תבואות השדה חלק ו קסז

דבבוגרת הבעל צריך ראיה היא ע"כ רק בטוענת בריא תו לא קשיא על הרמ"א מ"ט לא הביא הדין דבבוגרת הבעל צריך ראיה דכבר הביא היש אומרים דאפילו אם האב טוען בריא מהני והבעל צריך להביא ראיה א"כ ממילא ידעינן דבבוגרת נמי בבריא מהני ובשמא באמת א"צ הבעל להביא ראיה אע"ג שנולד הספק ברשותו דאם היא טוענת שמא הוי לה טענה גרועה ביותר וא"צ הבעל להביא ראי', כנ"ל ליישב דעת הרמ"א, ודו"ק. (ל"ג) והנה הרי"ף לא הביא שום אקומתא במתניתי' רק הביא אחר המשנה דינא דשמואל דבעל החמור צריך ראיה מכיון שנמצא הריעותא ברשותו ונראה דמשו"ה השמיט כל הני אוקומתא דמכיון דהביא הך דשמואל וע"כ מוכח דס"ל כאן נמצא וכאן היה ומשו"ה אע"ג דיש לו לבעל החמור חזקת הגוף לא מהני ליה וא"כ פשיטא דחזקת הגוף לעניין מומין גרע מחזקת חי דבעל החמור דגבי מומין יש סברא כיון שע"כ לא בפעם אחת באו ולא עכשיו ממש נולדו וע"כ איתרע ליה חזקת הגוף (כמ"ש לעיל בשם הרשב"א במס' חולין) וא"כ כיון דאפילו בחמור אמרינן דלא מהני חזקת הגוף א"כ מכ"ש במומין לא מהני חזקת הגוף כיון שברשותו נמצאו המומין ובסיפא שפיר הבעל צריך ראיה משום דרשות האב לא איתרע עכ"פ מהא דשמואל נמי מוכח דהטעם במשנה משום כנוכ"ה ומש"ה א"צ הרי"ף להביא אקומתא דרבא דמשמואל מוכח דס"ל כנוכ"ה וא"כ הא דבעל החמור צריך ראיה הוא משום שנמצאו מת בביתו ממש, וכן כתב בעהמא"ו דדווקא כשמת בבית בעל החמיר, ושיטת בעל המאור היא ג"כ דהראיה מכלה בבית אביה כרש"י רק בהא ס"ל כשיטת הרי"ף דבמסקנא נמי בעל החמור צריך ראיה עי"ש. (ל"ד) ראיתי בהגהות הש"ס להגאון ר' וואלף באסקאוויטץ זצ"ל שהקשה למסקנת התוס' ד"ה על בעל החמור דהא דאמרינן כשעת מציאתן היא רק מדרבנן וכן במס' נדה ד' ע"א כתבו דהיא רק לחומר קדשים ובמס' פסחים צ"א ע"א גבי מפקח הגל ד"ה שהיה טמא מתחלתו שהקשו שם מפקח הגל כמי נימא שהיה חי מתחלתו ותירצו שם וז"ל וי״ל כיון שנמצא מת אית לן למימר שמתחילתו היה מת דכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל (והובא ג"כ דברי התוס' אלו ביו"ד בטו"ז סי' שצ"ז) אלמא דהיא מה"ת מדחייב לעשות פסח שני, כך היא תוכן קושיית הגאון הנ"ל, ונ"ל לתרץ דהא וודאי דכל חזקה דהשתא לא יכול לגרע חזקה דמעיקרא אמנם כן היינו דוקא על שעה שאין מוכח מתוך הריעותא דהשתא שנעשה בבירו איזה שנוי בחזקה דמעיקרא כמו בסתם נמצא מת דענא תיתי לומר דגם מעיקרא היה מת (אי לא ס"ל כסברת הטו"ז ביו"ד סימן הנ"ל) משא"כ במקום שע"י שחזינן השתא שנשתנה ממעיקרא יש לנו סיבה שנוכל לתלות בעבורו שגם מעיקרא היה הכי בוודאי נגרע החזקה דמעיקרא לגמרי ודמיא למקוה שנמצא חסר דכיון דחסר ואתא הרי ריעותא ניכר בתוכו ומגרע לחזקה דמעיקרא (וכה"ג כתב הש"ש שמעתא ב' פ"ב לעניין יין ונמצא חומץ כיון דמעיקרא דחלא חלא הרי קלקולו בתוכו אלא שאינו צורר ומשו"ה לא מהני חזקת יין דמעיקרא) וא"כ א"ש דוודאי הכא גבי חמור שמוצא מת מהי תיתי לומר שגם מעיקרא היה מה כיון דאין לנו איזה סיבה חזקה להמשיך הריעותא גם על למפרע ומשו"ה אמרינן דהשתא הוא דמת משא"כ במפקח הגל איך תאמר שנוקים אותו בחזקת חי דמעיקרא הרי כל זמן שהיה חי לפנינו לא היה מוטל בגל ומשעה שנפל עליו הגל יש לנחות לספיקא אם לא ימות שם רק אילו לא הי' נמצא מת היה אפש"ל