תבואות השדה חלק ו קנד

השטר חל עד שיעשה איזה מעשה הו"ל כאילו באו לבטל השטר ולא יהיו נאמנים בכה"ג וכמה שמחלק הר"נ במסכ' גיטין פ' מי שאחזו לעניין תנאי בגט אם חיישינן שלא תהיה רשאי לינשא שמא תעבור על התנאי ומחלק בין תנאי שהוא בשוא"ת ותנאי שהוא בקום ועשה (עי"ש בר"נ במס' גיטין דף ע"ד ע"א) וכמו כן נחלק הכא ג"כ משו"ה האריך ר"נ בלישניה ואמר להו אמרינן זילו קיימו תנאיכו כלומר דאפילו בתנאי שהוא בקום ועשה מ"מ כיון שהוא בידם לקיים התנאי לא הוי כמיעקר שטרא ושפיר נאמנים בתנאי אפילו לר"נ, ודו"ק, וכללא דמילתא לר"נ דיש ג' דרכים בנאמנות העדים נגד השטר שחתומים עליו דהיינו שיש שאפילו לדבריהם שאומרים עכשיו נשאר השטר כשר כגון תנאי או פרוע דאפילו אי הוא פרוע מ"מ לא מרעי ליה לשטרא כלל ובכה"ג נאמנים וכן אם לדברי העדים לא היה השטר נכתב מעולם כדינו כגון באנוסים או קטנים ג"כ נאמנים היכא שיש להם מגו דהיינו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וכבר הארכנו לעיל לעניין מה מועיל מגו לגבי עדים דהיינו שע"י המגו אנו צריכין לעדותם שלא יהיו חוזרין ומגידין (עיין לעיל אות ל"א) אמנם אם גם לפי דבריהם של עכשיו מודים שגוף השטר נכתב כהלכתו כגון מודעה ואמנה שעכ"פ נכתב ונמסר כהלכתו ומ"מ לפי דבריהם דהשתא אין להשטר שום כח השטר כיון שהוא אמנה או מודעה בכה"ג ס"ל לר"נ דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא ואין עדותן האחרונים מועיל אפילו יש להם מגו עיין היטב בתוס' ד"ה אמר ר"כ (ויבואר עוד בס"ד באות מ"ה ובאות מ"ו):

(מ') והנה אם העדים נאמנים לומר תנאי אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר כלומר אפילו היכא דלית להו מגו הביא הר"נ שהוא פלוגתת ראשונים ועי' בש"ע חו״מ סימן פ"ב סעיף י"ב שפסק דתנאי נאמנים אפילו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר (ועי"ש בש"כ ס"ק ל"ד, ועי' בסמ"ע סימן מ"ו ס"ק ק"ד) עכ"פ משו"ה עדיף תנאי מאמנה דבאמנה כיון דנתבטל כח השטר לגמרי שהרי אינו משעובד לו כלום לפי דבריהם אין נאמנים אפילו במגו דלא אתי על פה ומרע לשטרא, והנה כשהמלוה מודה ללוה שהוא אמנה רק שאומר אח"כ הלויתי לך וא"כ נשתעבדה לי משעת כתיבת השטר ראיתי בש"כ חו"מ סימן פ"ב ס"ק כ"ח שכתב בפשיטות דכה"ג נאמן המלוה, וז"ל שם:

