תבואות השדה חלק ו קסה

סוף דאע"ג דבכל מקום אזלינן בתר חזקה דמעיקרא מ"מ הכא לעניין מיתת החמור ומום ומחט אזלינן בתר חזקה דהשתא ובאמת צריך טעם מ"ט בהני לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא (ועי' בפנ"י) ונ"ל דגבי חמור הטעם משום דחזקת חי לא חשיב כמ"ש הטו"ז ביו"ד סימן שצ"ז וגבי מום נמי לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כמ"ש הרשב"א בחולין י"א ע"ב דבמומין שאי אפשר שעכשיו ממש נולדו לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וגבי מחט משום דלא היה לבהמה מעולם חזקה מבוררת ואע"ג דלא נולדה במחט עמה מ"מ אפשר שבלאו"ה היתה טריפה, אמנם מ"ש התוס' דלא מחזיקין לשתי רשויות ראיתי בספר שב שמעת' שמעת' ב' פי"ג שהקשה אמאי לא אמרינן דכמו שהיא עכשיו היה נמי באירוסין והדר נימא דכמו שהיתה באירוסין ה"נ היתה קודם אירוסין, ותירץ דהך חזקה דכשעת מציאתן ניהו דהוי חזקה מעליא מ"מ לא נתבררה בשעתה וא"כ ממילא לא נוכל להחזיק על קידם אירוסין ג"כ כיון דהא דאמרינן שהיו בה מומין באירוסין הי' ג"כ רק מכח חזקה דכשעת מציאתן וכיון שעכ״פ לא נתבררה בשעה ההוא במומין לא מחזיקין על למפרע, אמנם הא וודאי קשה דא"כ לסגי עכ"פ אם הבעל מביא ראיה שמשתתארס היו בה המומין א"כ ממילא מחזיקין גם על קודם אירוסין (וכן הקשה במהרי"ט ומהר"ם שיף) ונראה דכיון דאפי' בלא העדים נמי הוי אמרינן דבאירוסין היו בה המומין א"כ העדים לא חדשו לנו שום דבר דבלא עדותם ג"כ הינו אומרים דבאירוסין היו בה המומין מכח חזקה דכשעת מציאתן ולכך לא נחשב עדותן לכלום, ויש לכוון זה בכוונת דברי המהרי"ט שם והוא דבר חדש דכה"ג היכא שאין העדים אומרים לנו דבר חדש לא נחשב עדותן לכלום מ"מ קשה לפי דברי השב שמעתא הנ"ל דחזקה כשעת מציאתן הו"ל חזקה שלא נתבררה כלומר ולא הוי כדבר ברור א"כ הרי נודע לנו ע"י העדים ג"כ דבר חדש דהא מעיקרא קודם שבאו העדים לא היו מחזיקים אותה שהיו בה מומין באירוסין ג"כ רק מכח חזקה ועכשיו ע"י העדים יודעים בבירור וא״כ שפיר יש להחזיק על למפרע על קודם אירוסין ג"כ וצ"ל דמשו"ה לא מהני אם מביא ראיה משהתארס דמ"מ איכא נמי ספק דלמא בדק אותה כיון שנכנסה לחופה אע״ג דלא הוי חדא במקום תרתי ממש מ"מ ספיקא איכא (ועי' בהפלאה) ודו"ק. (כז) עוד כתבו התוס' בשם ריב"א לחלק דהכא כיון שהבעל החמור עצמו שמחזיק בפרה מסופק ואין לו שום טענה ברורה הוי חזקתו כמאן דליתא משא"כ במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי יש לו טענה לשחיטה מכרתיו לך, ונראה לפרש מה שהאריכו ״שהמחזיק עצמו מסופק ואין לו שום טענה ברורה״ דלעולם לא מהני לנו כלל חזקת ממון כי האי מה שאינו רק מכח שתפוס בו לא מהני לן רק אם אפילו בלא תפיסה היה לו ג"כ איזה טענה אז אמרינן דאע"ג דאם לא היה תפוס לא היה נאמן מ"מ כיון שתפוס נאמן משא"כ אם בלא התפיסה אין לו שום טענה כלל לא מהני ליה התפיסה כלל וא"כ א"ש דבמוכר שור ונמצא נגחן דאפילו אם לא היה מוחזק במעות ג"כ יש לו טענה אני לשחיטה מכרתי אמרינן ספיר דמהני לי' התפיסה להיות נאמן על זה משא"כ הכא בבעל החמור אם נשאל אותו מה היית טוען אם לא היית מוחזק בפרה הלא אין לו מה להשיב כלל כיון שהיא באמת מסופק על שעת