אולי אין בגל זה כדי להמית אותו וא"כ עכשיו שנמצא מת בגל אגלאי מילתא על למפרע שבגל זה יש כדי להמית וא"כ איכא ריעותא ברורה על למפרע ג"כ דהיינו משעה שנפל עליו הגל וכל דאיכא ע"י חזקה דהשתא ריעותא גם על למפרע שפיר אמרי' דחזקה דמעיקרא נסתלקה לגמרי דהא מה שהיה לפנינו חי הוא רק בשעה שלא היה הרגל נפול עליו משא"כ משעת נפילת הגל לא ראינו אותו חי ומשו"ה הוי ריעותא ברורה על למפרע משא"כ בחמור שנמצא מת ליכא הוכחה ואיזה סיבה לומר שכמו שעכשיו מת מעיקרא נמי היה מת וכל שאין לנו איזה סיבה מיוחדת לתלות השנוי על למפרע ג"כ כמו בנפילת הגל שפיר מוקמינן ליה בחזקה דמעיקרא ואין כאן סתירה בדברי התוס' ודו"ק. – (ועי' בנוב"י מהדו״ק לאה"ע סי' ל"א שכתב דמשו"ה לא מוקמינן ליה אחזקת חי בנפל עליו גל דאיתרע ליה חזקתו משעה שנפל הגל עליו והוא קרוב ג"כ לדברינו עי"ש). (ל"ה) ראיתי בספר לב ארי' במס' חולין נ"א בתוס' ד"ה המוציא מחבירו על מה שהקשו שם במה דאמרינן במס' נדה נ"ח ע"א גבי כתם דהשניה תולה בראשונה לענין דינא שהראשונה חייבת לכבס ואמאי לא אמרינן כאן נמצא וכאן היה והשניה חייבת לכבס ותירצו התוס' במס' נדה שם ד״ה ולעניין דינא דדווקא להוציא צריך להביא ראיה אבל לעניין שתהא האשה חייבת לכבס לא אמרינן, וכתב בלב ארי' וז"ל והדבר תמוה מאוד דהא בהדיא מבואר בכתובות דאף אם הטבח לא נתן המעות עדיין אפי"ה צריך להביא ראיה דמחזיקין הדבר לוודאי שברשותו נולד כמ"ש התוס' כאן ? וצע"ג, עכ"ל, ולע"ד לא קשיא דבאמת הא דא ריצן שהטבח צריך להביא ראי' אע"ג שלא נתן המעות עדיין הוא מכיון שתיכף במשיכת הפרה נתחייב מעות לבעל הבהמה ושפיר מוקמינן ליה בחזקת חיוב וכמ"ש המהרש"א דהאשה מוחזקת בשטר שעוביד כתובתה משא"כ באשה שהשאילה חלוק בשעת שאילה לא נתחייבה כלל בכיבוס הכתם דהא אז לא היה ידעינן כלל אם ימצא כתם על החלוק וא"כ לא נכנסה כלל בחזקת חיוב כיבוס כתם, ושפיר כתבו התוס' אבל הכא לא תתחיבה האחרונה לכבסו דהא מעולם לא היה עליה חזקת חיוב לעניין כיבוס כתם משא"כ גבי טבח חל עליו חזקת חיוב תשלומין למוכר וא"ש, ודו"ק:

שער פרי השדה שער ו' בעזרת ד, גואלנו אמיץ וחזק, אתחיל לכתוב ה״ת בסוגי' דחזקת בדוק למס פסחים ד') (א') בגמרא בעי מיני' מר' נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, מאי נ"מ לישייליה דליתא קמן לשיילי ופשיט מבריתא הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וכו' מ"ט לאו משום דחזקתו בדוק, והנה אי קאי האיבעיא לעניין חשש דאורייתא או רק לעניין חשש דרבנן, נ"ל דוודאי אי הו"א דהשוכר קונה החמץ דחצרו קונה לו דהמשכיר מסתמא נתיאש ממנו כשיוצא מן הבית דאפקורי מפקר ליה כמ"ש המג"א סוף סימן תל"ו עי"ש וא"כ השוכר שפיר מצי לקנות דאע"ג דאיסורא לא ניחא ליה דלקני מ"מ כיון שבשעה שנכנס לתוכו עדיין הוא זמן היתר, וכן כתב בשמן רקח באיבעי' הקודעת דעל מי לבדוק דהשוכר שפיר מצי קני לי' כיון שעדיין היא זמן היתר, וכן כתב בפרמ"ג באו"ח סימן תל"ז באשל ס"ק ב', ומשו"ה מחלקינן לעיל בין אם המפתח ביד השוכר או המשכיר דכשהמפתח ביד השוכר הוי משתמרת לדעתו ושפיר קנה ליה משא"כ כשהמפתח ביד המשכיר לא הוי משתמרת לדעת השוכר ולא קנה ליה חצרו, הגם דבס' מקיר חיים סימן תל"ז ס"ק א' לא ניחא ליה לחלק לעניין קניין