תבואות השדה חלק ו קמה

יהי' נאמנים לומר אנוסים מכיון שהודו שהיא כתב ידם וכן ראיתי בחי' הרי"ם שעמד בזה (ועיי' בחי' הרי"מ לחו"מ סימ' ס"ו שעמד ג"כ בזה) ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל דהך אנן סהדי שלא היו אנוסים איני כדבר ברור בוודאי דא"כ לא היה מהני אפי' מאה עדים לומר אנוסים רק כל זמן שאין מי שיטען אנוסים לא מספקינן באנוסים ועיי' בפנ"י, וא"כ אפי' אי נימא דמה שאמרו אנוסים הו"ל כעדים אחרים מוקמינן השטר בחזקת מה שהחזקנו מעיקרא שלא היו אנוסים אמנם עד כאן שייך לומר שהחזקנו השטר שמסתמא לא היו אנוסים רק מזמן שנודע לנו עכ"פ שהעדים חתמו ע"ז השטר משא"כ קודם שנודע לנו אם חתמו כלל לא שייך לומר שהחזקנו שבוודאי אינם אנוסים וא"כ נאמנים לומר גם כן אנוסים וז"ש התוס' דלא הוי מגו במקום עדים דהיאך שייך לומר אנן סהדי שלא היו אנוסים כיון שאין יודעים כלל אם הוא חתימת ידם לא שייך שנתחזק שלא היו אנוסים וא"כ אע"ג שאומרי' כתב ידינו הוא זה מ"מ כיון שאומרים תיכף אנוסים נאמני' שפיר משא"כ בסיפא כשהשטר מקויים כתבו התוס' שפיר בסמוך בד"ה אין נאמנים דלא מהני מגו דפרוע כיון דהשטר מקויים חשוב כמגו במקום עדים דשם כיון שהשטר מקויים כבר שפיר מהני החזקה מה שהיינו מחזיקים אותו בחזקת שמסתמא לא היו אנוסים שלא יהי' נאמנים לומר אנוסים אפי' במגו דהוי כמגו במקום עדים משא"כ ברישא לא הוי כלל מגו במקום עדים דכל שאין השטר מקויים עדיין לית לי' חזקה שאינם אנוסים כיון שלא החזקנו אותו בחזקת שהוא כתב ידם א"כ ממילא ליכא חזקה דאינם אנוסים ג"כ ואח"כ כשהודו שהוא כתב ידם אומרים אנוסים עכ"פ לא נתחזק מעולם בחזקת כשר ודאי ומשו"ה לא הוי מגו במקום עדים וא"כ החילוק פשוט דבשטר שאיני מקויים לא הוי אנוסים כמגו במקום עדים ובשטר מקיים הו״ל אנוסים כמגו במקום עדים דבשטר מקויים אנן סהדי שלא היו אנוסים ודוק, (ועיי' בס' בית יהודה שכ' ג"כ דבליכא עדי קיום ל"ש אנן סהדי):

(ט"ו) ומעתה נבא לביאור דברי התוס' ד"ה אין נאמנים שהקשו ליהמנו במגו דפרוע ותירצו דהוי מגו במקום עדים כלומר כמה שהסברנו דבריהם דבשטר מקויים וודאי הו"ל אנן סהדי שלא היו אנוסים וכבר נתחזק בחזקת שלא היו אנוסים אמנם אכתי קשה דניהו דאין נאמנים לבטל השטר לגמרי עכ"פ להוי כמו תרי ותרי שלא יוכל לגבות בשטר כמו בבריתא בסמוך דשנים חתומין על השטר, וע"ז תירצו ועוד דאין חוזרין ומגידים ולחלק כמ"ש המהרש"א דדווקא עדים אחרים הו"ל כמו תרי ותרי אבל אותם עדים שחתומים על השטר כיון שכבר חתמו ואנן סהדי שלא היו אנוסים אין חוזרים ומגידים כלל אמנם אכתי קשה להו להתוס' עפ"י מ"ש לעיל עפ"י קושיית הפנ"י למה לא יהי' חוזרים ומגידים ע"י אמתלא באנוסים מחמת נפשות וכתבנו דעכ"פ לא הוי חזרתם יותר מעדים אחרים והו"ל כמו תרי ותרי ומוקמינן העדות בחזקת עדות הראשונה כפי מה שכבר נתחזק עדותם (ע"י מ"ש לעיל באות ח') וא"כ קשה להו להתוס' כיון דמגו אלים כמו חזקה והכא יש להוא מגו דפרוע וא"כ עכ"פ להוי כמו תרי ותרי ואמאי אמרינן בסיפא דאין נאמנים כלל משו"ה הוצרכו לתרץ עוד דבשני עדים לא אמרינן מגו, כנ"ל בכוונת דברי התוס' (ועיין היטב במהר"ם שי"ף):

