תבואות השדה חלק ו קס

(י"א) והנה מרש"י ד"ה רבא אמר שכתב דרבא מהר לאוקמא כר"ג דהלכתא כוותיה, משמע דבאמת מצינן לאוקמא כר"י נמי (עי' בשטמ"ק שהאריך בזה) והנה לכאורה י"ל עפ"י מה שהקשה המהרש"ל והמהרי"ט דלמא משו"ה בנכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה משום ס"ס ספק דלמא לאחר אירוסין ואת"ל קודם שמא ראה ונתפייס, ומה שתירץ הפנ"י דהך ספק שמא ראה ונתפייס לא מהני כיון שהבעל טוען בריא שלא נתפייס אפשר דס"ל לרש"י דאין זה מוכרח כל כך, ובפרט לר"י דס"ל בפ"ק דמס' כתובות דלא אלים לי' בריא כל כך, ומשו"ה ס"ל לרש"י דבאמת הוי מצי לאוקמא כר"י נמי רק משו"ה אוקמא כר"ג דהלכתא כוותיה, ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד ודע דלפימ"ש לעיל דר"י מטהר בספק שער לבן קדם משום דס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה א"ש מאוד שיטת הר"מ פ"ב מהלכות טומאת צרעת דס"ל שם שטמא בספק ומסיים שם ויראה לי שטמא בספק דהר"מ דס"ל ספיקא מה"ת וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה (כמ"ש בספרי כמ"פ בשם ספר דברי אמת) וא"כ מ"מ אע"ג דלא הוי חזקה הוי רק כשאר ספיקא ולכך מסיים שם ויראה לי שטומאתו בספק (ועי' במל"מ שם הלכה ט') ובספר בינת אדם בשער רוב וחזקה רוצה להוכיח מזה דהר"מ נמי ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור (עי"ש סימן כ"ג) ולפימ"ש אין ראיה דטעמא דהר"מ הי' רק משום דחזקת טהרה איתרע ליה ובמסקנא שם מסיק ג"כ דגם להר"מ אצ"ל דמחזיקין מאל"א ולפימ"ש הדברים כפשוטן. (י"ב) בגמרא איתיביה אביי נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה וכו' עד שלא תתארס אין משתתארס לא ואמאי נימא כאן נמצא וכאן היה וכו' ומסיק הגמרא דמשתתארס איכא חדא במקום תרתי כלומר חזקה אין אדם מפייס במומין המסייע להבעל נגד חזקת הגוף שלה וחזקה דאין אדם שותה בכוס וחדא במקום תרתי לא אמרינן עד שלא תתארס דתו ליכא חזקת הגוף רק חזקה אין אדם שותה בכוס ואיכא נגד זה חזקה אין אדם מפייס במומין והעמד ממון על חזקתו ורש"י ד"ה חדא הקשה הא איכא נמי חזקת ממון לבעל ותירץ דבמקום חזקה דגופא חזקת ממון לאו כלום היא כלומר דוודאי נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס לחודא כיון דאיכא חזקה אין אדם מפייס במומין מצרפינן שפיר בהדי חזקת ממון דבעל משא"כ משתתארס דאיכא חזקת הגוף אמרינן חזקה דממונא לאו כלום היא, והנה יל"ד אמאי לא הקשה רש"י נמי כמו תוס' בד"ה חדא דלבעל נמי איכא תרתי כאן נמצא וכאן הי' וחזקה אין אדם מפייס, ונראה דרש"י ס"ל דכאן נמצא וכאן היה לא הוי בגדר חזקה רק ריעותא בעלמא נגד חזקת הגוף, ועי' בשטמ"ק שכתב ג"כ דכנוכ"ה לא הוי רק ריעותא והלכך כי איכא נמי חזקה דאין אדם שותה ואז מסייע נמי לחזקת הגוף כיון דאין מפייס במומין אמרינן מסתמא ידע שהמומין היו אחר אירוסין והוכרח להתפייס ע"כ, ועי' במהר"ם שיף שהאריך ג"כ בזה די"ל דחזקה אין אדם מפייס מסייע לחזקת הגוף דידה דאמרינן דאדרבא כיון דאין מפייס במומין מסתמא נתברר לו שהיו אחר אירוסין ולפי"ז י"ל הפירוש בגמרא הכי דמתרץ דלאחר אירוסין איכ' נמי חזקה אין אדם שותה בכוס מאי אמרת חזקה אין אדם מפייס במומין ולא קאמר הגמרא מאי אמרת אדרבא חזקה אין אדם מפייס במומין כמו בסמוך דקאמר אדרבא דכוונת הגמרא היא כך דהיכא דעדים אמרו משתתארס א"כ איכא כנוכ"ה לריעותא דידה לומר שקודם אירוסי' היו וחזקה אדם שותה בכוס ליפות כחה וחזקה אין אדם מפייס