תבואות השדה חלק ו קנא

אפשר שהם היו סבורים עכ"פ וטעו בכך שיגבה מכ' כמע"פ ולא הוי מגו וצ"ל דס"ל לתוספ' כיון דמ"מ לפי האמת אין גובה אפילו כמלוה ע"פ ס"ל לרבנן דשפיר איכ' מגו, כנ"ל בכוונת התוס'. אמנם מה שהקשו התוספ' חזקה אין וכו' מ"ט לא פשטינן במס' ב"ב ה' ע"ב אי ס"ל מגו במקום חזקה מהכא דהוא פלוגת' דר"מ ורבנן כלומר דלר"מ לא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן מגו במקום חזקה יש לעיין דהא מרבנן וודאי לא מוכח דעד כאן ס"ל דאמרי' מגו במקום חזקה רק גבי עדים כיין דעדים נאמנין בכל מקום אפילו נגד אלף חזקות או נגד כמה סברות, ועיין בתומים סימן מ"ו סוף ס"ק ד' שתמה להשיטות שסוברים דלא נאמנים לומר לא חתמנו הא עדים נאמנים באמת בכל דבר ומה בכך דלא חציף אינש לזייף הלא חציף אינש גם לחלל שבת ואפי"ה נאמנים עי"ש, רק היכא שחוזרים ומגידים לא נתנה להם התורה נאמנות א"כ היכא שיש להם מגו דלא הוי חוזרים ומגידים כמ"ש רש"י ד"ה כיון שהגיד דהיכא שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוי כולה חדא הגדה (רק לר"מ אפילו כה"ג חשיב חוזרין ומגידין כמ"ש לעיל באות כ"ג, ודו"ק) משו"ה שפיר נאמנין ולא דהמגו אלים מחזקה רק דע"י המגו צריכים להגדתן עכשיו וממילא לא הוי חוזרין ומגידין משא"כ במס' ב"ב דהגמרא מסופק אי הלוה נאמן במגו במקום חזקה והלוה אינו נאמן רק היכא שיש סברא להאמינו וא"כ כיון שיש נגד המגו חזקה שוב אין סברא להאמינו מסופק הגמרא שפיר איזה עדיף אי מגו עדיף או חזקה וא"כ מאי הקשו התוספת דנפשוט מהכא הא הכא שאני דלגבי עדים שפיר מהני המגו אפילו נגד כמה חזקות כיון דע"י המגו לא הוי חוזרין ומגידין, שוב ראיתי בפנ"י שהקשה ג"כ כה"ג על דברי התוס' אלו והניח בצ"ע עי"ש, ובעניין מגו במקום חזקה עי' תומים כללי מגו סימן ס"ז ובעניין מגו במקום רוב עיין בשערי תורה ח"ג כלל י"ג, והנה באמת אין כל החזקות שוין בזה עי' בתומים כללי מגו סימן ס"ד שהביא כן מדברי הנמ"י, וא"כ בלא"ה אין קושיא כל כך דיש מקום דמהני מגו נגד חזקה ויש מקום דלא מהני והכל תלוי במהות החזקה (שוב ראיתי שגם בתומים שם הרגיש נגד דברי התוספ' בזה כמ"ש דהכא לרבנן משו"ה מהני מגו דעדים אלימי טפי עי"ש). (ל"א) ועפ"י הסברא שכתבתי דלגבי עדים לא צריכין המגו לעיקר נאמנותם דהא עדים נאמנין אפילו נגד כמה חזקות וא"כ המגו רק שיהיו צריכין לעדותם שלא יהיו חוזרין ומגידין, הנה מקום אתי ליישב הקושיא שהקשינו לעיל (באות כ"ט) מאי פריך הגמרא על ר"מ אנוסין מ"ט לא דלמא ס"ל לר"מ רק דהשטר אינו נפסל לגמרי (עי' מ"ש לעיל) אמנם עפ"י הסברא הנ"ל מיושב שפיר דוודאי גבי לוה שהיה נאמן במגו דפרוע שפיר פסקינן בחו"מ סי' פ"ב דאם באו עדים אח"כ לקיים השטר חייב לשלם דלגבי הבע"ד הלוה עצמו שהיו צריכין למגו לעיקר הנאמנות שלו דאלא"ה אינו נאמן לומר פרעתי וא"כ כי באו עדי קיום אח"כ הרי פסק נאמנותו למפרע דמשו"ה לא טען מעיקרא מזוייף שידע שיש עדי קיום וא"כ נסתלק נאמנותו מכח מגו למפרע משא"כ בעדים עיקר המגו אינם צריכים שיהיו נאמנים מכח מגו רק כדי שנצרך לעדותן דאי ליכא מגו כלומר שהשטר מקויים גם בלעדם א"כ תו א"צ לעדותן ולא היו נאמנים אנוסים רק משום שאין חוזר ומגיד וא"כ מכיון שהיה להם כבר מגו והוצרכו הב"ד לעדותן וממילא לא הוי חוזרין ומגידין במה שאמרו אנוסים היינו ליכא למימר דאם אח"כ באו עדי קיום אחרים דאזדא להו המגו נפקע נאמנותם דנאמנות