תבואות השדה חלק ו קלד

לקח רבית, וא"כ לא שייך לא שבק התירא, מ"מ ביד המלוה היה לפי טענת הלוה שלקח רבית היה בידו ליקח בהיתר הוי שפיר לא שבק התירא אמנם המעיין בסמ"ע חו"מ סי' כ"ב ס"ק ל"ד יראה דטעמו הי' משום כל שהמלוה טוען שלא לקח שום רבית לא איתרע השטר כלל משא"כ היכא שמודה שלקח רבית בהיתר עכ״פ נגרע כח השטר קצת וצריך שבועה עכ"פ, וא"כ לפי"ז ג"כ מתורץ מ"ט הכא גבי פרוזבול א"כ שבועה כלל והתם ביו"ד גבי היכא שהמלוה טוען בהיתר לקח להוציא ממון מן הלוה צריך המלוה שבוע' דהכא גבי פרוזבול לא איתרע כלל השטר עכ"פ הוא סברא נכונה דכאן גבי פרוזבול שהמלוה וודאי מצוה עשה גם לפי טענת הלוה הוי חזקה לא שבק התירא כוודאי וא"צ אפילו שבועה, ודו״ק. (כ"ג) ובהכי נמי יש ליישב מה שיל"ד לכאורה לפי מ"ש הה"מ פ"א הלכות אישות הלכה ד' דבאיסור דרבנן לא אמרינן חזקה אין אדם בעילתו בעילת זנות, והנה הך דאין עושה בב"ז הוי לכאורה כמו חזקה לא שבק התירא (ועי' בספר קונטרס החזקות להגאון בעל שמן רקח ז"ל סימן ט"ז י"ז) וא"כ הכא גבי שביעית אמאי סמכינן על חזקה לא שבק התירא אפילו שמטה הוא רק מדרבנן, אמנם לדברינו א"ש דהכא מכיון שחזינן שהמלוה כבר עשה מצוה וודאי נזהר אפילו באיסור דרבנן ומסתמא עשה פרוזבול, ועוד יש לחלק דהכא וודאי עשה פרוזבול אע"ג דשמטה הוי רק מדרבנן מ"מ היה נזהר לעשות פרוזבול שמסתמא ירא בנפשו שהלוה לא ירצה לפרוע לו ולא שיך לחלק בין דאורייתא לדרבנן. ועוד יש לחלק לתרץ סברת הה"מ דהתם אם אינו מכוון לזנות נתחייב בשאר כסות ועונה ואמרינן דאינו רוצה להתחייב עצמו היכא דליכא אלא איסור דרבנן רק באיסור דאוריית' אמרינן אין עושה בב"ז, ודו"ק, והנה לפי"ז אי הו"א דחזקה לא שבק התירא הוי כוודאי וגם גבי תנאי שייך לא שבק התירא לסברת הרמב"ן והרשב"א א"כ קשה אמאי לא אשמעינן ר"כ דינו גבי תנאי ויש לומר דפרוזבול הוי רבותא טפי דבאמת אבד הוי טענה גרועה דמסתמא כל אדם נזהר לשמור את שלו והו"א דאינו נאמן משו"ה אשמעינן ר"נ דאפילו פרוזבול ומכ"ש תנאי דלא הוי טענה גרועה מצד עצמו דנאמן (ועיין רמב"ן שכתב ג"כ דפרוזבול הו"ל טענה גרועה טפי דלמא לא מזדקקי ליה בי דינא) עכ"פ י"ל דנקט פרוזבול לרבותא ודו"ק:

(כ"ד) אעתיק בכאן לשון הרמב"ם פ"ט הלכות שמטה הלכה כ"ד וז"ל:

המוציא שט"ח אחר שביעית ואין עמו פרוזבול אבד חובי ואם אמר היה לי פרוזבול ואבד נאמן שמזמן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול ולא עוד וכו' אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד, עי"ש בכ"מ, ואח"כ בסוף הלכה כ"ו הביא הרמב"ם הטעם שנאמן לומר פרוזבול היה לי חזקה לא שבק התירא וכו' עי"ש היטב, והנה הרמב"ם בהלכה כ"ד נתן הטעם לנאמנות על פרוזבול משום זמן הסכנה עי' בתומים סימן ס"ז ס"ק כ"ח שכתב דלהטעם משום סכנה א"כ היכא שהיה להמלוה פרוזבול אחר הרי חזינן שאינו ירא מסכנה אינו נאמן לומר אבד, אמנם משום הטעם לא שבק התירא נאמן אפילו כה"ג, ונ"ל דהרמב"ם ס"ל הפירוש בגמרא כך דהנה לכאורה יל"ד דמעיקרא הביא הגמרא בשם ר"נ דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואח"כ הביא כי אתי לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם, והנה קשה כיון דדינא דרב הוי חידוש טפי דאפילו כי לא טען אנן טענינן ליה דהוא באמת חידוש גדול דבאמת טענת אבד הוי וודאי טענה גרועה ומכ"ש כשלא טען דאיכא סברא מסתמא לא היה לו פרוזבול דאם היה לו אמאי לא טוען כמ"ש התוספ' מס' כתובות ט' ע"א דמוכת עץ לא הוי ספק דאם היתה מוכת עץ היתה טוענת כן, ומכ"ש הכא וודאי מסתבר לומר אילו היה לו פרוזבול היה טוען כך וא"כ כי הביא הגמרא הא דרב לא היה צריך כלל לדר"נ ונ"ל דהפירוש בגמרא היא כך דבאמת כולא מילתא דר"נ, דר"נ מתרץ שמעתיה אמאי יהיה נאמן בטענת אבד הא הוי טענה גרועה ומתרץ משום דכי אתו לקמיה דרב היה טען להמלוה מידי פרוזבול היה לך וע"כ טעמיה דרב הוא משום כיון דכבר היה סכנה על מי שכתב פרוזבול אפשר שהמלוה חש לטעון פרוזבול היה לו שמתירא אולי הלוה בעצמו ימסור אותו משו"ה לא טען תיכף פרוזבול ומשו"ה טען רב עבורו עכ"פ לאחר הסכנה היה המנהג לשרוף פרוזבול וא"כ כה"ג תו לא הוי טענת אבד טענה גרועה משא"כ אי לא היה שעה הסכנה מעולם לא היה מהימן בטענת אבד דהוי טענה גרועה וא"כ הכל היא מדברי ר"נ דכי הוי אתו לקמיה דרב אמר מידי פרוזבול וא"כ כבר לא היו רגילים לשמור פרוזבוליהם וא"כ אפילו כי עברה הסכנה נמי נאמן לומר אבד כיון שכבר היו רגילים שלא לשמור הפרוזבול ועי' שטמ"ק מסכת' כתובות פ"ט ע"א מדאמר רשב"ג מן הסכנה ואילך בע"ח גובה שלא בפרוזבול דמשמע אפילו לאחר שעברה הסכנה עי"ש, (ועי' בספרי ח"ב שער טוען ונטען שער ג' אות י' שם הבאתי דברי השטמ"ק אלו), והנה י"ל דמ"מ איכא חילוק בין סמוך לזמן הסכנה לזמן רב אחר הסכנה, דזמן רב אחר הסכנה אע"ג דנאמן לומר אבד דלא הוי טענה גרועה כמ"ש כיון שכבר היו רגילים בכך שלא לשמור פרוזבוליהם מ"מ כי לא טען לא טענינן ליה דאמרינן אילו היה לו פרוזבול היה טוען אמנם סמוך לזמן הסכנה אמרינן דירא לטעון שהיה לו פרוזבול משו"ה אנן טענינן ליה, וא"כ המשך לשון הגמרא היא כך, דר"נ אמר נאמן לומר פרוזבול היה לי, אמנם דווק' כי טען הכי משא"כ אם אינו טוען אנן לא טענינן ליה, אמנם כי אתו לקמיה דרב שהיה זמן סמוך לזמן רשב"ג שאז היה שעת הסכנה אפילו כי לא טען אנן טענינן ליה ואמר מידי היה לך פרוזבול, אמנם מ"מ לולא שהיה כבר פ"א סכנה לשמור הפרוזבול לא היה נאמן דאבד הוי טענה גרועה כמ"ש וא"כ מדוייק לשון הר"מ שמקודם הביא דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד אע"ג דאבד הוי טענה גרועה מ"מ כיון שמזמן הסכנה גובה שלא בפרוזבול כרשב"ג במס' כתובות פ"ט ע"א, א"כ אפילו לאחר סכנה כבר לא היו רגילים לשמור הפרוזבול ולא הוי אבד טענה גרועה, אמנם הסכנה מועיל לן רק שלא יהיה טענה גרועה, אולם אכתי צריך להבין איך יהי' נאמן בטענת אבד להוציא מעות מן הלוה משו"ה הביא אח"כ הרמב"ם בסוף הלכה כ"ו הטעם דלא שבק התירא דמכיון דטענת אבד לא הוי טענה גרועה מחמת שהיה פ"א זמן סכנה ממילא הוי חזקה לא שבק התירא טענה מעליתא אפילו להוציא עמון, אמנם לול הטעם שמחמת סכנה לא היה מהני כלל טענת אבד דהו"ל טענה גרועה, וא"ש דברי הרמב"ם, ולפי״ז י"ל דגם הרי"ף מודה להא דר"נ אע"ג שהשמיטו רק דהרי"ף ס"ל דעיקר טעמיה דר"נ היא משים דרשב"ג וכיון דרשב"ג ס"ל בע"ח גובה שלא בפרוזבול משמע ליה להרי"ף שא"צ אפילו לטעון דאנן טענינן ליה דאי היה צריך לטעון לא היה אמר רשב"ג בע"ח גובה שלא בפרוזבול, וא"כ כיון שכבר הביא הא דרשב"ג במסכת' כתובות פ"ט ע"א תו לא צריך להביא הא דר"נ, (יעי' בתומים ס"ק כ"ח שכתב ג"כ דיש לפרש דגם הרי"ף ס"ל לדר"נ דסמך על הא דהביא במסכת' כתובות הא דרשב"ג עי"ש בתומים, ולפימ"ש א"ש יותר דאדרבא הא דרשב"ג עדיפא יותר מדקאמר גובה שלא בפרוזבול משמע דאפילו לטעון א"צ דאנן טעינן עבורו כמ"ש כי אתו לקמיה