״אטו באמנה גופא אילו טוען אמת אמנה היתה ביני ובינך שלא יועיל השטר רק כשאלוה לך והלויתי לך באמת מי לא מהימן המלוה לכ"ע עכ"ל, אולם בקצה"ח שם (ס"ק ת') השיג עליו דכיון דאמנה לא ניתן לכתוב לא נאמן המלוה כלל עי"ש, והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת הש"כ דכשהמלוה מודה שהוא אמנה רק שאח"כ הלוה לו דנאמן דאי נימא כדעת קצה"ח דגם כה"ג המלוה אינו נאמן א"כ מאי פריך הגמרא אי דקאמר מלוה תבא עליו ברכה דלמא אתי ר' יהודה אמר רב לאשמעינן האומר שטר אמנה כלומר שגם המלוה מודה שהוא אמנה רק אח"כ הלוה לו מ"מ כיון שהוא מודה שהוא אמנה אינו נאמן אע"ג דאילו היה מכחיש שאין זה אמנה כלל היה נאמן לגבות בו מ"מ כיון שהוא מודה שהיה אמנה אינו נאמן הלויתי לך אח"כ במגו שלא היה אמנה וא"כ נפרש מילתא דר"י אמר רב הכי האומר שטר אמנה כלומר מלוה כיון שאמר שטר אמנה אינו נאמן לומר שהלוה לו אח"כ וע"כ דפשיטא לגמרא כדעת הש"כ דכה"ג באמת נאמן ויש סברא ג"כ לומר שהוא נאמן דכיון שהלוה גופא מודה שמאמינו א"כ הרי נתחייב עצמו בכך שאם יאמר שהלוה לו שיתחייב וכדאמרינן במס' גיטין ס"ד, (בסוגיא דשליש) ואפילו אם יש עדים שהוא אמנה ג"כ י"ל דנאמן כה"ג ועי' בחידושי הרי"מ שהאריך בזה מ"ט לא אמרינן הכא באמת דהימניה כמו בשליש וע"כ אי נפרש האומר אמנה היינו שמודה שלא הלוה לו עדיין ופריך שפיר תבא עליו ברכה וא"כ יש מכאן ראיה לדעת הש"כ דבאומר אמנה רק אח"כ הלויתי לך דהמלוה נאמן, ודו"ק. (מ"א) בהא דרב יש לנו ג' אקימתות רבא מוקי לה בלוה ואפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אשמעינן רב כמו דאינו נאמן פרוע במגו דמזוייף ה"כ אינו נאמן אמנה דאע"ג באמנה לא שייך חזקה שטרך בידי מה בעי מ"מ לא עבד אינש למסור שטר אמנה (עי' ברש"י ד"ה כדרב הונא) אמנם בתוספ' שם כתבו דרב רק חדא אמר וחדא מכלל חברתה אתמר כלומר דכיון דידעינן לרב דאינו נאמן בחדא או בפרוע או באמנה אשמעינן חדא מכלל חברתה ותוספת לשיטתו בד"ה במודה בשטר דלא ס"ל הטעם דאינו נאמן פרוע משום שטרך בידי מה בעי רק משום דמה"ת א"צ קיום לית ליה מגו דמזוייף וא"כ כך לי אמנה כמו פרוע (ועי' שטמ"ק) וא"כ לפי אקומתא דרבא דטעמא דרב משום מידה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לדידן דקיי"ל צריך לקיימו נאמן הלוה אמנה כמו דנאמן פרוע, ועי' ש"כ חו"מ סימן פ"ב ס"ק ב' שכתב דאפילו אם הלוה טוען שהעדים ידעו שהוא אמנה אעי״ג דלפי"ז הוי העדים רשעים שחתמו אמנה בידיעתם מ"מ נאמן דלגבי העדים נאמן לעשות אותם רשעים (ופשיטא דמיירי שאין העדים לפנינו להכחיש אותו) ועי' שם בתומים ס"ק א' שהביא ראי' לדעת הש"כ דאי הו"א דלוה אינו נאמן לומר אמנה היכא שהעדים ידעו מזה אמאי צריך לאוקמא הטעם משום מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לוקמא ככ"ע ומיירי שהלוה טוען שהעדים ידעו מזו ומשו"ה אינו נאמן וע"כ דלמ"ד צריך לקיימו גם בכה"ג הלוה נאמן (עי"ש בתומים.) ולע"ד אין ראיה זו מוכרחת כל כך דאפש"ל דבס"ד לא ידע כלל דעדים נעשו רשעים ע"י שחתמו אמנה רק לאקימתא דרב אשי, וברשב"ם מס' ב"ב דף קנ"ד ע"ב (ד"ה איהו כל כמיניה) משמע דגם הלוה אינו נאמן לטעון טענה שמשוי העדים רשעים ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי אם העדים נעשו רשעים כשחתמו על שטר אמנה (ועי' שטמ"ק שהביא הך דירושלמי ועי' בחידושי מהרם ברבי מ"ש בזה), ובאמת מדברי הר"נ שכתב ג"כ דעדים לאו שפיר עבדי שחתמו על השטר משמע דעיקר עולה הוא לגבי המלוה וכן משמע קצת בגמרא דרב ששת בריה דרב אידי מוכח לה מדרב כהנא דעדים עושים עולה משמע דעיקר עולה הוא לגבי מלוה, ועי' בחידושי הרי"מ שתמה דלכאורה יותר עולה על העדים מלגבי מלוה דהמלוה מצי לומר אני יודע שלא אגבה בשטר זה אם לא אלוה משא"כ העדים אינם יודעים וא"כ איכא טפי עולה לגבי עדים מלגבי המלוה עי"ש:

(מ"ב) ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד באקומתא דאביי דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים דמאי קמ"ל דאינו נאמן לחוב לאחרים ואי דקמ"ל דבשיעבודא דר' נתן אינו יכול למחול כמ"ש התוס' ד"ה וכגון, הא נמי פשיטא, ובפרט לרב דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, וע"כ צ"ל דשיעבודא דר"נ הוא שגוף הלוה משעוביד להמלוה הראשון (ועיין ברשב"א סוף מסכת' קידושין, ועי' בספר מלא הרעים ערך שיעבודא דאוריתא אות ל״ג ל"ד, ובספרי חלק רביעי בסוג' דמעמד שלשתן אות כ"ה, ודו"ק) וא"כ מאי קמ"ל רב בזה, ונ"ל דאביי רצה רק ליישב דלפי מאי דס"ל דאין המלוה נאמן במקום שחב לאחרים יהיו א"ש גם הני אקומתא דרבא ורב אשי דגם הלוה והעדים אין נאמנים כמה שאבאר בס"ד, דהנה לכאורה קשה מ"ט ס"ל דאין הלוה נאמן לומר אמנה משום דלא עבד אינש דכתב ומסר בלא הלואה ומנ"ל שהוא סברא פשוטה כל כך וכי לא משכחת שהמלוה הוא