תבואות השדה חלק ו קל

פרוזבול המוקדם פירושו כהירושלמי שכותב אחר הלואה ומשו"ה מאוחר פסול דלמא נכתב קודם הלואה ומרויח שלא כדין כל אלו ההלואות שנעשו קודם כתיבת הפרוזבול שלא כדין עי"ש, אמנם לדברינו הנ"ל א"ש בפשיטות יותר דהנה התומים (שם ס"ק כ"ב) הקשה אי בעינן שיהיה ללוה קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול לדעת הר"נ א"כ אמאי פרוזבול מוקדם כשר ליחוש שמא מכר הלוה קרקעותיו באייר והוא כתב הפרוזבול באייר ואז אין בדין לכתוב פרוזבול שהרי אין ללוה קרקע ומקדים זמן כתיבת הפרוזבול בניסן בשעה שהיה עוד קרקע ללוה ומרויח המלוה שלא כדין ע"י הקדמת זמן פרוזבול וא"כ אמאי מוקדם כשר עי"ש אמנם י"ל דאי פרוזבול מהני משום דהיכא דיש ללוה קרקע הו"ל כגבוי (כמ"ש הר"ש במסכת' שביעית פ"י משנה ו') שפיר מצי לכתוב כל שהיה ללוה קרקע בשעת הלואה הו"ל שפיר כגבוי ביד המלוה וממילא מצי לכתוב פרוזבול אע"ג שמכרן אח"כ דכל מקום שהן הנכסים הוי ברשות המלוה (ואע"ג שהתומים שם כתב שהר"נ מסופק בזה אם כה"ג שהלוה מכר הנכסים אם הם כגבוי ביד המלוה מאחר שמחוסר מעשה לתבעו מ"מ תוספ' מצי סובר הכי דלא בעינן שיהיו לו נכסים דווקא בשעת כתיבת הפרוזבול דכל שהיה לו נכסים בשעת הלואה ממילא כל הנכסים קנויין למלוה, ובפרט לפי מה שהבאתי בספרי ח"א בסוגיא דש"ד אות ה' בשם ר"ת דש"ד בתורת קניין ממש א"כ סגיא ליה כל שהיה ללוה קרקע בשעת הלואה תו הו"ל כגבוי ביד המלוה ומשו"ה שפיר כשר פרוזבול מוקדם, ודוק היטב, עי"ש בספרי):

וא"כ מה מאוד נמלצו דברי התוספ' ר"ד כתב פרוסבול דלא בעינן ב"ד אלים טובא רק ב"ד חשוב והיינו משום דס"ל ש"ד וגם עד עכשיו היו הנכסים ברשות המלוה ולא הוי אפקועי ממונא כל כך והיינו אי שעיבודא דאוריתא מתורת קניין וא"כ כיון דנכסי הלוה הוי ברשות המלוה דשעוביד הוי כמו קניין א"כ אפילו אין ללוה נכסים בשעת כתיבת פרוזבול רק בשעת הלואה, ג"כ כותבין פרוזבול דאפילו מכרן אח"כ הו"ל כגבוי ביד המלוה דשל המלוה הן וא"כ שפיר אמרינן פרוזבול מוקדם כשר דלא קשה קושיית התומים שמא לא היה ללוה נכסים בשעת הכתובת פרוזבול ומרויח המלוה שלא כדין דלא בעינן שיהי' לו קרקע רק בשעת הלואה ותיכף לאחר הלואה כיון דהם משעובדים למלוה בתורת קניין והו"ל כגבוי ביד המלוה בכל מקום שהן א"כ מותר לכתוב עליהם פרוזבול דלא איכפת לן אפילו מכרן הלוה לאחר כמ"ש וממילא כשר פרוזבול מוקדם וא"ש סמיכת דברי התוספ' לשיטת ר"ת בס"ד ודו"ק היטב:

ומורי הגאון בדעת סופר כתב לפרש סמיכת התוספ' דקשה להם אמאי מאוחר פסול לגמרי יהיה כשר עכ"פ מיום שנכתב באמת וצ"ל כיון דבעי ב"ד חשוב וממילא כיון שלא נכתב כדין לא הוי ב"ד חשיב וזהו כוונת דבריהם דבעי ב"ד חשוב וממילא א"ש הא דתנן פרוזבול מאוחר פסול דפסול לגמרי וזהו ג"כ נכון:

