תבואות השדה חלק ו קנב

פרוע דהא אפילו שטר מקויים ממש ג"כ אפשר לו להיות פרוע רק שאינו נאמן וא"כ הך מה דהוי מה"ת כמקויים אינו מכחיש עיקר הטענה של הלוה רק המגו נכחשת כלומר דלא הוי מגו דמזוייף כיון דמזוייף לא שכיח (כמ"ש לעיל באות כ"ו) משא"כ חזקה שטרך בידי מה בעי מכחיש עיקר הטענה דהאיך אפשר לומר שפרוע כיון שהניח השטר ביד המלוה משו"ה ניחא ליה לרש"י טפי לפרש הטעם משים שטרך בידי מה בעי, ומ"ש התוס' דהא באמנה לא שייך שטרך בידי מה בעי כבר כתב בספר מג"ש דאמנה נמי אין דרך ליתן השטר ליד המלוה קודם שנתן לו מעות וא"כ גם באמנה אינו נאמן מה"ט דעיקר טענה של הלוה הוא טענה גרוע הן פרוע הן אמנה ומשו"ה ס"ל לר"מ א"צ לקיימו כל שמודה שאינו מזוייף, ודו"ק:

(ל"ג) וי"ל דמשו"ה נקט רש"י הטעם דאינו נאמן פרוע משום שטרך בידי מה בעי שזהו הטעם מכחיש עיקר טענת הלוה די"ל החילוק בין הני שני טעמים הוא כך דאי ס"ל רק משו"ה אינו נאמן פרוע משום שטרך בידי מה בעי א"כ היכא שיש ריעותא בעיקר השטר כגון שהשטר כפל ונמצא דאז איכא ריעותא בנפילה המעיד ג"כ לסייע ללוה דמסתמא הוא כבר פרוע א"כ כה"ג באמת נאמן פרוע במגו דמזוייף וצריך לקיימו, אמנם אי ס"ל דמשו"ה א"צ לקיימו משום דמגו דמזוייף לא הוי מגו מעליא כיון דמזוייף לא שכיח א"כ אפילו בשטר שנפל נמי י"ל דאינו נאמן פרוע במגו דמזוייף אע"ג דהתם ליכא כל כך טענת שטרך בידי מה בעי לגרע טענת הלוה כיון דהנפיל' מסייע ללוה מ"מ הטעם דמזוייף לא שכיח שייך גם בשטר שנפל לגרע טענת הלוה, והנה במסכת' ב"מ (דף ז' ע"א) פליגי ר' ורשב"ג במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דרבי סבר צריך לקיימו ורשב"ג סבר א"צ לקיימו ושם מיירי בשטר שנפל וס"ל לר"ג דאפילו בשטר שנפל ג"כ א"צ לקיימו והיה קשה לרש"י מ"ט לא נקט ר"ה באמת הלכה כרשב"ג כמ"ש התוספ' ד"ה אי סבירא לך, משו"ה כתב רש"י דר"ה באמת בשטר שנפל מודה לרבי דצריך לקיימו כרבי דפליג על רשב"ג במס' ב"מ שם דמסתמא הלכה כר' דפליג על רשב"ג והכא דפסק כר"מ היינו דווקא מטעמא דשטרך בידי מה בעי וגרע טענת הלוה וא"כ בשטר שנפל באמת לא ס"ל א"צ לקיימו דכיון שנפל מסייע הנפילה ללוה ושפיר נאמן וא"כ א"ש דמשו"ה לא יכול לומר הלכה כרשב"ג דלרשב"ג אפילו בשטר שנפל ג"כ ס"ל א"צ לקיימו והיינו מטעם כיון דמה"ת א"צ קיום כלומר דמזוייף לא שכיח וזהו שייך אפילו בשטר שנפל, אמנם תוספ' דס"ל הכא דהטעם דאינו נאמן פרוע הוא משום דמזוייף לא שכיח דמשו"ה א״צ קיום מה"ת כתבו שפיר דמצי לומר הלכה כרשב"ג ג"כ דלטעמא דמזוייף לא שכיח אין חילוק בין שטר שלא נפל בין שטר שנמצא כיון שהמלוה והלוה לפנינו דג"כ מזוייף לא שכיח (עי' היטב בנתיבות המשפט סימן מ"ו ס"ק ה') ועי' בחידושי מהר"ם ברבי לסוגיין שהאריך בזה באילו השני טעמים הנ"מ בין שטרך בידי מה בעי ואי אמרינן הטעם משום דד"ת א"צ קיום, ולפימ"ש א"ש דהכא מוכרח רש"י לפרש הטעם דשטרך בידי מה בעי כמ"ש ודוק (ועי' עוד לקמן בסוף אות ל"ו מ"ש שם):