(טז) אמנם אח"כ כשהקשו דמחמת ממון יהי' ג"כ נאמנים במגו דמחמ' נפשות לרמב"ח ללישנא קמא ולא תירצו דהוי מגו במקום עדים כיון שהשטר מקויים צ"ל דאנוסים מחמת ממון במגו דמחמת נפשות לא הוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסים מחמת ממון דלרמב"ח לית ליה הך סברא כיון דס"ל אנוסים מחמת נפשות מהימנו גם בסיפא אע"ג דאנן סהדי שלא היו אנוסים גם מחמת נפשות וגם איני חוזר ומגיד לא ס"ל לרמב"ח בעדות בשטר ומשו"ה הקשו שפיר דגם מחמת ממון יהיו נאמנים במגו דמחמת נפשות וע"ז תרצו שפיר דבשני עדים לא אמרינן מגו, והנה ממה שהקשו התוס' דלהימנו מחמת ממון במגו דמחמת נפשות אע"ג דאנן קיימ"ל אין אדם מע"ר אפי' היכא דאית ליה מגו עי' בשעה"מ בסוף פי"ח מה' איסורי ביאה (ועיי' בס' שדי חמד באסיפת הכללים מערכת אלף אות שנ"ז מ"ש בזה) מ"מ הקשו התוס' לרמב"ח דע"כ ס"ל במקום מגו אדם מע"ר שהרי ברישא ס"ל דנאמנים אפי' מחמת ממון ומשו"ה כתבו דבשני עדים לא אמרינן הא דברישא מהני מגו לרמב"ח הייני משום דאי בעי שתקי וכמ"ש הפנ"י דלעניין קיום אפי' אם רק אחד ישתוק לא יהי' מקיים עפ"י ע"א אמנם לדידין שפיר ס"ל דאין מע"ר אפי' במקום מיגו, ודוק:

(י"ז) ובעיקר הדין אי אמרינן אדם משום עצמו רשע היכא דאית ליה מגו (עיי' בתומים סימ' פ"ב בכללי מיגו ס"ק ק"ה שהאריך בזה) י"ל דתליא בזה דאי אמרינן הא דאין מע"ר משום דמסתמא משקר א"כ שפיר י"ל היכא דאית ליה מיגו נאמן אפי' לשוי' נפשיה רשע דע"י המיגו מוכח שאינו משקר משא"כ איס"ל דמשו"ה אמע"ר משום דלגביה עצמו הוי קרוב ואין מעיד על עצמו דעל עצמו לא הוי בגדר עדות כלל א"כ גם מגו לא מהני וי"ל ג"כ כמ"ש במס' יבמות מ"ז ע"א לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ה"נ אמרינן ליה לדבריך רשע אתה ואין עדות לרשע משו"ה אין משים עצמו רשע א"כ גם מיגו לא מהני, ואפשר דמשו"ה כתב רש"י בד"ה אין אדם וז"ל וקרוב פסול לעדות עכ"ל כלומר ומשו"ה לא נאמנים אנוסים מחמת ממון גם ברישא אע"ג דאית להו מיגו דטעמא לאו משום דמשקר רק מחמת קרוב ואינו בגדר עדות כלל ולא מהני מיגו ג"כ אמנם אכתי יש לעיין כיון דאע"ג דאין מע"ר מ"מ אפשר שהוא אמת כדבריהם א"כ אמאי השטר כשר כיון דמ"מ אפשר שהיו אנוסים והאמת כדבריהם וצ"ל דוודאי העדות מה שמעידים שהוא כתב ידם מקבלין מהם כמו דהאמינה התורה כל שני עדים אע"ג שאפשר שמשקרים משא"כ העדות שמעידים על עצמן שהיו אנוסים מחמת ממון והו"ל רשעים אין מקבלים מהם דזהו ג"כ גזה"כ שעל עצמו לא הוי בגדר עדות כלל משא"כ מה שאומרים כתב ידינו מהני כמו כל שני עדים שנאמנים מגזה"נ כמ"ש הר"מ סוף פ"ז הלכות יסורי התורה, ועיין בחי' הרי"מ שכתב ג"כ כה"ג ועי"ש שהביא בשם הרמב"ן דמה שמעידים על עצמן לא הוי בגדר עדות וכיון דאין עדותם מועיל כלל לגבי עצמם לא נעשו רשעים, ומשו"ה נאמנים במ"ש כתב ידינו הוא:

אמנם אכתי יש לעיין כיון דעדותם מ"ש אנוסים מחמת ממון מועיל עכ"פ שחייבין לשלם ללוה מה שהפסידו אותו (כמ"ש בשו"ע חי"מ סי' מ"ו סעי' ל"ז) א"כ הרי הועיל עדותם לגבי עצמן ולמה לא יעשו רשעים ולא יהי' נאמנים גם לומר כתב ידינו הוא, וצ"ל דמה שמתחייבים לשלם עפ"י עצמם אינו בגדר עדות רק מכח הודאת ב״ד וזהו אינו בגדר עדות (ועי' בקצוה״ח סי' רמ"א סעי' א') עכ"פ אינם בגדר עדות במ"ש אנוסים מחמת ממון רק מכח הודאת בע"ד ומשו"ה שפיר נאמנים במ"ש כתב ידינו (ועיין בשטמ"ק) ואפשר דרמב"ח הי' ס"ל בלישנא קמא דהא דאין מע"ר הוא רק משום דאמרי דמשקר, ומשו"ה הי' ס"ל ברישא דאיכא מגו ל"א אאמע"ר ושפיר נאמנים אפי' באנוסים מחמת ממון, ועיין בס' ברוך טעם בסוגי' דפלג"ד שכתב דאנוסים מחמת ממון הו"ל נוגעים כיון דאינם נאמנים מחוייבים לשלם הו"ל נוגעים, ואע"ג דאם לא העידו כלל ג"כ