תבואות השדה חלק ו קלו

ליתבע שמא יכתוב אמנם כי לא נתנה ליתבע מייאש מן החוב (כן כתב בחי' הר"ן) ורבה אמר נתנה ליתבע דאם לא נתנה ליתבע אתי לאמנועי משמחת יו"ט, והנה בגמ' פריך לרבה ממשנה ואם איני מאמינו מניח טליתו אצלו ואי אמרת נתנה ליתבע אמאי אינם מאמינו ומשני לא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינא, והנה לכאורה יל"ד וכי לא ידע דמשכחת לה שאינו מאמינו אפי' נתנה ליתבע והלואה דחול יוכיח שלוקח משכן הרבה פעמים, ומאי מקשה להוכיח דע"כ לא נתנה ליתבע מדלקח משכון, ונ"ל דהמקשן היה ס"ל דבאמת אסור ליקח משכון ביו"ט דהוי כמקח וממכר (ועיין בש"ע או"ח סימן ש״ז סעי' י"א) והוי ס"ל להמקשן אפילו אם אינו אומר לו להדיא הילך משכון מ"מ באדם שאינו ראוי להאמינו בלא משכון הוי הנתינת משכן כעובדא דחול ואסור משו"ה הוי ס"ל דהכא מיירו במי שבחול היו מתנים לו אפילו כמה בלא משכון וא"כ מה שמניח שם טליתו לא מוכח כל כך כמו שנותנו לו בתורת משכון משא"כ באדם שאפילו בחול אינו בטוח ואינו נותנים לו רק במשכון א"כ אפילו אינו מפרש להדיא בתורת משכון ניכר שהוא בתורת משכון ואסור וע"כ מיירו באדם בטוח שבחול היו נותנים לו בלא משכן ורק משום דביו״ט לא ניתן ליתבע מניח טליתו אצלו וא"כ שפיר מוכח דהלואת יו"ט לא נתנה ליתבע ומשני ליה דאפי' ניתן ליתבע מ"מ שקיל משכון דלא ניתאליה למיקם בדינא ודיינא דכיון שאינו מפרש להדיא לשם משכון מותר בכל גוונא וכדעת הרמ"א באו"ח סימן ש"ב סעיף י"א דמחלק בכך בין אם מניח המשכון סתם או מפרש להדיא בתורת משכון עיי"ש:

(ל') אח"כ פריך הגמרא מהאי דשוחט את הפרה וחלק בר"ה אם היה חדש מעובר משמט ואי ס"ד לא נתנה ליתבע מאי משמט, ומשני שאני התם דאגלאי מילתא דחול הוי וה"נ י"ל דמקשן היה ס"ל דאע"ג דאח"כ אגלאי מלתא דחול הוא מ"מ תיכף כשנתן לו בהקפה היה שדעתו שלא יתבע ממנו וא"כ מאי משמט וכפרש"י שהרי שמוטה ועומדת, והנה אי הוי ס"ל דמלוה ע"מ שלא לתבוע אין שמיטה משמט י"ל דקושיית הגמרא היה אמאי משמט כיון דעיקר הלואה היה ע"מ שלא לתבוע, אמנם דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות שמיטה הלכה ח' בהתנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת עיי"ש בכ"מ שכ' הטעם משום דכיון דאם המלוה תפס לא מפקינן מיניה שפיר משמט ומשו"ה מוכרחין לפרש כפרש"י דהקושי' קאי דאי לא נתנה ליתבע מאי משמט הרי שמוטה ועומדת, אמנם בתומים סימן ס"ז ס"ק י"ב כתב דאם התנה שלא יתבענו לעולם לא הוי חוב כלל ואין שייך בו השמטה וא"כ הוי מצינן לפרש בגמרא אמאי משמט כיון דלא נתנה לתבע לא הוי בגדר חוב ולא שיך בו שמיטה, ומשני דהתם איגלאי מילתא דחול הוי' ומשו"ה הוי חוב מעליא ושפיר משמט, והנה בירושלמי מס' שביעית פריך אהך דהשוחט פרה אמאי משמט והא הוי הקפת חנות ומוקי לה כר"י דס"ל גבי הקפת חנות ראשון ראשון משמט א"כ ה"נ מיירו שלקח וחזר ולקח ומשמט מה שלקח ראשון (עיי"ש בפני משה) ומתוך כך הקשה הראב"ד על הרמב"ם פ״ט הל' שמיטה הלכה ה' דפסק כהך משנה דהשוחט הפרה וחלקה בר"ה דאם הי' מעובר משמט והא אנן לא קיילן כר' יודא ובאמת אפ"י אי הרמב"ם היה פוסק כרי' ג"כ הוי קשה דהא גם לרי' איני משמט רק מה שלקח ראשון והרמב"ם פסק סתמא דמשמט משמע אפ״י לא לקח רק פ"א ג"כ משמט, ועיין בכ"מ שם שתירץ בחד תירוצא דהכא מה שנתן לו בהקפה הי' רק משום שביו"ט אינו יכול לפרוע ואילו לא היה יו"ט היה פורעו מיד לא דמי להקפת חנית ומשו"ה משמט, ובפרט לפימ"ש הסמע בחו"מ סימן ס"ז ס"ק כ"ו הטעם דהקפת חנות אינו משמט משום שדרך להקיף לזמן מרובה והוי כאילו הלוה לו על לאחר שביעית דאין השביעית משמט וא"כ הכא במוכר בר"ה דלא על זמן מרובה הלוה לו הוי שפיר כשאר חוב ומשמט, ועיין בתומים סימן ס"ז ס"ק ט"ו שכתב ג"כ לחלק בהכי דהכא מה שנתן לו בהקפה היי רק מחמת שסבור שהיא יו"ט שאין יכול לפורעו לא דמי להקפת חנות מ"מ יש לעיין מ"ט בירושלמי לא ס"ל לחלק בהכי ומוקי לה למשנה רק כר"י:

והנה באמת י"ל דהרמב"ם ס"ל דמ"ש אח"כ בירושל' הואיל והוא ראוי ליתן לו ולא נתן נעשית ראשונה מלוה דכוונתו הוא לחזור ממאי דמוקם לה כר"י דהכא לא דמי כלל להקפת חנות הואיל וראוי ליתן לי רק מחמת יו"ט לא נתן הו"ל מלוה ולא דמי להקפת חנות ומ"ש נעשית ראשונה מלוה אין כוונת ירושלמי דדווקא ראשון ראשון משמט רק נעשית ראשונה מלוה כלומר תיכף ומיד בפעם הראשון הו"ל מלוה והנה בתומים שם ס"ק ט"ו כתב ליישב דברי הרמב"ם, דהרמב"ם ס"ל הטעם דהקפת חנות אינו משמט משום דהוי כמלוה לעשר שנים וא"כ בשוחט הפרה בר"ה דרק משום שהוא יו"ט נתן לי בהקפה הוי כשאר מלוה ומשמט, אמנם הירושלמי דלא ס"ל דמלוה לעשר שנים אינו משמט וגם מלוה לעשר שנים משמט א"כ הקפת חנות דאינו משמט צ"ל משום דהחוב אינו בא מכח מעות דהתירה לא אמרה דמשמט רק בהלוהו מעות (עיי' תוס מס' כתובות דף כ"ה ע"א ד"ה ולשביעית) וא"כ שוחט הפרה נמי דמי להקפת חנות וקשה אמאי משמט ומשו"ה הוצרך לאוקמא בירושלמי הך דהשוחט את הפרה כר"י דוקא, אמנם לפי"מ דס"ל דהא דהקפת החנות משום דהוי כהלוהו לעשר שנים כלומר ואין ראוי לתבעו בשביעית וא"כ הכא בהשוחט הפרה דראוי לתבעו ועכ"פ לא הוי כהלוהו לעשר שנים דהא רק משום שהוא יו"ט נתן לו, בהקפה' שפיר ס"ל להרמב"ם דל"צ לאוקמא כר' יהודא דוקא דלכ"ע משמט דלא דמו להלוהו עד לאחר שמטה עי"ש והוא נכון:

(ל"א] עוד י"ל בישוב דברי הרמב"ם במ"ש דשוחט הפרה וחלקה בר"ה ונמצא מעובר משמט דהנה הר"ש הקשה במס' שביעית פ"י משנה ב' הא ביו"ט וודאו לא נתנה ליתבע וא"כ אמאי משמט והא הוי כהלוהו על לאחר שביעית דאיני משמט. וראיתי בספר מקצוע בתורה סימן ס"ו סעי' ט"ו שכתב דהא דמלוה עד לאחר שביעית אינו משמט רק כשהלהו קידם שנת השמיטה משא"כ בהלוהו בשנת שביעית עצמה דאז תיכף חל עליו איסור לא יגוש א״כ לא פקע כלל מצוה שמטה ומשמט ג"כ ולא דמי להלוהו קודם שביעית עד לאחר שמטה דאז אין התחלה כלל למצות לא יגיש עי"ש היטב, וא"כ ה"נ י"ל דהא דס"ל הקפת חנות אינו משמט רק כשהקפה הי' עוד קודם שביעית דאז לא התחיל עדיין כלל לא יגוש וגם בשביעית אין דרך לנגשו משו"ה אינו משמט משא"כ הקפה בשביעית עצמה גם הקפת חנות משמט כיון דהתחיל עכ"פ תיכף האיסור לא יגוש וא"כ א"ש דהירושלמי דלא ס"ל כלל הא דמלוה לעשר שנים אינו משמט וא"כ ע"כ הא דהקפת חנות אינו משמט היה מטעם אחר ולא משום דהוי כמלוה לעשר שנים משו"ה הא דהשוחט את הפרה ג"כ דמי להקפת חנות אבל להרמב"ם דמלוה לעשר שנים אינו משמט א"כ הקפת חנות ג"כ מה"ט אינו משמט ויש חילוק לפי"ז בין היתה הקפה קודם שביעית ובין היתה הקפה בשביעית עצמה דמשמט דכבר התחיל איסור דלא יגוש ומשו"ה פסק שפיר השוחט פרה בר"ה דהיתה הקפה בשביעית עצמה שפיר משמט ודו"ק היטב:

שער פרי השדה שער ג' ח"ת בסוגי' דההוא רעיא מס' בבא מציעא (ד״ה ע"א] [א] בגמ' ההוא רעיא דהוי מסרו ליה כל יומא חיותא במרמרל