תבואות השדה חלק ו קמא

וא"כ היכא שנוכל לומר שנאמנים מכח הפה שאסר או דלא הוי מגו במקום עדים שפיר נאמנים, עכ"פ יש לנו שני דרכים בטעם נאמנות דרישא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר, או משום הפה שאסר כמ"ש בכוונת דברי רש"י ואז אין הנאמנות בעצם עדותם רק מכח הפה שאסר, או דנאמנים מטעם מגו ואז הוי נאמנותן כמו בכל מקום שנאמנים מטעם מגו דנאמנים בעצם עדותן, ויבואר עוד בס"ד, (והא דקורעים השטר אע"ג שאין נאמנים רק מכח הפה שאסור והו"ל לומר שיהי' רק כשטר שאינו מקויים ולא לפוסלו לגמרי כבר ביארתי לעיל בס"ד) ודוק היטב:

(ג') עוד י"ל בכוונת רש"י במ"ש במשנה שהיו מעידים לקיים השטר דרש"י ס"ל דכל היכא שא"צ קיום מה"ת אינם נאמנים לפסול השטר לגמרי רק דמיירי בגוונא שצריך קיום מה"ת וס"ל כשיטת הרי אביגדור (הובא בש"כ חו"מ סימן מ"ו ס"ק ט') דהיכא דהלוה טוען מזוייף צריך קיום מה"ת, ועיי' מהריק"ו שורש ע"ד, ומשו"ה נקט רש"י שהיו מעידין לקיים השטר דהיינו שהלוה טען מזוייף ומשו"ה נאמנים לפסול השטר לגמרי, משא"כ אם לא היה צריך קיום מה"ת כגון שאין מערער אינם נאמנים לגמרי לקרוע השטר רק שאין יוכל לגבות בו כל זמן שאינו מקויים ולקמן נבאר עוד החילוקים בין היכא שצריך קיום מה"ת או רק מדרבנן, והנה י"ל דלעניין אי מקרי הכא הפה שאסור נמי יש לחלק דאי מה"ת צריך קיום א"כ לא היו מחזיקין השטר בלא דבורו עד עכשיו שאינו מזוייף שפיר מקרי הפה שאסר דרק עכשיו נודע לנו ע"י דיבורם שאינו מזוייף א"כ שפיר הו"ל הפה שאסר הפה שהתיר, משא"כ אי ס"ל דמה"ת א"צ קיום כלל א"כ אפי' בלא עדותן ג"כ היה מוחזק לנו לשאינו מזוייף א"כ כי אמרו אח"כ כתב ידינו הוא, לא נודע לנו איזהו דבר חדש להאמין להם גם מ״ש אנוסים מכח הפה שאסר, ולא דמי עכ"פ לאם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דהוי הפה שאסר דהתם לולא דבורה אשת איש לא היינו מחזיקין אותה כלל לאשת איש, א"כ אמרינן שפיר כי אמרה א"א ונתגרשה הו"ל הפה שאסר משא"כ הכא כיון דגם בלא דבורם כבר הוחזקנו השטר למקויים לא הוי הפש"א כיון דרק מדרבנן צריך קיום ואפשר שבאמת משו"ה נקטו התוס' הלשון בד"ה הרי אלו וי"ל כיון דהוצרכו חכמים קיום, וכבר עמדנו בזה לאיזה צורך כתבו דחכמים הוצרכו קיום, ולפי דברינו א"ש דהנה כבר כתבנו לדקדק מכח קושיית התוס', דתוס' ס"ל הטעם נאמנות משום מגו ולא משום הפה שאסר, וכן בסמוך בד"ה מחמת נפשות שהקשו ולהימנו במגו דמחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר מחמת ממון, וא"כ ע"כ ס"ל להתוס' דעיקר נאמנות ברישא הוא מטעם מגו ואמרינן דמסתמא אומרים אמת, דאלא"ה לא קשה ג"כ שם להאמין אנוסים מחמת ממון במגו שהיו אומרים מחמת נפשות כמו ברישא כיון דגם ברישא אין נאמנים רק משום הפה שאסור, וכבר כתבנו דכל שנאמנותם הוא רק משום הפה שאסור לא מקרי נאמנת בעצם הדבר כלל וא"כ קשה מ"ט באמת לא ס״ל להתוס', כרש"י דברישא נאמנים משום הפה שאסר ולא היו צריכים לכל זה, ומשו"ה כתבו התוס' כיון דהוצרכו חכמים קיום' כלומר דרק מדרבנן צריך קיום וא"כ ממילא לא דמי להפה שאסר דאינך מתניתן כלל כיון שע"י דבורם כתב ידינו הוא לא נודע לנו שום דבר חדש כלל וע"כ צ"ל דבאמת אינם נאמנים רק משום מגו, וזהו נכון בלשון התוס'. ודו"ק, ולפי"ז י"ל דרש"י באמת ס"ל ג"כ דהיכא דא"צ קיום מדינא רק מדרבנן לא הוי בכלל הפה שאסר כמ"ש לחלק, ומשו"ה נקט רש"י באמת שהיו מעידים לקיים השטר, כלומר שהלוה טען מזוייף וס"ל לרש"י כשיטות הר' אביגדור דבטוען מזוייף צריך קיום מה"ת כמ"ש לעיל, וא״כ שפיר פרש"י דהטעם דנאמנות דרישא הוא משום הפה שאסר כמ"ש שיש חילוק בין הפה שאסור ובין מגו, (ועיי' בס' אוריין תליתאי שכתב ג"כ לחלק דאפי' במקום דלא מהני מגו מ"מ הפה שאסר מהני) ודוק:

(ד) ובהכי א״ש לדעת רש"י שכתבנו שמיירי שהלוה טוען מזוייף א"כ ממילא מתורץ קושיית התוס' על הסיפא בד"ה אין נאמנים אמאי לא יהיו נאמנים במגו דפרוע, ולפימ"ש א"ש כיון דהלוה טוען מזוייף א"כ אם יאמרו אנוסים אינם מכחישים טענת הלוה דהלוה סובר באמת שהוא מזוייף כיון שהוא לא צוה לחתום ולא לוה כלל והעדים מגלים הדבר שהיו אנוסים לחתום משא"כ אם יאמרו העדים פרוע והלוה טען מזוייף א"כ הלוה בעצמו מודה שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כמ"ש הפנ"י בתוס' בד"ה הנ"ל וא"כ ל"ק לרש"י קושיית התוס' הנ"ל דלהמנו במגו דפרע דאם יטענו פרוע יתחייב הלוה לשלם והם רוצים לפטור הלוה, אמנם תוס' ס"ל דלא מיירי שהלוה טוען מזוייף ואפשר דס"ל דמשנה מיירי כגון שאין הלוה לפנינו כלל ומשו"ה הקשו שפיר דלהימנו במגו דפרוע וא"ש הכל בס"ד:

(ה') בהא דאמרינן אין אדם משום עצמו רשע יש לומר על שני דרכים הא' דאינו נאמן לעשות עצמו רשע ואמרינן שמסתמא הוא משקר כיון דאין דרך בני אדם להעיד לחובת עצמו וודאי משקר ועיי' ברמב"ם סוף פי"ח הלכו' סנהדרין שמי שמעיד לחובתו חיישינן שמא נטרפה דעתו וא"כ ממילא אכא חששא דמשקר אמנם י"ל עוד דרך אחר דהוא גזה"כ שאין אדם מעיד על עצמו שיפסל על פיו רק לעניין ממון אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אמנם לעניין שיהי' נפסל עפ"י עצמו הו"ל כקרוב ואיני בתורת עדות ולא מטעמא דמשקר והנ"מ הוא כך דאי ס"ל אין אדם מע"ר משום חששא דמשקר א"כ היכא שיש סברא להאמינו שפיר ס"ל אדם מע"ר אמנם אי ס"ל דמשו"ה אאמע"ר משום שאיני בתורת עדות לגבי עצמו כמ"ש רש"י בד"ה אלא שאמרו דאדם קרוב אצל עצמו א"כ אפי' כשיש סברא להאמינו ג"כ איני נעשה רשע על פיו והנה מדהקשו התוס' בד"ה מחמת נפשות דלהמנו אנוסי' מחמת ממון במגו דמחמת נפשות משמע דס"ל לתוס' דהא דאין אדם מע"ר הוא משום חששא דמשקר משו"ה הקשו שפיר דיהיו נאמנים במיגו דיש לך ראיה דאינם משקרים משא"כ אי הוי ס"ל להתוס' דהא דאין אדם מע"ר הוא משום דאיני בתורת עדות לגבי עצמו לא קשה דלהימנו במגו דמאי מהני לן מגו כיון שאין בתורת עדות כלל, ודו"ק (ועיי' מ"ש לקמן באות ח"י בס"ד, וגם באות י"ז עי"ש):

(ו) הנה הא וודאי הלכה פסוקה דעדים אין יכולים לחזור מדבריהם לאחר כדי דבור והנה רש"י פירוש דחדא הגדה כתובה אם לא יגיד ועיי' בשטמ"ק שהביא דעת ראשונים דמקרא ילפינן לה דאיני חוזר ומגיד והנה לכאו' יל"ד למ"ל קרא ע"ז הא אי הוי יכולין לחזור ולהגיד א"כ כל עדות איך יכול להתקיים ולגמור הדבר על פיהם דלמא יחזרו ועיי' שו"ת הר"נ סימ' ל"ד שחקר אי ס"ל דדווקא בעדות הצריך דרישה וחקירה, אינו חוזר ומגיד או בכל עדות שהעדו בפני ב"ד אע"ג דלא היה צריך דרישה וחקירה מ"מ איני חוזר ומגיד ומסקנתו דכל שהעידו בפני ב"ד איני חתר ומגיד [ועיי' שו"ת חתס"ו לאה"ע ח"א סימ' ע"ה ודו"ק] מ"מ קשה למ"ל קרא ע"ז דאיני חתר ומגיד וצ"ל דאפי' ע"י אמתלא אינם חוזרים ומגידים, וראיתי בפ' ש"ש שמעת' וא"ו פ"י שהקשה אי נימא דעד א' יכול לחזור ע"י אמתלא א"כ האיך פסק הר"מ פט"ז בה' סנהדרין דאם הוחזק האיסור אפי' רק ע"י ע"א לוקין אח"כ ע"י שני