(ל"ד) אמנם מה שהקשו התוספ' על רש"י דאי ס"ד דה"נ מיירי במודה הלוה שכתבו א"כ לפלגי בלוה בלא עדים נ"ל ליישב דהכא אשמעינן דאפילו הכא שהלוה אומר פרוע א"כ מכחיש לעדים שאומרים אנוסים שהרי הוא עצמו מודה שציוה לעדים לחתום כמ"ש רש"י ד״ה מודה בשטר וכן לפי טענת העדים שאומרים אנוסים א"כ לא צריך הלוה לפרוע והו"א דכה"ג גם רבנן מודו דהשטר הוא בחזקתו כיין דשניהם היינו הלוה והעדים נראים כמוכחשים זה מזה, ובאמת ראיתי בספר בית יעקב שכתב וז"ל אך קשה לכאורה לפרש"י אליבא דרבנן דמיירי שהלוה מודה א"כ מכחיש להעדים שאומרים אנוסים וא"כ לא יהיה נאמן עי"ש, וא"כ שפיר אשמעינן הפלוגתא בעדים לרבותא דרבנן דאפילו כה"ג ס"ל דהעדים נאמנים והיינו טעמא כיון דמ"מ צריכין לעדותם כיון דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שצריכין לעדותם נאמנים בכל גוונא כיון דאינם בכלל חוזרין ומגידין ובחידושי פנ"י תירץ דקמ"ל רבותא בעדים דאע"ג שהלוה וגם העדים מודים שהוא מקויים מ"מ ס"ל לרבנן דנאמנין בטענת אנוסים, עכ"פ לא קשה קושיית התוספ' דלמה לא פליגי בלוה גופא בלא עדים דקמ"ל רבותא דאפילו כה"ג נאמנים לפסול השטר כמ"ש, והנה ראיתי שם בחי' פנ"י דהיכא שהלוה טוען מזוייף גם ר"מ מודה דעדים נאמנים מגו דאי בעי שתקי, ולפימ"ש א"צ לזה לומר מגו דאי בעי שתקי רק כל שהלוה טוען מזוייף כיון דגם לר"מ בעי קיום עכ"פ מדרבנן וא"כ צריכין לעדותם וכל שאנו צריכין להגדת העדים פשיטא דנאמנין דעדים נאמנין בלא שום מגו ושום סברא דהעיקר הוא רק שלא יהיו חוזרין ומגידין ומכיון שצריכין להגדת עדות שלהם הוי כולה חדא הגדה וממילא נאמנין כמ"ש לעיל, וא"צ לגבי עדים טעמא דמגו כלל, ודוק:

(ל"ה) אמנם הא דלא אמרינן באמת כיון שהלוה טוען פרוע יהיה כמה שמכחיש לעדים שהרי לפי דבריו אינם אנוסים ויתחייב הלוה כמו באומר לא לויתי דחייב אפילו אם עדים אומרים פרוע משום דלא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וה"נ נימא כיון שהוא אומר אינם אנוסים יתחייב מכח הודאת עצמו, י"ל בזה דבשלמא בלא לויתי הרי הוא אומר ע"כ שלא פרע משא"כ הכא באנוסים מ"מ אפשר שהיה חייב לו מע"פ וא"כ אינו מכחיש העדים בפירוש דאע"ג שהיו אנוסים פרע לו מלוה ע"פ, ועוד דמה שנתחייב עפ"י הודאתו לא הוי עכ"פ כמליה בשטר דלקוחות מצי אמרי אנן אעדים סמכינן וא"כ הא דרבנן ס"ל דנאמנין היינו לפסול השטר וא"ש דר"מ אמר אין נאמנין לפוסלו כלומר שהשטר בחזקתו ועל זה אמרו רבנן נאמנין כלומר דהשטר פסול דאע"ג שהלוה מתחייב עפ"י הודאתו כיון שמכחיש העדים מ"מ כמלוה בשטר לא הוי דמה שנתחייב מעצמו אין רק דין מע"פ וכן משמע באומר לא לויתי דקיי"ל דחייב בש"ע חו"מ סימן ע״ט דהודאת הלוה לא מהני רק לגבי עצמו שהרי הרמ"א כתב שם וז"ל דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונאמן על ״עצמו״ עי"ש, וא"כ ה"נ אע"ג שהלוה מכחיש העדים מ"מ נפסל השטר דלגבי לקוחות לא מהני מה שהלוה נתחייב עפ"י הודאתו, ועד"ז יש ג"כ לתרץ קושיית התוספ' לרש"י למה לא פליגי בלוה גופא, ולפי דברינו ניחא דרבנן קאי על ר"מ דס"ל אין נאמנין לפוסלו כלומר שיש לו דין מלוה בשטר דאין העדים נאמנין כלל ועל זה אמרו רבנן נאמנים כלומר רק לפסול השטר אבל מ"מ יש לו דין מע"פ כיון שהלוה מכחיש העדים במ"ש אנוסים שאומר בפירוש שעל פיו חתמו הו"ל הודאת בע"ד כמאה עדים לגבי עצמו עכ"פ ואיכא שפיר רבותא לרבנן לנקוט בעדים ודו"ק (ל"ו) בגמרא אמר ר"נ כי אתו לקמן לדינא וכו' זילו קיימו שטריכו וחיתו לדינא, עיי' לעיל אות כ"ז מ"ש בכוונת אריכות הלשון דר"נ, ובספר הפלאה כתב דאם יאמר הלכה כרבנן הו"א דווקא בטענת אנוסים דליכא נגד זה חזקה שטרך בידי מה בעי, משא"כ פרוע א"צ קיום דבלא"ה אינו נאמן משום שטרך בידי מה בעי, משו"ה נקט כי אתי לקמן לדינא ומשמע שהלוה עדיין