תבואות השדה חלק ו קלג

(כ') ובעיקר הדין במלוה על המשכון שאינו משמט אם גם היתר מה שהחוב שוה יותר מן המשכון שאינו משמט שהביא בזה המחבר בש"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף י"ב די"א דגם היתר אינו משמט, ועיין בתומים שם ס"ק י"ד דלא אפשר לומר שגם היתר אינו משמט רק אי קיי"ל כשמואל בקתא דמגלא דאבד המשכון אבדו כל מעותיו, אמנם לע"ד י"ל דאפילו אי לא קיימ"ל כשמואל בהך ג"כ מצינן לומר דאפילו היתר אינו משמט לדעת הרמב"ן שהביא הר"נ במס' שבועות במשנה שם (מ"ג ע"א) דבכל משכון כל זמן שהמשכון קיים ביד המלוה ליכא שום חוב על הלוה רק כשמחזיר לו המשכון מחוייב לפרוע לו, ועי' בספרי ח"ב (שער טוען ונטען שער ו' בסוגיא דהמלוה על המשכון אות ד') שהבאתי שם בזה פלוגתת הרמב"ן והר"נ, וא"כ י"ל דהכא גבי שמטה כיון שיש לו משכון מ"מ כל זמן שאין מחזיר לו המשכון אין לו שום תביעה על הלוה וא"כ ממילא לא קרינן ביה לא יגוש כל שיש משכון בידו אפילו על היתר מן המשכון וא"כ אין לו מה לשמט וא"כ כשמחזיר לו אחר שמטה שפיר חייב לו לשלם דהוי כמו שלא עברה שמטה על החיוב כיון שלא היה חייב לו כלום כל זמן שהמשכון ביד המלוה, אמנם לדעת הר"נ שאין שייכות להמשכון עם החוב א"כ שפיר אמרינן דניהו שכנגד המשכון אינו משמט משים דתפיס ליה מ"מ היתר משמט וכדעה ראשונה בשו"ע שם דרק מה שכנגד המשכון אינו משמט:

והנה כל מ"ש לעיל דבשעת הלואתו יש ספק אם הי' דעתו לגובינא או לא היינו רק לדעת התוספ' ובעל המאור דהא דקאמרינן במסכת' שבועות (מ"ד ע"א) אימור דאמר ר"י במשכני שלא בשעת הלואתו דלמסקנא ג"כ ס"ל לחלק בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה, אמנם דעת הרמב"ן במלחמות שם דלמסקנא ס"ל דגם בשעת הלואה קונה משכון הך ותסברא לא קיימא במסקנא (עיין ברשב"א בסוגיין שהאריך בזה) א"כ גם בשעת הלואה קני ליה בוודאי ולא שייך כלל מ"ש אי הוי כא"י אם נתחייבתי או כא"י אם פרעתי כיון דקני ליה בוודאי, ומ"מ עולים שפיר דברינו לשיטת התוספ' ובעל המאור, (ובעיקר דינא דמלוה על המשכון לא ראיתי להאריך פה כי כבר כתבנו בזה בחידושינו בספרי הנ"ל בסוגיא דהמלוה על המשכון עי"ש,) ודו"ק:

(כ"א) בהא דאבא בר מניומי דלא הוי ידע מעיקרא לומר לרבה אעפי"כ, נ"ל להצדיק אותו, כיון שראיתי בריטב"א שכתב ג"כ שהיה גברא רבה, וי"ל דהענין היא כך דס"ל לאבא בר מניומי כיון דצריך לומר דניתן לו לשם מתנה לא היה רצה ליתן לרבה מתנה דלא לימא ליה לא ניחא ליה למר דאחיה דכתיב ושונא מתנות יחיה (עי' מסכת' חולין מ"ד ע"ב) אמנם יש לחלק דעד כאן לא אמרינן ושונא מתנות יחיה רק היכא שאין שום חיוב על הנותן אפילו מצד הישר והטוב משא"כ הכא שבאמת י"ל דאע"ג דהתורה אמרה שישמט החוב מ"מ מצד היושר איכא מצוה לגבי הלוה שיחזיר למלוה החוב דמשו"ה אמרינן סוף מסכת' שביעית דהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו (ועי' בפירוש המשנה שם להר"מ דמשמע דהוא מצד היושר) לא שייך שום חשש לקבל מתנה, וזה שאמר רבה לא היה ביה דעתא מעיקרא כלומר דאבא בר מניומי לא הבין דהכא איכא מצד היושר על הלוה להחזיר ע"מ בתורת מתנה עכ"פ, וא"כ לא שייך כה"ג שונא מתנות יחיה ומותר לקבל החוב אפילו לפנים משורת הדין, ודוק היטב. ועוד י"ל באופן אחר דהנה לכאורה היה מקום לומר דכה"ג שנותן לו לשם מתנה אח"כ הוי כמו רבית מאוחרת דאסור וה"נ מה שהלוה פורע לו לשם מתנה אע"ג שאינו חייב הוי כמו רבית מאוחרת, אמנם במס' ב"מ (דף ע"ה ע"א) איתא דת"ח מותרים להלות זה את זה ברבית דמתנה הוא דיהבי אהדדי, ואע"ג דהתוספ' כתבו שם ד"ה מתנה דדווקא בדבר מועט מותר, מ"מ י"ל הכא דאין המלוה מרויח כלום לא הוי רבית בת"ח אע"ג דלא הוי דבר מועט, והנה לכאור' קשה מ"ט לא עשה רבה פרוזבול וצ"ל דכיון דידע דאבא בר מניומי היה ת"ח היה ידע שמסתמא יתן לו במתנה, והנה ר' אבא בר מניומי היה רצה להחמיר שלא לעשות עצמו כת"ח כמ"ש התוס' מס' ב"מ (ס"ז ע"ב) גבי רבינא ד"ה רבינא דלא רצה ליטול את השם ולעשות עצמו ת"ח, אמנם הכא י"ל כיון דרבה היה יכול לעשות פרוזבול ולא עשה משום שסמך ע"ז שר' אבא בר מניומי הוא ת"ח לא היה רשאי להחמיר, וזה שאמר לו רבה לא הוי ביה דעתא ההוא צורבא מרבנן מעיקרא כלומר לא נתן אל לבו שמעיקרא בשעת הלואה סמך עצמו ע"ז שהוא צורבא מרבנן ויתן לו בתורת מתנה, ומשו"ה לא עשה פרוזבול, וא"כ היה לו ליתן בתורת מתנה תיכף, ודו"ק. (כ"ב) בגמרא אמר ר"נ נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט לא שבק התירא ואכל איסורא, והנה התוספ' פירשו דנאמן אפילו בלא שבועה, וצ"ל דאע"ג דאיכא חזקת ממון להלוה מ"מ מוקמינן החוב ג"כ בחזקתו כיון שהיה לו תקנה להמלוה שלא לשמט החוב ע"י פרוזבול, ולפי"ז היה מקים לומר דמשו"ה לא הביא ר"נ הדין כשאומר תנאי היה דנאמן ג"כ מטעם לא שבק התירא, והרשב"א והרמב"ן כתבו באמת דתנאי היה שלא תשמט ג"כ נאמן מטעם לא שבק התירא, והמחבר בשו"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף ל"ד פסק גבי תנאי דנאמן במגו דפרוזבול היה לי, והא דלא נקט המחבר גבי תנאי גופא דנאמן מטעם לא שבק התירא, י"ל דהמחבר ס"ל דתנאי איכא קצת איסור להתנות (כמ"ש לעיל באות ה') וא"כ לא שייך לא שבק התירא, והרמב"ן והרשב"א ע"כ ס"ל דליכא איסור להתנות, אמנם בר"נ י"ל דמשו"ה לא נקט דין תנאי דנאמן מטעם לא שבק התירא, דבאמת י"ל דתנאי הוי כמו שמקבל עליו הלוה חיב חדש שאם יעבור שמטה על החוב יתחייב מחדש, וא"כ י"ל בשלמא פרוזבול איכא חזקת חיוב המסייע להמלוה משו"ה מהני טענת היה לי ואבד אפילו להוציא ממון משא"כ תנאי הוי כמו חיוב חדש מן הלוה למלוה שיתחייב לאחר שמטה להמלוה וא"כ ליכא חזקת חיוב המסייע למלוה, ומשו"ה לא מהני חזקה דלא שבק התירא לחודא נגד חזקת ממון דהלוה, אמנם אי הוי ס"ל דהך לא שבק התירא הכא הוי כמו וודאי שפיר מהני אפילו היכא דליכא חזקת חיוב המסייע למלוה, והנה בסימן קס"ט ביו"ד סעיף כ"ה ברמ"א שם דאם הלוה טוען שהלוה לו באיסור והמלוה טוען שהלוה לו בהיתר, אם יש למלוה שטר נשבע המלוה, וקשה הא התם ג"כ איכא חזקה לא שבק התירא ואמאי הכא גבי פרוזבול נאמן בלא שבועה, ונ"ל לחלק דוודאי היכא שחזינן שעשה מצוה להלות לחבירו כמו הכא שהלוה לו א"כ אין שום מקום לחשוד המלוה שרוצה לגבות באיסור והוי כמו דבר ברור שבוודאי כתב פרוזבול ומשו"ה אפילו שבועה א"צ משא"כ התם לעניין רבית שלא הלוה לו לשם מצוה רק משום ריוח רק שהמלוה טוען בהיתר והלוה טוען באיסור לא אלים כל כך החזקה דלא שבק התירא להוציא ממון מהלוה, ומשו"ה צריך המלוה שבועה, וא"ש דברי הסמ"ע שהביא שם הש"ך בס"ק פ"א דאם המלוה טוען שלא לקה רבית כלל אפילו בהיתר אין המלוה צריך שבועה דכה"ג היכא שעשה מצוה ומלוה לחבירו אמרי' דחזקה לא שבק התירא הוי כוודאי ואפילו שבועה א"צ ואע"ג דיש לדחות דהתם לא שייך לא שבק התירא דהא לפי טענת המלוה לא לקח שום רבית ולפי טענת הלוה