במומין הי' שקול דאפשר לומר כיון דאין מפייס במומין א"כ מסתמא ידע שהיו לאחר אירוסין ולכך נתפייס דאלא"ה לא היה נתפייס ואפשר נמי לומר איפכא דמסתמא לא בדקה והוי לטובתו הך חזקה דאין אדם מפייס וא"כ כיון דהדבר שקול מה לדון בהך חזקה דאין אדם מפייס אם לטובתה או לטובתו אמרינן כיון דאיהי יש לה תרתי דהא יש לה נמי חזקת הגוף שלאחר אירוסין נולדו המומין וחזקה דאין אדם מפייס לא נתברר אם היא לריעותא דידה דאדרבא משו"ה נתפייס שנתברר לו שלאחר אירוסין נולדו א"כ שפיר שדינן טפי הך חזקה דאין אדם מפייס במומין לטובתה כיון דאית לה נמי חזקת הגוף וחזקה דאין שותה ששניהם לטובתה ואע"ג דיש כנגדה כנוכ"ה זה הוי רק ריעותא בעלמא אמנם היכא דאיכא עדים שעד שלא נתארסה היו בה מומין ולא נשאר לטובתה רק חזקה דאין אדם שותה בכוס גרידא א"כ אז החזקה דאין אדם מפייס בבירור לריעותא דידה דתו ל"ל דמשו"ה נתפייס שידע שהמומין היו אחר אירוסין כיון דאיכא עדים שקודם אירוסין היו וע"כ החזקה דאין אדם מפייס הוי לריעותא דידה ומשו"ה קאמר בגמרא בתר הכי בעד שלא נתארסה ״אדרבא״ אין אדם מפייס כלומר דאז ידעינן בבירור שהך חזקה היו לריעותא דידה ולא נשאר אצלה רק חדא חזקה דאין אדם שותה בכוס וכיון דיש לטובתו חזקה אין אדם מפייס במומין הדבר שקול ואין מוצאין ממון מספיקא, אמנם מכאן נמצא לא היה קשה לרש"י דכאן נמצא לא הוי רק ריעותא בעלמא, ומשו"ה לא היה קשה לרש"י רק מחזקת ממון. אמנם התוס' ס"ל דכל כ"ה נמי הוי חזקה והקשו שפיר הא לדידיה נמי אית ליה תרתי כנוכ"ה וחזקה אין אדם מפייס ותירצו דהנהו חזקות לא חשיבי רק לצרף בהדי חזקת ממון, וא"כ י"ל דבאמת ס"ל בתירוצם דכנוכ"ה לא הוי רק לריעותא נגד חזקת הגוף וגם חזקה אין אדם מפייס במומין לא הוי רק ריעותא כיון די"ל נמי דחזקה אין אדם מפייס הוי לטובתה נמי כמ"ש, (ועי' היטב במהרם שיק) וא"כ לפי תירון הראשון שבתוס' ס"ל נמי כשיטת רש"י דכנוכ״ה לא הוי חזקה רק ריעותא בעלמא וכן חזקה אין אדם מפייס כל דליכא עדים שעד שלא נתארסה היו בה מומין כיון די"ל נמי שהיא לטובתה והדבר שקול הוי נמי רק כמו ריעותא וא"כ כיון דאיהי יש לה שני חזקות מעליתא לא מהני חזקת ממון שלו, אמנם בתירוץ השני שבתוס' שמתרצו דמשו"ה יפה ככה טפי משום דאיהי זכי בכתובה בכל חדא חזקה או בחזקת הגוף גרידא או בחזקה דאין אדם שותה בכוס גרידא משא"כ הבעל לא מצי זכי רק ע"י שניהם דהיינו כאן נמצא וכאן היה וחזקה אין אדם מפייס שפיר י"ל דלמסקנ' נמי ס"ל להתוס' כמו בקושייתם דכנוכ"ה הוי חזקה מעליתא רק משו"ה מקרי תרתי לגבי דידה משום דלדידה סגיא אפילו בחדא מיניהו, ומדוייק הכל בלישנא דגמרא מה שמשנה אח"כ הלשון ואמר ״אדרבא", ובעיקר חזקה דכנוכ״ה נבאר עוד בס"ד, (ועי' בספר מקור חיים סימן תס״ז ס״ק י"א):

שוב מצאתי ראיה לדברינו דמאן דמקשה דהכא נמי הוי תרתי משום דאיכא כאן נמצא ס"ל דכנוכ״ה הוי בגדר חזקה, שכך מצאתי בספר בעל המאור להדיא וז"ל קשיא תיתי כנוכ"ה ותצטרף בחדא דלהוי תרתי במקום תרתי דהא אשכחן דהוא לחודא מרעא חזקת הגוף בהיו בה מומין בבית אביה אלמא אלומי אלמוה כחזקה וכיון שכן להוי תרתי לגבי תרתי, ומתרץ נמי כתירוץ השני בתוספת דתרתי דידה עדיפי משום דכל חדא מיניהו מהני לאגבויה כתובתה הרי להדיא כמ"ש דמאן שמקשי דמכח כנוכ"ה הוי תרתי ומשני תירוץ השני דהכא משו"ה עדיפי תרתי דידה משום דחדא מיניהו סגיא לה ס"ל דכנוכ"ה הוי חזקה מעליא שהרי בלשון בעהמ"א כתוב להדיא דכנוכ"ה הוי חזקה עי"ש ודו"ק: