תבואות השדה חלק ו קלט

בעדות (כמ"ש לעיל בראש הסוגי') כן יש לפרש לשיטת הרמב"ם והמחבר (ועיין מ"ש לעיל באות ג') ודו"ק:

(ח') ובעיקר סברת פלוגתת הרמ"ה והרמב"ם בשומר חשוד אי אמרי' משאיל"ם נ"ל דתליא בהא דבאמת י"ל דטענת החשוד הוי רק כאינו יודע כיון שאינו נאמן (ועיי' בתומים סימן צ"ב ס"ק יו"ד) אמנם הא גם המפקיד טוען שמא ואיך יקח ממונו של השומר החשוד מספיקא רק אי הו"א דמשעת משיכה אשתעבד נכסי א"כ הרי נכסים של השומר תיכף משועבדים להמפקיד וכיון שהשומר אינו נאמן מוקמינן הנכסים מה שהיו משועבדים להמפקיד בחזקתן, אמנם אי רק משעת אונסין משתעבדי נכסי השומר א"כ ממילא מכיון שעכשיו יש ספק להמפקיד גופא אם נתחייב השומר דדלמא באנסו באמת כטענה השומר אסור ליקח ממונו של השומר מספיקא, (ועיין בספרי ח"ב בסוגיא דבו"ש אות ז' ח' ובסוגיא דשומר שמסר לשומר אות ב', ובשו"ת פרי תבואה ח"ב סימן ס"ז בדין השומר שאינו יודע אם אבל בפשיעה או באונס), וא"כ י"ל דאי משעת משיכה אשתעבד נכסי אז אמרי' בשומר חשוד משאיל״מ, משא"כ אי רק משעת אונסין אשתעבד נכסי א"כ אסור למפקיד ליקח ממונו של השומר מספיקא, (ועיין בס' מעיני החכמה שעמד ג"כ בזה איך רשאי ליטול ממינו של השומר מספיקא), אמנם לפימ"ש א"ש דמוקמינן נכסי השומר בחזקת שהם משעובדים להמפקיד וכיון דטענית בריא של השומר כיון שהוא חשוד הו"ל ג"כ רק כספק ומשו"ה מותר המפקיד ליקח הממון מהשומר, ודו"ק היטב בהך סברא:

(ט') ועפי"ז יש מקום ליישב הלשון מ"ש המחבר בשו"ע חו"מ סימן צ"ב סעיף ח' וז"ל, הי' החשוד שומר שכנגדו אינו יכול לישבע וכו' לפיכך אם טען דעל הפקדון ואמר בפני שלח יד בפקדונ' הרי התובע נשבע כתקנת חכמים ונוטל, והנה הלשון לפיכך אינו מדוקדק לכאורה, (ועי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ד ובש"ך ס"ק י"ב) אמנם להנ"ל י"ל דכיון דטענת בריא של השומר החשוד הוי רק כשמא והמפקיד טוען בריא שפשע אמאי לא נימא דהו"ל כבו"ש וכיון שהמפקיד הוי כמו מוחזק בנכסים משעת משיכת הפרה או החפץ והו"ל לומר בריא עדיף כה"ג היכא שהחזקה מסייע להבריא והיה לו ליטול אפילו בלא שבועה, אמנם לפימ"ש מקודם דבשומר חשוד לא אמרינן משאיל"מ והיינו דמפקיד אין רשאי ליטול ממונו של השומר מספיקא דרק משעת אונסין אשתעבד נכסי וא"כ ליכא להמפקיד שום חזקה בנכסי השומר ומשו"ה אפי' כי טוען המפקיד בריא שהשומר פשע וטענת החשוד נחשב רק כטענת שמא (כמ"ש התומים סי' צ"ב ס"ק י') מ"מ כיון דבו"ש לב"ע והמפקיד אין לו חזקה המסייע משו"ה אינו נוטל בלא שבועה ודיו אם נוטל ע"י שבועה, ומשו"ה כתב הרי התובע נשבע בתקנת חכמים ונוטל כלומר דמה"ד לא הי' לו ליטול אפי' בשבועה דלא מקרי מוחזק כיון דלא נשתעבד משעת משיכה רק בתקנ"ח נשבע ונוטל, וא"ש הלשון ״לפיכך״ כלומר דמשו"ה צריך שבועה ולא סגיא בלא שבועה, ודו"ק:

(י') בתוספת בד"ה ותקנתא לתקנתא ומתוך שאי"ל משלם לא שייך הכא כדפרישית ועיין בחי' מהר"ם שכוונת התוס' במ"ש כדפרישית היינו דלא אמרי' גבי חשוד משאיל"מ או כמ"ש בדף ג' ע"ב ד״ה ובכלהו דבשבועה דרבנן לא אמרי' משאיל"מ, אמנם צריך להבין למה כתבו התוס' זאת כאן עוד פעם א' דבחשוד לא אמרי' משאיל"מ ונ"ל דהתוס' הי' קשה להו עפימ"ש לעיל [באות ז'] דכל שמה"ד הי' חייב לשלם רק שהתורה הקילה עליו לפטור ע"י שבועה אמרי' משאיל"מ וא"כ הי' קשה להתוס' איך שייך לומר תקנתא לתקנתא לא עבדי' דבשלמא אי הי' התקנה עיקרו לטובת התובע שפיר י"ל דב' תקנות לא עבדי' לי' משא"כ הכא אי הו"א דמה"ד הי' צריך לשלם ובפרט לפימ"ש לעיל דהכא כיון שנעשה חשוד עפ"י טענה זו ממש איתרע ליה טענתו וא"כ כיון שמה"ד הי' צריך לשלם בלא שבועה רק שהחכמי' יאמרו שהתובע אינו ניטל רק בשבועה א"כ הוי תקנת השבועה לכשנגדו לטובת הנתבע ולא שייך לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן ומשו"ה כתבו התוס' דלא אמרי' משאיל"מ וכוונתם עפ"י מ"ש מעיקרא בד"ה שכנגדו כיון שברצונו לישבע, וא"כ ממילא אינימא דהתובע ישבע הו"ל שפיר תקנתא לתקנתא כיון דמדינא ליכא עליו חיוב תשלומין כיון שטוען בריא וברצונו לישבע, והגם שהתוס' בד"ה שכנגדו הוי ס"ל בקושייתם דמדינא רמיא חיוב תשלומין על החשוד, מ"מ לפי מה שתירצו שכיון שברצונו לישבע לא אמרי' משאיל"מ והיינו כמ"ש לעיל (באות ו') דרק מדרבנן פסול לשבועה ומה"ת כשר א"כ כתבו שפיר גם בחיוב שבועת היסת דכשנגדו נשבע ונוטל שפיר הו"ל תקנתא לתקנתא כיון דמה"ת לא רמיא עליו שום שבועה רק מדרבנן וגם הוא טוען שרוצה לישבע א"כ אם יתקנו שהתובע ישבע ויטול הו"ל תקנתא לתקנתא, והנה בשטמ"ק הקשה הא רבנן פליגי על ר' יהודא במס' שבועות וס"ל דתקנת נשבעין ונוטלין אפי' בכופר הכל, אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת לא החליטו דלא עבדינן בשום מקום תקנתא לתקנתא רק הכא גבי חשוד כיון שעה"ד הי' יכול לישבע משו"ה לא עבדינן תקלת"ק ולא אמרינן שהתובע ישבע ויטול ודו"ק:

(ובספרי ח"ב בסוגיא דקציצה אות כ"ב שם הארכתי בפלוגתא דר"י ורבנן גבי שבועת שכיר מ"ט לר"י לא תקנו רק במב"מ עי"ש), שוב ראיתי במשניות בתוס' רע"ק במס' ב"ק אות כ"ט שכתב ג"כ בכוונת דברי התוס' במה שהקשו מ״ט לא אמרינן כאן משאיל"מ, וכתב ג"כ דהא מה שצריך התובע לישבע הוא רק לטובת החשוד א"כ ל"ה תקלת"ק כיון שמדינא היה צריך לשלם בלא שבועה שכנגדו, ותירצו דלא שייך הכא משאיל"מ והיינו דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ וא"כ אם השכנגדו יהי' כשבע ונוטל הוי תקלת"ק ולא עבדינן, עי"ש היטב והוא ג"כ על הדרך שכתבנו בכוונת התוס', ונהניתי שכוונתי ב"ה לדעתו הגדולה:

(י"א) הפנ"י הקשה מ"ט ל"פ הגמרא תיכף ולחייבו שבועת היסת מדר"נ, והעלה בזה דבר נכון דתיכף לא הוי מצי להקשות לחייביה שבועת היסת מדר"נ דהא עדיפא ליה לחייבו שבועה דאורייתא מדרבי חייא קמייתא רק לאחר שמתרץ שכנגדו קאמינא הי' פשיט' ליה דאפי' אם הנתבע אינו חייב רק שבועת היסת מ"מ שכנגדו צריך לישבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ דהשתא במקום שהנתבע הורע כחו שצריך לישבע שבועה דאורייתא צריך התובע שכנגדו לישבע שביעת המשנה בנק"ח מכ"ש היכא שהנתבע יפה כחו שלא הי' צריך לישבע רק שבועת היסת בעלמא וודאי אין התובע נוטל רק בשבועת המשנה שהיא בנק"ח פריך שפיר השתא נמי לחייביה מדר"נ דאם שכנגדו נשבע אין שום נ"מ אם יש על הנתבע שבועה דאורייתא או רק שבועה דרבנן, וזהו נכון מאוד:

למדנו סוגיא זאת איזה ימים קודם שנסעתי למרחץ בארטפעלד בשנה תרס"ג לפ"ק, וסיימנו ביום ג' פ' חקת ה' תמוז בס"ד.