ דבשלמא במשכיר ושוכר דכיון די"ל דהמשכיר סמך על זה שהשוכר יבדוק כשיכנס לתוך הבית דאע"ג שלא השכיר לו רק בי"ד מ"מ אפשר שכבר היה דעתו לצאת מן הבית וא"כ שפיר אפשר לומר שלא בדקו משא"כ בברייתא דהכל נאמנים על ביעור חמץ אפשר דמיירי שאומרים שהבעה"ב גופא בדקו ונ"מ לעניין בני ביתו אי מחוייבים לטרוח ולבדוק החמץ דשם ידע המשכיר שרק עליו מוטל המצוה שפיר אמרינן דהוא בחזקת בדוק ? וראיתי להפנ"י שהרגיש כעין זו, וכתב לתרץ דאי חזקתו בדוק אין חילוק בזה דאי אמרי' הכל חברים אצל בדיקת חמץ פשיטא דהמשכיר נמי בקי בזה שעליו מוטל לבדוק, מ"מ קשה מנ"ל דאין לחלק בכך, ונראה דגמרא ס"ל שפיר לפשוט דהנה הכא באיבעיא ע"כ שאין החמץ ידוע לפנינו דאי היה החמץ לפנינו מאי קא מיבעיא ליה אי חזקתו בדוק הרי לפנינו החמץ שלא נבדק והנה אע"ג דנראה מדברי הר"נ ריש מס' פסחים דלעניין חמץ הוי כאתחזק איסורא מ"מ יש חילוק בין אם ידע בבירור שכבר היה שם חמץ או רק מסתמא ועי' ברמ"א ביו"ד סי' קכ"ז שכתב להדיא דחמץ לא מקרי אתחזק איסורא, ואע"ג שהמג"א בס"ק ח' תמה עליו, כבר כתב המקו"ח סי' תל"ז סוף ס"ק ח' דלא הוי רק ספק המצוי עי"ש, והנה בבריתא קתני הכל נאמנים על ״ביעור״ חמץ ואע"ג דרש"י נקט? על בעליו בי"ד שבדקו בעליו מ"מ מדנקט על ביעור חמץ משמע שמעיקרא היה בכאן בוודאי חמץ ופשיט ליה הגמרא דכמו באם היה בבית בוודאי חמץ מ"מ סמכינן על הך חזקה שמסתמא בדקו א"כ הה"ד הכא במשכיר ושוכר אע"ג דאיכ' חדא לגריעותא דשמא סמך המשכיר על השוכר שהוא יבדקנו מ"מ כיון דאין ברור בוודאי שהיה חמץ רק ספק המצוי סמכינן נמי שמסתמא בדקו, ודו"ק, ויבואר עוד בסוגית הגמרא בס"ד:

(ד') ועפ"י מ"ש דבריתא מיירי בוודאי חמץ יש לתרץ מה שהקשה הפנ"י אמאי קאמר אח"כ דהכל חברים הם אצל בדיקת חמץ ובאיבעי' אי חזקתו בדוק לא מפרש כלל הטעם דהכל חברים, ולהנ"ל א״ש דהנה לכאורה אי הוי אמרינן הא דחזקתו בדוק הוא רק מטעם רובא דרוב ישראל מסתמא בודקים חמץ קשה מאי מהני הרוב הא הוי רובא דתליא במעשה וכבר עמד בזה בפנ"י ג"כ ועיי' בשו"ת בית יצחק לאו"ח סימן ס' (ובשו״ת קול אריה סימן כ"א) ובשו"ת בית אפרים ליו"ד סימן ב' האריך שם דחזקת כשרות הו"ל כוודאי עי"ש. אמנם יש לתרץ עפ"י מ"ש בספרי ח"ג (שער טהרת חולין שער א' אות אותי"ט ואות כ"ד) לתרץ קושי' הראשונים אמאי מהני רוב מצוין אצ"ש מומחים הן נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחים לחזקת איסור וכתבתי שם בשם המפורשים כיון דאפילו במיעוט שאינו מומחה נמי אפשר מ"מ דשחט שפיר לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה וא"כ ה"נ י"ל דעד כאן לא אמרינן רובא דתליא במעשה לא מהני רק אם לא היה נעשה כמעשה היה וודאי איסור כמו במס' בכורות ריש פ"ג שם דאם לא נתעברה הוי הוולד וודאי בכור משא"כ הכא דאפילו אי לא נבדק מ"מ ליכא בוודאי חמץ דלא הוי רק ספק המצוי מהני רובא דתליא במעשה נמי וא"כ א"ש דוודאי באיבעי' דגמרא לעניין משכיר ושוכר דלא מיירי בוודאי חמץ שפיר היה מהני חזקת בדוק אפילו אי לא הוי רק כמו רוב דעלמא משא"כ על הבריתא דהכל נאמנים על ביעור חמץ דשם מיירי שוודאי היה חמץ באותו בית וא"כ אי חזקת בדוק לא הוי רק רובא גרידא לא היה מהני דהוי רובא דתליא במעשה לכך קאמר דחזקת בדוק הוי משום דהכל חברים כמו גבי חבר שמת דהוי בתורת וודאי ועדיף מרובא כמ"ש רש"י במס' פסחים טו' ע"א לעניין חבר עי"ש.