העדים לא פקע לעולם אם לא ע"י עדים אחרים המכחישים והכא גם העדי קיום אינם מכחישים לומר שלא היו אנוסים רק אם היו באו עדי קיום מעיקרא לא היו שוב מקבלין עדות הראשונים לפסול השטר שכבר נתכשר משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, וא"כ מכיון שהיה להם מגו והוצרכו עכ"פ לעדות הראשונים דלא שייך אינו חוזר ומגיד כיון דכולה חדא הגדה כמ"ש רש"י נשארו בנאמנותם אפילו באו אח"כ עדי קיום, וסברת השטמ"ק שהבאתי לעיל (באות כ"ט) הוא מוכרחת מכח הסברא, וא"כ לא קשה מאי פריך הגמר' מ"ט דר"מ דלמא גם ר"מ מודה דנאמנים אנוסים רק שאין נאמנים לפוסלו לגמרי כלומר דאם יבאו עדי קיום אחרים יהיה השטר כשר למפרע או עכ"פ שאם יתפוס המלוה לא מפקינן מיניה כמו בתרי ותרי דעלמא דזהו אינו דמכיון שהיה להם מגו והוצרכו לשמוע עדותן ממילא לא שייך דנפקע נאמנותם דגבי עדים ליכא לומר כן רק העיקר אם צריכין לעדותם או לא וא"כ אם גם ר"מ היה ס"ל דצריכין לעדותם ותו ליכא משום חוזר ומגיד לא היה שום סברא לומר שלא נפסול השטר לגמרי כיון דבמה שאומרים אנוסים אינן מוכחשים אפילו כי איכא עדי קיום וע"כ דר"מ ס"ל דגם מעיקרא אין נאמנין כלל ופריך שפיר לר"מ מ"ט אין נאמנין באנוסים, ודוק היטב כי הואסברא עמוקה בס"ד. ועפי"ז נמי י"ל מה שפירש"י בריש המשנה שבאו לקיים השטר, וכבר עמד בזה בספר שטמ"ק, ולדברינו א"ש דרש"י מפרש כיון דקתני נאמנין משמע לגמרי דתו לא מכשר השטר אפילו אם באו עדי קיום אחרים כסברת השטמ"ק הנ"ל, והיה קשה מ"ט באמת יהיה כן דהא בכה"ג אזדא המגו משו"ה פירש"י שהיו מעודים לקיים השטר וא"כ הוצרכו עכ"פ לעדותן ותו ליכא משום חוזר ומגיד וממילא נאמנים ככל עדות שבתורה אפילו לית להו מגו כלל, ודוק היטב. (ל״ב) ומסקנת הגמרא לפי פירש"י דפליגי ר"מ ורבנן במודה בשטר והכא מיירי שהלוה מודה שאינו מזוייף רק שהוא פרוע ור"מ ס"ל א"צ לקיימו וממילא אין נאמנים העדים כמ"ש רש"י בסוף ד"ה אין המלוה וז"ל וקסבר לא צריכין תו לעדים ולאו אפימותו מקיים שטרא כלומר והו"ל חוזרין ומגידין ולזה אין העדים נאמנים לחזור ולהגיד דכמו שהתורה נתנה נאמנות לעדים בכל דבר ה"נ אמרה התורה שאין להם נאמנות לחזור ולהגיד וא"כ לא פליגי ר"מ ורבנן כלל בעיקר הדין מה ששייך לעדות דכ"ע בין ר"מ בין רבנן ס"ל דאם אין צריכין תו לעדות השניה גם רבנן מודו דאין נאמנין ואם היו צריכין עוד לעדותם כגון בשטר שאינו מקויים כלל גם ר"מ מודה דנאמנין דמכיון שצריכין לעדותן לא הוי בכלל חוזרין ומגידין רק הכא פליגי באם הלוה מודה שהוא מקווים רק שטוען פרוע דלר"מ א"צ לעדי קיום וממילא אין נאמנין משום חוזר ומגיד ולרבנן צריכין לעדותן דס"ל מורה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ לא הו"ל חוזרין ומגידין ועיקר פלוגתיהו אם הלוה נאמן פרוע במגו דמזוייף וא"כ למסקנא י"ל ג"כ דלעניין קטנים או פסולי עדות ג"כ בהא פליגי ר"מ ורבנן דמיירי כל הבריתא שהלוה מודה שכתבו רק שטוען פרוע דלר"מ א"צ תו לעדותן משו"ה אין נאמנים דאין חוזרין ומגידין ולרבנן צריך לעדותן ולא הו"ל חוזרין ומגידין, ומ"ש רש"י הטעם דאינו נאמן פרוע משום שהשטר ביד המלוה כלומר חזקה שטרך בידי מה בעי, ולא נקט כמ"ש התוס' ד"ה במודה בשטר משום דמה"ת א"צ קיום נראה דהנה החילוק בין אלו שני הטעמים כלומר אי משום חזקה שטרך בידי מה בעי או משום דא"צ קיום דמה דא"צ קיום כלומר דמה"ת הו"ל כמקויים אינו מכחיש הטענה