תבואות השדה חלק ו קנה

איש מהימן לגבי לוה ומאמינו שלא יתבע אם לא ילוה לו [ובפרט אי ס"ל דכל שהמלוה לקח השטר מן הלוה מחוייב להלות לו, עיין בטור חו"מ סימן ל"ט מ"ש בשם הרמב"ן, וא"כ אפשר שמשו"ה הקדים הלוה ליתן שטר להמלוה כדי שיהיה מוכרח להלות לו] אמנם אי ס"ל דהמלוה אינו נאמן לומר אמנה כשחב לאחרים א"כ לא מהני ליה נאמנות המלוה לגבי הלוה דהא יש לחוש שמא חייב לאחרים וא"כ אפילו אם יאמר המלוה שהאמת שהיא אמנה לא יאמינו לו ויצטרך לשלם וא"כ שפיר אמרינן דלא עבד אינש דכתב ומסר בלא הלואה דהא מתירא שמא הוא חייב לאחרים ולא יועיל לו נאמנות המלוה, וא"כ לפי"ז א"ש ג"כ מה דהוי אמנה עולה לגבי המלוה ואי דנחוש שמא יתבע אע"ג שלא ילוה א"כ עולה קרי ליה והלא בכה"ג הוי גזל גמור ולא רק עולה, ועוד הא המלוה יודע בעצמו שלא יתבע אם לא ילוה, אמנם להנ"ל א"ש דבאמת גזל לא הוי לגבי מלוה שיודע בנפשו שלא יתבע אם לא ילוה רק מ"מ יש לו לחוש אולי יתחייב לאחרים וע"כ יוכרח לגבות מן הלוה לשלם לבע"ח דכה"ג לא יהיה נאמן לומר אמנה וא"כ אע"ג דגזל לא הוי שהוא אינו גוזל מן הלוה מ"מ עול' הוא שעל ידו נפסד הלוה ואתי נמי שפיר דבאמת לגבי עדים ליכא עילה כל כך אפילו כמו לגבי המלוה דלעניין שיחשדו המלוה שיתבע בחנם מן הלוה הא וודאי לא יחשדו אותו כיון שרואין שהלוה האמינו מסתמא יודע שהיא איש נאמן ורק שיוכל להיות מ"מ הפסד להלוה אם המלוה יהיה חייב לאחרים והנה כיון שהלוה לא חש לזה גם העדים אינם צריכים לחוש מדינא וא"כ להמלוה וודאי איכא עולה שעל ידו נפסד הלוה משא"כ העדים אינם עושים עולה כל כך כיון דמצי לומר מאחר שהלוה בעצמו לא חש להפסדו למה אנו צריכין לחוש רק כיון דמ"מ גורמים שיוציאו ממון שלא כדין הוי לגבי דידהו בעי עולה קצת, וא"ש מ"ש הר"נ דלאו שפיר עבדי דמשמע דמ"מ עולה גמורה לא הוי לגבי עדים, וא"ש הכל בס"ד:

(מ"ג) וא"כ לאוקומתא דאביי יתיישב אקומתא דרבא ורב אשי למה לא יהיה הלוה נאמן כמ"ש וכי לא מזדמן שהמלוה איש נאמן ואע"ג דא"כ אמרי' ללוה אם כבר האמינתו למלוה לא מצית עכשיו לומר שהוא גזלן ותובע ממך בחנם כמו דאמרינן מסכת' ב"מ עד השתא חשדת ליה בגזלן ועכשיו מוגרת ליה בלא סהדי (עי"ש דף ו' ע"א) מ"מ הא ר"י אמר רב הכא אינו נאמן משמע אפי' נפל שטרא קמיה יתמי ג"כ אינו נאמן והא בכה"ג וודאי מצי הלוה טען ידעתי שהמלוה היה איש נאמן ואילו היה חי לא היה תובע ממנו משו"ה הוצרך לאקומתא דאביי דגם המלוה אינו נאמן כשחב לאחרים וא"כ לא מועיל לו נאמנותו לגבי הלוה ומשו"ה שפיר אמרינן דלא עבד אינש דכתב ומסר בלא הלואה אע"ג שהמלוה איש נאמן וכן מה"ט א"ש דעדים אינם נאמנים כיון דחזינן דקרו לי' עולה לגבי מלוה דקרא אל תשכן באהלך עולה וודאי על המלוה קאי, והנה אי היינו חושדין אותו שיתבע בחנם לא הוי קרו ליה עולה דגזלן גמור הוא וע"כ דקרא ג"כ חייש שמא יהיה חייב לאחרים ולא יהיה נאמן ויגיע הפסד ללוה ומשו"ה רק עולה קרו ליה שאינו גוזל בידים וא"כ העדים נמי עושים עולה קצת שיגרמו להוציא ממון שלא כדין ואצטריך אקומתא דאביי רק ליישב אקימתא דרבא ורב אשי למה הלוה וגם העדים אין נאמנים כמ"ש, ודוק היטב כי היא נכון בס"ד וא"ש לאקומתא דאביי מדנקט רב סתמא האומר שטר אמנה אינו נאמן ולא נקט מי האומר ולאקומתא דאביי כיון דגם המלוה אינו נאמן כשחב לאחרים א"כ ממילא כל האומר אמנה בין הלוה בין העדים אין נאמנים כמ"ש דמשו״ה הוי אמנה עולה ולא חתמו סהדי וגם הלוה אין דרכו למסור שטר בלא הלואה כיון דהמלוה ג"כ לא יהיה נאמן. ודוק [וא"ש דאע"ג דאמורא