מיתת החמור וא"כ אין לו שום טענה דק שצווח הלא עכשיו אני המוחזק בפרה כה"ג לא חשיב ליה החזקה מה שהוא תפוס כלום, אמנם כן נראה דהיינו דווקא בחזקת ממון כי האי שאנו מסופקים על שעה שהגיע הממון לידו אם בדין באה לו כמו הכא שאנו מסופקין על שעת משיכת הפרה אם בדין משך משא"כ בממון שמוחזק מעולם שפיר י"ל דהוי כעו חזקה דעלמא, וכמ"ש המהרש"א להדיא לענין הבעל דיש לו לעניין המעות ג"כ חזקת מר"ק ושפיר מהני ליה אפילו בלא שום טענה אחרת, אמנם ראיתי בשטמ״ק שכתב דבממון שאינו דבר מסויים לא אלים כל כך חזקת מר"ק ואזלינן רק בתר שהוא מוחזק עכשיו רק בפרה שהוא דבר מסויים אזלינן בתר חזקת מר"ק וכפי הנראה מדברי המהרש"א ס"ל דגם בממון אזלינן בתר חזקת מר"ק (עי' בשטמ"ק בסוף ד"ה הי כלה) והנה בתוס' שכתבו במוכר שור לחבירו אמאי לא אזלינן בתר חזקת מר"ק אפש"ל דאין כוונת התוס' לאוקמא המעות בחוקת מר"ק רק כוונתו דניקום השור בחזקת מרא קמא אמנם ממ"ש ולא מוקמינן ״להו״ בחזקת מר"ק משמע דכוונתם לאוקמי המעות בחזקת מר"ק וס"ל ג"כ כהמרש״א דגם במעות שייך חזקת מר"ק ולא כשטמ"ק הנ"ל:

(כ"ח) בתוס' ד״ה כלה בבית אביה הקשו לרש"י דמוקים לה כלה בבית אביה ולקידושין הא ר' יהושיע נמי אזיל בתר חזקת הגוף היכא דליכא כנגדו חזקת ממון, והנה הך קושי' יש לתרץ דר"א לא ס"ל הך דרבא דר"י אזיל בתר חזקת הגוף היכא דליכא חזקת ממון כנגדו והא דמטהר בספק בהרת קדם, היינו כמ"ש לעיל משום דהתם גם עתה אפשר שהוא טהור משא"כ במומין ע"כ נסתלקה חזקת דמעיקרא והה"ד א"נ בחמור ע"כ הרי מת לפניך (ועי' במהר"ם שיף שכתב ג"כ כה"ג) אמנם הא דכתבו התוס' דמביא ראי' אליבא דרב אשי כמו דלא מהני חזקת הבת לאב ה"נ לא מהני חזקת חי לבעל החמור דחזקת חמור לא מהני לגבי דידיה, הוא תמות קצת. דאמאי לא יועיל לגבי בעל החמור חזקת חי של חמורו ואמאי מהני גבי נגע חזקת שהוא טמא ולא בצר ליה שיעורא לאדם הנכנס שם שיהי' טמא ונ"ל דבאמת כמו שיש לבעל הפרה חזקת מר"ק שהפרה שלו ומשו"ה בעל החמור צריך דאי' ה"נ מסייע ליה לבעל הפרה חזקת מר"ק דחמור ג"כ לומר שלא הועילה לו משיכת הפרה דמוקמינן החמור ג"כ בחזקת מר"ק, והנה לעיל כתבנו דמשו"ה לא מהני חזקת הבת לגבי אב משום דמוקמינן לה בחזקת פנוי' והיינו נמי כמו מר"ק דאמרינן דלא נכנסה כלל לרשות הבעל וה"נ אמרינן דהחמור לא נכנס כלל לרשות בעל הפרה דמוקמינן אותו בחזקת מר"ק שהיא בעל החמור משא"כ בנגע שמעמידין אותו על חזקתו ליכא חזקה אחרת כנגדו וא"כ שפיר מביא ראיה מכלה בבית אביה דלא מוקמינן בחזקת הגוף וצריך האב להביא ראיה וה"נ לא מוקמינן החמור בחזקת חי כיון דעומד כנגדו חזקת מרא קמא ואמרינן דעדיין לא יצא מרשות בעל החמור ודו"ק. (כ״ט) בתוס' ד״ה ותנא תונא כלה נחלקו עם רש"י, דרש"י ס"ל דהראי' מרישא נמי דאמרינן בכ"מ מי שנולד ספק ברשותו עליו הראי' ותוס' ס"ל דליכא ראית רק מסיפא דהבעל צריך להביא ראיה אע"ג שהוא מוחזק בממון מ"מ כיון שהספק ברשותו נולד, עליו להביא ראיה, וה"נ לעולם בעל הפרה צריך להביא ראיה ואפילו אם הוא מוחזק, ונראה דתוס' ס"ל דמרישא אין ראיה דמשו"ה האב צריך להביא משום שבא להוציא ממון וא"כ אין להוכיח דהך סברא מה שהספק נולד ברשותו יהי' אלים כל כך שיצטרך להביא