תבואות השדה חלק ו קמו

לא היה חייבים כלום מ"מ עכשיו כיון שכבר העידו ואם לא היו נאמנים יתחייבו לשלם להלוה הו"ל נוגעים והביא ראי' מדברי הר"נ מס כתובות פ"ד ע"ב גבי בקרא דיתמי דהבקרא אינו נאמן לומר מיתה תפסיה שיהי' כמו עד אחד כיון דהבקרא חייב לשלם שלא שמר כראוי אע"ג דאם לא הי' אומר כלים לא הי' נוגע ואפשר דהטעם כיון דהא דנוגע פסול אינו משום דמשקר רק משום דנוגע הוי קרוב והוי כמו בע"ד (ועיי' בספרי ח"ד שער הלכות גדולות שער ה' אות י"ג מ"ש בזה, ועיי' בקצוה"ח סימן ל"ד ס"ק ד'), וא"כ שפיר אמרינן הכא דאע"ג דליכא למימר שמשקרים במה שרוצים לפסול השטר שלא יתחייבו לשלם ללוה דהא אם ל"ה אומרי' כלום ג"כ הי' פטורי' מ"מ עכשיו כיון שהם צריכים לשלם אם לא יהי' נאמנים הו"ל כבע"ד ואינם נאמנים מטעם נוגעים, ודו"ק, אמנם באנוסים מחמת נפשות אפי' במקום שאין נאמנים אין חייבים לשלם ללוה, וראיתי ביש"ש מס' ב"ק פרק הגוזל בתרא סי' מ"ז שהביא בשם המרדכי שמסופק בזה אם אין חייבים לשלם ללוה כיון דעפ"י דבורם גרמו היזק ללוה והוי כמציל עצמו בממון חבירו, אמנם הוא מסיק שם בפשיטות דבמחמת נפשות כיון דבהיתר עבדו פטורין לשלם, ובחי' הר"מ ראיתי שכ' בפשיטות דגם אנוסים מחמת נפשות חייבי' לשלם, ותימא לי שלא הביא כלל דברי היש"ש, עיי"ש בתוס' ד"ה אין נאמנים ודו"ק:

(ח״י) ועוד נ"ל באופן אחר מ"ט רמב"ח הי' ס"ל בס"ד דברישא נאמנים אפי' אנוסי מחמת ממון אע"ג דגם בס"ד הי' ס"ל דאין אמע"ר דהא משו"ה אין נאמנים בסיפא דהנה הכא כשאומרי' שניהם אנוסים היינו מחמת ממון א"כ כ"א מעיד על חבירו שהוא רשע וא"כ איכא עכ"פ ע"א שהוא רשע ודעת המרדכי במס' ב"ב פרק חזקת הבתים גבי נסכא דר"א דבעד אחד אמרינן אמע"ר, (ועי' בס' ברוך טעם שהעיר בזה), אולם י"ל דאי ס"ל דהא דבענן שני עדים הוא משום דחשדי' לאחד למשקר א"כ אפי' ע"י ע"א ג"כ אמע"ר, (ועיין בספר מנחת חינוך סי' תקכ"ג), והנה בספרי (ח"ב בסוגי' דפוגמת אות י"ג) העליתי בס"ד דרמב"ח דהוי ס"ל דעד אחד מעיד שהוא פרוע צריכה שבועה דאורי' הוי ס"ל דע"א יש לו נאמנות מה"ת רק דגזה"כ דבעינן שנים לממון וא"כ הכא שפיר ס"ל ברישא נאמנים אפי' אנוסים מחמת ממון דכיון דשניהם אומרי' כן הרי יש אחד שמעיד כדבריו ובע"א אמרי' אמע"ר והא דבסיפא אין נאמנים באנוסים מחמת ממון הוא משום דנגד חזקה אין ע"א נאמן מגזה"כ ובסיפא איכא חזקת השטר משו"ה אין נעשה רשע עפ"י ע"א, אמנם רבא ס"ל שם דפליג על רמב"ח וס"ל דע"א חשדי' למשקר (עיי"ש בספרי הנ"ל מ"ש שם בס"ד) וא"כ לא מהני ע"א כלל ומשו"ה אפי' ברישא שהשטר אינו מקיים אמרי' ג"כ אאמע״ר, ועיי' בחי' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל למס' כתובות שקשה למה צריך רש"י לפרש אליבא דרמב"ם דאאמע"ר דהא אפי' אמע"ר אין נאמן בסיפא לפסול השטר דאיך נפסל שטר מקיום ע"י רשע, ועולים שפיר דברינו בס"ד, דרמב"ח ס"ל באמת בס"ד דכיון דאיכא ע"א אמע"ר לפי מאי דס"ל במס' כתובות שם דע"א יש לו ג"כ נאמנות רק לממון בעינן שנים מגזה"כ וברישא באמת נאמן כיון שהשטר איני מקיום. אמנם לבתר הכי י"ל דמודה לדברי רבא שם במס' כתיבות וע"א אין לו נאמנות מה"ת וא"כ אין מע״ר כלל ומשו"ה גם ברישא אין נאמנים דמה שמעידין שהם רשעים בזה אין מקבלין עדותן כלל, וכן כתב בחידושי ר' ע"א ז"ל דלענין שיעשו רשעי' אין שומעי' לדבריהם כלל, ועולים שפיר דברי רמב"ח הן לס"ד הן למסקנא דתליא הכל בפלוגתא דרמב"ח ורבא שם בסוגי' דפוגמת אי ע"א יש לו נאמנות ג"כ או דחשדי' לי' למשקר, כפי מה שהעליתי שם בס"ד, ודו"ק היטב:

(י"ט) בגמר' אמ"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרי' להו זילו חתימו ולא תתקנולו וכו' השתא דחתמי אמרי' להו אמאי חתמותו, עיי' בשטמ"ק שעמד בזה מאי ס"ד דרב חסדא לומר דס"ל לר"מ שיהרגו ואל יחתמו שקר, עיי"ש שהביא בשם הרמב"ן שמצא בברייתא חיצונות דר"מ ס"ל אף הגזל יהרג ואל יעבור, והנה א"כ קשה מאי פריך רבא לר"ח דאמרי' להו זילו חתימו כיון דר"מ באמת ס"ל שיהרגו ואל יחתמו שקר, ומצאתי בסו' הס' מהר"ם ברבי שכתב דרבא ס"ל שיש חילוק בין גזל לחתימת שקר דבשקר ס"ל לרבא יעבור ואל יהרגו ולע"ד נראה ליישב עפ"י מ"ש (לעיל באות י') מ"ש בחת"ס לאה"ע ח"א סי' ע"ה דאפי' בכתב ידן יוצא ממקום אחר אם תיכף לאחר חתימתן באונס הלכו אל הב"ד וגלי הדבר שהי' מוכרחי' לחתום מחמת אונס נפשות ל"ה כחוזר ומגיד רק כיון שהמתינו עד שהובא השטר לקיים הו"ל חוזר ומגיד עיי"ש ולפי"ז י"ל דזהו הי' סברת ר"ח אע"ג דפשיטא ליה דלחתום בשקר ל"ה בכלל יהרג ואל יעבור מ"מ הו"ל רשעי' משום שהמתינו לגלות הדבר עד שהובא לקיים ולא גלו הדבר תיכף ולא חשו אולי ביני לביני יגבה המלוה שלא כדין או שלא בפני הלוה דלא נטעון מזוייף. (וע"י שו"ת ב"א חו"מ סי' ע"ד) וא"כ ס"ל לרח' דבמה שלא גלו תיכף הדבר נמי הו"ל רשעים אע"ג שהיה מותר לחתום מ"מ היה להם לגלות הדבר תיכף וממילא אין נאמנים לשויה נפשיהו רשעים וכוונת רב חסדא שלא היה מותר להם לחתום רק על דעת שיגלו הדבר תיכף, ועי' בחידושי הרי"מ שכתב דאי ס"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו ג"כ לא היו רשאים לחתום רק על דעת שישלמו. וה"נ א"ש לפימ"ש שעכ"פ היו מחוייבים לגלות תיכף וממילא הו"ל רשעים במה שהמתינו עד שעת הקיום ומשו"ה אין נאמנים, ועל זה פליג רבא דעד כאן לא נאמנים לעשות עצמן רשעים רק אם גוף החתימה היה מעשה רשע, משא"כ הכא שגוף החתימה היה בהיתר מחמת אונס נפשות רק משים שלא גלו תיכף הו"ל רשעים עכ"פ החתימה בהיתר היה בזה ל"א אאמע"ר, ח"ש רבא השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו כלומר כיון דעכ"פ על גוף החתימה לא נוכל לומר שהיו רשעים כיון שבהיתר חתמו אע"ג שאח"כ עשו עילה שלא גילו תיכף הדבר בכה"ג לא שייך אאמע"ר, ובפרט שמה שלא גלו הדבר היה רק בשב ואל תעשה ס"ל לרבא דבכה"ג ל"א אאמע"ר ורב חסדא ס"ל כה"ג נמי ס"ל לר"מ אין מע"ר, ומשו"ה אין נאמנים כנ"ל בסברת פלוגתא דרב חסדא ורבא, ועיי' בשטמ"ק דרב חסדא ס"ל דמחמת מדת חסידות היה להם להרוג ואל יעבור ואין נאמנים לומר שלא היו נוהגים מדת חסידות, ועיי"ש שתמה ע"ז, ומ"ש הוא פשוט יותר בס"ד, ודו"ק:

(כ') בתוספת ד"ה טעמא דר"מ לא ס"ל כפירש״י דר"מ מיירי במודה הלוה שכתבו ומשו"ה אין נאמנים לומר אנוסים היינו רק הכי פירושא דגמרא טעמא דר"מ כר"ה כלומר כמו דס"ל לר"ה דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ואינו נאמן לטעון פרוע במגו דמזוייף ה"נ ס"ל לר"מ בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלו שטרא במגו ולא מהני להו המגו דאי בעי אמרו אין זה כתב ידינו וצריך להבין באיזה סברא פליגי ר"מ ורבנן, נ"ל דהנה התוספ' לעיל בד"ה הרי אלו נאמנים הקשו הא הו"ל מגו במקום עדים, ותירצו כיון דצריך קיום לא חשיב קיום והנה כבר הבאתי לעיל (באות י"ד) מה שהקשה הרי"מ בחידושיו, ובחו"מ סימן מ"ו, הא מ"מ הא הו"ל אנן סהדי שלא היו אנוסים כיון שמודים שזהו כתב ידם, ועי' בשטמ"ק ד"ה טעמא דר"מ שכתב וז"ל וכן הדין בעדים (כלומר אליבא דר"מ) כיון שהודו שזהו כתב ידן שוב אין