(י"ב) בגמרא הנעלבון ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, מבלי להאריך בדקדוקים נ"ל כוונת הבריתא דלפעמים האדם נעלב מאיש אשר אין לו מה להשיב לו שמעולם לא נשמע עוד איזה דבר מגונה על זה העולב רק כעת שפך עליו חרון אפו ומשו"ה לא השיב לו שום דבר מגונה משא"כ אילו היה שמע כבר פ"א איזה דבר מגונה בוודאי לא היה נותן מעצור לרוחו לשתוק לו לגמרי ומשו"ה קאמר הנעלבים ואינם עולבין אמנם לא משום הכי אינו משיב לו דבר משום שעל זה העולב לא נשמע עוד שום דבר מגונה מעולם ע"ז אמר דלא בהאי גוונא מיירי רק שומעים חרפתן כלומר שזה הנעלב כבר שמע הרבה פעמים חרפתן של זה העולבים ומ"מ אינם משיבים אמנם לא משו"ה איני עולב אותו משום שרוצה עי"ז איזה שכר וגמול ידיו ישלם לו, רק מקבל הכל מאהבה וז"ש עושין מאהבה כלומר שמה שאינו עולב אותו הוא מאהבה אזי אמר עליו הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (ועיי' בחידושי אגדות למהר"ש) לג בגמרא יתומים א"צ פרוזבול ופרש"י שאין משמטת חיב של אביהן. ועי' רמב"ן וריטב"א שהקשו מ"ט לא פרש"י בחוב של עצמן, ועי' במהר"ש, ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל (באות ט') דשמואל ס"ל שמטה בזמה"ז מה"ת משו"ה נקט הגמרא מילתא דשמואל אמ"ג דכבר תני ליה בבריתא דרמי בר חמא לאשמעינן דאפילו אי שמטה בזמה"ז דאורית' מ"מ א"צ היתומים פרוזבול ואגב אורחא אתי לאשמעינן דדווקא לאחר תקנת פרוזבול שתיכף בשעת הלואה הלוה לו על דעת שהחוב זה לא ישמט לעולם דהא בידו לכתוב פרוזבול משו"ה אמרינן אפילו אם מת ולא הספיק לכתוב פרוזבול מ"מ אינו משמט כיון דמעיקרא היתה הלואה ע"ד שלא ישמט ועי' שו"ת הרשב"א סימן תשס"ז לעניין הקונה שטר מעכו"ם דאינו משמט משום דאזלינן בתר תחלת הלואה (ועי' רמ"א חו"מ סימן ס"ו סעיף י"ז) משא"כ קודם תקנת פרוזבול אם המלוה מת קודם שמטה כמו שאילו המלוה אם היה בחיים היה נשמט החוב ה"נ נשמט החוב מהיתומים ולא ס"ל כדרשא שהביא בריטב"א בשם הספרי שמט כל בעל משה ידו ולא היורש ומשו"ה נקט רש"י בחוב של אביהן לאשמעינן הא מילתא דדווקא לאחר תקנת פרוזבול אינו נשמט החוב משא"כ קודם, תקנת פרוזבול גם חיב של אביהן נשמט כיון דגם אצל אביהן היה נשמט בוודאי (אי לא ס"ל מוסר שטרות מהני מה"ת וכבר כתבנו לעיל דשמואל וודאי לא ס"ל מוסר שטרותיו מהני מה"ת עי' מ"ש לעיל בראש הסוגיא) והא מילתא לא שייך רק בחוב של אביהן ומה דנקט רש"י חוב של אביהן המת אתי לאשמעינן דווקא אם בשעת מיתה עדיין הי' החוב על הלוה אז אינו משמטם שא"כ על בשעת מיתה כבר עברה שביעית גם היתומים אינם גובים כיון דגם אביהם לא היה גובה ולאפוקי מדעת ספר היראים (שהובא בספר עט סופר כלל מ"ב) דכל זמן שלא אמר המלוה משמט אני לא נפקע החוב רק שהלוה יוכל לכוף המלוה ע"י ב"ד לומר משמט אני וא"כ אם מת המלוה כיון דיתומים לאו בני עבד מצוה נינהו ולא הוי בני כפיה הו"א שהלוה צריך לשלם ליתומים משו"ה אשמעינן רש"י דלא אמרינן כן רק חוב של אביהן המת אינו משמע כלומר שהמלוה מת קודם שביעית שהיה עדיין החוב על הלוה אז אינו משמט משא"כ אם לאחר שעברה שמטה מת המלוה דאז ליכא חוב על הלוה דכבר עברה שמטה אע"ג דהמלוה לא אמר עדיין משמט אני מ"מ נשמט החוב ולא כספר יראים שהחוב נשאר קיים כל זמן שלא אמר המלוה משמט אני (ועי' בתומים סימן ס"ז ס"ק כ"ה מ"ש בהא דיתומים א"צ פרוזבול) ואין להאריך יותר:

(י"ד) בגמרא רבנן דבי רב אשי מסרו מיליהו להדדי ר' יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא צריכה, ולכאו' הוא למותר מה שהביא עוד דר' יונתן מסר מילי לרח ב"א וכי לא סגיא ליה במה שהביא מרבנן דבי רב אשי ובי לאפושי גברא קאתי? ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל (אות ג') לחלק דמסירה לשליח לא מהני משום דאכתי נשאר השיעבוד אצל המלוה משא"כ במוסר לב"ד לא נשאר השיעבוד אצל המלוה דעיקר שמטה הוא על שעוביד הגוף של הלוה שיהי' נשמט מן המלוה (ועי' היטב בריטב"א ד"ה אמר ר"י אמר שמואל) והנה לפי"ז יש להבין מ"ט סגיא אפילו במילי בעלמא