צריך לפרש דבריו ולמה אמר סתם האומר שטר אמנה ולא אמר מי האומר אמנם להנ"ל א"ש דבאמת אין שום אחד נאמן הלוה והמלוה והעדים] (מ"ד) בשו"ע חו"מ סימן פ"ב סעיף י"ב פסק המחבר דעדים. נאמנים לומר תנאי אפילו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר וע"כ דס"ל דתנאי לא מקרי מיעקר שטרא כלל, כמ"ש תוספ' בד"ה או דלמא, והנה הש"כ שם ס"ק ל"ד הקשה על המחבר דסותר עצמו דבסי' מ"ו סעיף ל"ז כתב דאין נאמנים בשום דבר לבטל השטר אם כתב ידן יוצא ממקום אחר דמשמע דאפילו בתנאי אין נאמנים, ועי' סמ"ע סימן מ"ו ס"ק ק"ד שכתב דהמחבר לא קאי על תנאי דבתנאי לא מקרי ביטול שטר, אמנם אכתי קשה על המחבר מ"ט לא פסק כהרמב"ם פ"ג הלכות עדות הלכה ט' שכתב להדיא דגם תנאי אין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממקום אחר והתומים סימן מ"ו ס"ק מ"ט כתב לחלק דאם אומרים שכתיבת השטר היה בתנאי אין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממקו"א דאז סותר עדותן למ"ש בשטר משא"כ בסימן פ"ב מיירי השו"ע שהתנאי היה רק למסור בע"פ אבל השטר נכתב בלי שום תנאי אז באמת נאמנים דהוי כמו גט שאין כותבין התנאי בגט רק בע"פ עי"ש אמנם קשה קצת לשון המחבר בשו"ע בסימן פ"ב שהרי כתב נאמנים לומר שנעשה על תנאי והלשון ״נעשה״ על תנאי משמע שגוף השטר נכתב רק על תנאי ואפי"ה נאמנים, אשר ע"כ נלע"ד דבר חדש דעד כאן נוכל לומר דתנאי לא מקרי ביטול השטר רק תנאי שהיא בשב ואל תעשה כיון שאין לבעל דין עוד לעשות שום דבר לא הוי ביטול שטר בכך אע"ג שיש עליו איזה תנאי משא"כ בתנאי שהוא בקום ועשה עוד מצד בעל השטר תנאי כזה וודאי מקרי ביטול שטר כיון שאין לדון על השטר כל זמן שאינו עושה זה הדבר והשטר נכתב סתם וא"כ אם עדים מעידים על תנאי שהוא בקים ועשה מצד בעל השטר הו"ל ממש כמו חוזרין ומגידין ושפיר אמרינן דאין נאמנים רק באין כת"י יוצא ממקום אחר וחילוק זה מוכח מדברי הרמב"ם שם בהלכות עדות שז"ל ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם נאמנים ואמרינן לבעלי הדין קיימו התנאי ובאו לדין עכ"ל, והנה מ"ש הר"מ ואמרינן לבעלי הדין וכו'' הוא יתיר לשון לגמרי ואע"ג דגם בדברי ר"נ בגמרא ג"כ איתא הכי מ"מ באמת בגמרא גופא ג"כ קשה הלשון (ועי' מ"ש לעיל באות ל״ט) אמנם לדברינו א"ש דכוונת הר"מ דדווקא בתנאי שצריך לקיימו בקים ועשה דהוי ביטול השטר בתנאי כזה אין נאמנים רק כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משא"כ בתנאי שהוא בשוא"ת שלא שייך לומר לבעלי הדין קיימו התנאי לא הוי ביטול השטר והוי כמו עדות אחרת ונאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר, וזהו ברור בכוונת הרמב"ם שלא בחנם האריך בלשונו, דידוע שאין דרכו לכתוב שום דבר מה שאין נ"מ לדינא, וס"ל להר"מ הכי גם בכוונת הגמרא בדברי ר"נ, ודו"ק. וא"כ מדוייק מאוד לשון המחבר דבסימן מ"ו לא הזכיר בפירוש לשון תנאי רק ז"ל ואם כת"י יוצא ממקו"א אין נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר וממילא מובן דתנאי שהוא בקום ועשה כיון שאין יכולין לדון על זה השטר קידם קיום התנאי הוי ג"כ ביטול השטר וממילא אין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממקום אחר וס"ל להמחבר כדברי הרמב"ם שזכרנו כמה שדרך המחבר ברוב מקומות לפסוק כהרמב"ם, אמנם בסימן פ"ב כתב נאמנים לומר שנעשה על תנאי לא מיירי שהתנאי ההוא יהי' ביטול השטר רק בתנאי שהוא בשב ואל תעשה ושפיר נאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דתנאי שהוא רק