תבואות השדה חלק ו קמ

שער פרי השדה שער ד' אנא ד' עזרי ומניני ושומרי חנני דעה בינה והשכל בסוגיא ״דהעדים שאמרו" מס, כתובות (דף י"ח ע"ב):

(א') במשנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה וכו' אין נאמנים, הנה בטעם נאמנות דרישא כשאין השטר יוכל להתקיים רק על פיהם י"ל ב' דרכים, הדרך האחד דבאמת להאמין לעדים שהיו אנוסים הוא דבר רחוק כמ"ש התוס' ד"ה הרי אלו דהוי כמו אנן סהדי שמסתמא לא היו אנוסים רק כיון דמ"מ אנו מוכרחים להגדת העדים לקיום השטר ואותם עדים עצמם שמקימם השטר אומרים אנוסים ע"כ צריך להאמין להם, וזש"כ רש"י בד"ה הרי אלו כי היכא דמהימנת להו אהא הימינהו אהא עכ"ל, נראה מזה הלשון דבאמת מצד עצם העדות לא היו נאמנים לומר אנוסים רק כיין דע"כ צריך לקיום דידהו והם אומרי' אנוסים נאמנים מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפשר דבאמת כוונת רש"י כמ"ש התוס' בתירוצם בד"ה הרי אלו דכיון דאומרים אנוסים לא חשיב קיום עכ"פ, הגם דלפי"ז היה מקום להקשות דניהו דלא חשוב קיום נהוי עכ"פ כשטר שלא נתקיים ולא יגבו בו, אמנם למה אמרינן דנאמנים לגמרי אפי' לקרוע השטר ולא אמרינן דאם יזדמן אח"כ שיוכל להתקיים ע"י אחרי', דאז תו לא נצטרך להגדת אלו עדים שאמרו אנוסים היה השטר כשר והכא משמע דברישא תיכף קרעינן לשטר כשאמרו אנוסים, עי' במהרש"א, ועי' בשטמ"ק שכתב להדיא דאפי' באו אח"כ עדים אחרים לקיים השטר לא מהני, וצ"ל כיון דחז"ל הצריכו קיום תקנו ג"כ שבכל פעם שיצטרך להתקיים ולא יוכל להתקיים יהי' השטר בטל תיכף, ויש להסביר הדבר דהנה באמת אי ס"ל דמה"ת א"צ קיום משום דלא חשוד אינש לזייף א"כ אמאי הוצרכו חז"ל קיום, וצ"ל עכ"פ דרבנן חשו עכ"פ למיעוט שיזדמן שירצו לזייף, והנה אי לא יתקנו שתיכף כשיצטרך קיום ולא יוכל להתקיים יהי' בטל רק להמתין עד זמן בלתי מוגבל א"כ יש לחוש ג"כ שהמלוה כמו שזייף השטר ה"כ יקיימנו בשקר וזיוף ואין קץ לדברי שקר ומרמה, משו"ה וודאי היה תקנת חז"ל שאם כבר הוצרך לקיום ולא יוכל להתקיי' שיהי' השטר בטל, ועיי' ש"כ חו"מ סי' מ"ו ס"ק צ"ט שהביא כן בשם הריטב"א לדעת רש"י שתיכף קרעינן ליה, והיינו כיון שצריך קיום וחז"ל חשו למיעוט א"כ תיכף כשהובא השטר לקיים ולא נתקיים איתרע ליה חזקת השטר ובפרט כיון שאמרו אנוסים ומשו"ה לא מהני אפי' אם באו אח"כ עדי קיום אחרים דכבר יצא בפסול בב"ד, ובזה ניחא ג"כ מ"ש רש"י שהיו מעידים על חתימתן לקיים השטר וכבר עמד בזה השטמ"ק מה כוונת רש"י בזה מ"ש שהיו מעידין לקיים השטר, אמנם לדברינו ניחא דרש"י ס"ל דאם לא היה שטר כזה שצריכין עכשיו לקיימו אע"ג שאין עדי קיום לפנינו לא היו נאמנים לגמרי לומר אנוסים, רק כיון שהוצרך לקיים השטר ולא יוכל להתקיים רק על פיהם והם אומרים ג"כ אנוסים נתבטל השטר תיכף, ותו לא מהני אפי' עדים אחרים ג"כ שמכירים חתימו' השטר, דכיון שתקנו חז"ל משום חשש דזיוף אע"ג דלא שכיח א"כ חשו נמי בכל שטר שנא יוכל להתקיים שהעדים אמרו אנוסים, אע"ג דלטענת אנוסים לא היה מהראין להאמין כמה שנפרש עוד בס"ד, מ"מ יש רעותא על זה השטר ונפסל תיכף, ועכ"פ העולה מזה דלטענת אנוסים אין נאמנים מחמת עצם עדותן רק משום שע"כ צריך להאמון להם כמה שמדייק רש"י בלשונו כי היכא דהימנת להו אהא הימנתו אהא, דמזה נראה להדיא דמצד עצמות העדות לא היו ראוים להיות נאמנים רק דע"כ צריך להאמין להם שהרי השטר לא נתקיים:

(ב') אמנם התוס' בד"ה הרי אלו שהקשו למה נאמנים והא הוי מיגו במקום עדים, משמע דס"ל בקושייתם דמ"ש ברישא הרי אלו נאמנים היא ככל נאמנות דנאמנים בעצם הטענה משום מיגו דאמרינן מסתמא אומרים אמת במ"ש אנוסים דאי הוי בעי לשקר היו אומרים שאין זה כתב ידם, ועל זה הקשו שפיר דהא קיימל״ן דמגו במקום עדים לא מהני, והכא אנן סהדי שלא הי אנוסים, והא דלא הקשו תוס' באמת ארישא דבריתא לקמן אמאי יהי' נאמנים אפי' שנים אחרים לקרוע השטר כיון דהוי אנן סהדי שאינם אנוסים א"כ הוי תרי ותרי, עיי' במרהם שי"ף שעמד בזה ויבואר בסמוך. עכ"פ כפי הנראה מדברי תוס' ס"ל דנאמני' מטעם מגו, ומשו"ה הקשו דהי"ל מגו במקום עדים, מ"מ בכוונת תירוצם י"ל דכיונו לזה למ"ש בדברי רש"י דהכא ע"כ נאמנים כיון שצריכין לעדותן לקיום השטר ולא חשיב קיום, אמנם כן קשה עכ"פ למה קורעים השטר ואי הוי רק כשטר שאיני מקויים בעלמא הו"ל לומר דעכ"פ לא יקרעו אותו, וראיתי בספר בית יעקב על מס' כתובו' להגאון בעל חו"ד ז"ל שעמד בזה, אמנם התוס' תירצו זאת במתק לשונם עפ"י הסברא שכתבנו לעיל, דכיון שחזינן דחמז"ל הוצרכו לקיים השטר אע"ג דמה"ת לא חיישינן לזיוף, א"כ ממילא כל שיש איז' ריעותא בקיום השטר כמו הכא שאומרי' אנוסים אע"ג דכשהוא מקיים כבר לא היו נאמנים בטענה כזו, מ"מ בשטר שכבר הובא לקיים ולא נתקיים כמו דחשו חז"ל למיעוטא דמזייפו והוצרכו קיום, ה"נ כשטוענין כבר אנוסים איתרע עכ"פ חזקת השטר ופסול לגמרי, דאע"ג דלא נאמנים בטענת אנוסים, מ"מ למיחוש מיהו מיבעיא, וזהו כוונת התוס' במ"ש וי"ל כיון דהוצרכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל, ולכאורא יל"ד למה נקטו דחכמים הוצרכו קיום הא כ"ש אי מה"ת בעי קיום דוודאי לא הוי קיום אע"ג דהאמת הוא כך דקיום שטרות רק מדרבנן מ"מ א"צ להתוס' לומר כאן דהוי רק מדרבנן אמנם לדברינו א"ש דבאמת לחשש דאנוסי' היי כמו אנן סהדי שאינן אנוסים כמ"ש בקושייתם דהוי מגו במקום עדים, וא"כ צ"ל רק דמקיום עכ"פ לא הוי, וא"כ היה קשה עכ"פ להוי כשטר שאינו מקויים ולא קרעינן לי' עכ"פ, לזה תירצו דאע"ג דאנן סהדי דאינם אנוסים מ"מ היינו רק כל זמן שאין לפנינו שיטעון אנוסים וודאי מעצמנו לא היינו חוששין לטענת אנוסים אפי' מדרבנן, משא"כ כשכבר טוענים לפנינו. אע"ג דמה"ד לא היה להאמין להם מ"מ למיחש מיהו מיבעיא, וא"כ כמו שחז"ל חשו לחשש זיוף אע"ג דלא שכיח ה"נ חשו לשמא אנוסים היו אם טוענים כן דמחששא לא נפיק עכ"פ כשטוענים כן. וא"ש נמי מ"ט בברייתא דשנים חתומין על השטר ומתו באין כתב ידם יוצא ממקום אחר מ"ט נאמנים לגמרי ולא הוי כתרי ותרי עכ"פ שלא לקרוע השטר, ולפימ"ש א"ש דכל שכבר יש מי שטוען אנוסים בוודאי צריך לחוש בשטר שאינו מקויים הי"ל שפיר מגו וכיון שהם עדים אחרים בברייתא דלא הוי חוזרים ומגידים נאמנים לגמרי במגו וכשהשטר מקויים כבר הו"ל כתרי ותרי (עי' במהרש"א בתוס' בד"ה הרי אלו) עכ"פ לא הוי האי אנן סהדי שלא היו אנוסים כמו אנן סהדי שכתבו התוס' במס' יבמות פ"ח בד"ה אתא גברא וקאי, דהתם אפי' לאחר שבאו העדים שאמרו מת אין שום ספק דלמא מ"מ האמת כדבריהם לאלו שמכירים אותם וקאי גברא לפנינו משא"כ באנוסים הוי רק אנן סהדי שלא לחוש מעצמנו לטענת אנוסים. משא"כ אם כבר טוענים כן וודאי תו לא הוי אנן סהדי שאינו כן רק שצריך לדון אם יש להם נאמנות או משום שמשימים עצמן רשעים בטענת אנוסים מחמת ממון או משום שאינם חוזרים ומגידים