תבואות השדה חלק ו יג

ד' ספרים. דהפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב עי"ש בתוס', ולכאורה צריך ביאור מה עניין הכי ד' שיטין לגט אמנם נ"ל כך דהנה כל מ"ש בתורה אפילו מה שאינו נוהג כפשוטו לכל אדם מ"מ עפ"י הכוונה שבו זה נוהג בכל אדם דמשו"ה היו המלאכים ג"כ מבקשים התורה עד שאמר להם הקב"ה אי אתם מתביישים שאכלתם בב"ח אצלי שצר קלסתר פניו בדמותו של אברהם אבינו ע"ה (עי' בספר אוהל יעקב משל נחמד ע"ז) והכה בתוה"ק כתוב כי יקח איש אשה וגו' וכתב לה ספר כריתות, והנה איך נוהגת מצוה זאת למי שאינו רוצה לגרש אשתו, אמנם בפסוק הזה מרומז עוד דבר אחד דהנה השי"ת הרכיב את האדם זוג חומר וצורה דהיינו נפש המתאוית שהיא החומר ונפש המשכלת שהוא הצורה, אמנם אם הנפש החומרי רוצה להתגבר על הנפש השכלית ובמה יוכל להכניע החומר ע"י לימוד התורה ודווקא ע"י תורה שבע"פ שהיא מתיש כח וזש"ה כי יקח איש אשה דהיינו נפש החומרות שהי' בבחינת נקבה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר כלומר שבאמת נפשו משחוקק לעבודת ד', וז"ש אם לא תמצא חן בעיניו שאינו מכת הרשעים שנאמר עליהם השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע רק כי מצא בה ערות דבר שמתגבר עליו התאוה וכתב לה ספר כריתות היינו שיתן עיניו בהחלק הנשאר בין ספר לספר שבמה שספר אחד חלוק מחבירו זה נקרא ספר כריתות ושם יתן לבו ומחשבתו שהוא בפרדם הנדרש ע"י תורה שבע"פ, ובזה יכניע היצה"ר, ולכך לרמז זה רמזו חז"ל בגט שמוטל על האדם לגרש כח החומרי שבו צריך ליתן עיניו בתורה, כמ"ש הר"מ שאין המחשבות ותאיות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה, ויש לפרש גם המשנה המביא גט ואבד המינו כלומר כי האדם נשלח משמים לגרש אשתו כח החומרי שבו אמנם לפעמים נאבד המינו כי ענייני עיה"ז והמית היצה"ר מתגבר עליו, אמנם לאשר כל שלא נשקע עוד בתאוות החומריות יש לו תקנה, וז"ש מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול שאז כבר הוא משוקע בתאוות הדמיונות (למדנו סוגיא דשיירות מציות על שביעות דהאי שתא ואמרתי אז בפתיחת הדרוש דברים אלו):

כ"ג) והנה הגם שבתוה"ק נכללו כל מיני רפואות אמנם יש בה שני כתות כי כמו שבעניין בריאות הגוף יש שני מיני אנשים כי יש כת אחד אשר יש לו רופא קבוע בביתו והולך ומפקח תמיד על ענייניו כשעודנו היא בבריאות גופו ומזהירו בכל תהלוכותיו והנהגותיו כדי שלא יבא לידי חולי, וזה הנקרא ״הויז דאקטאר", ויש אשר אינו קירא להרופא רק כשכבר נפל בחולי ר"ל והחילוק היא כי במין הראשון אינו שמח הרופא בחליו כי ב"כ וב"כ יש לו תשלומין קצובים אמנם במין השני שמח הרופא בחליו כדי שיוכל לבא לשכרו, כמו כן הנהגת בני אדם בשמירת התורה היא ג"כ על אלו שני עניינים כי יש צדיקים אשר כל תנועותם ושבתם וקונס היא עפ"י תוה"ק וממילא התורה תשמרם מכל רע אמנם יש אנשים אשר מרפים ידיהם משמירת התורה רק כשהקב"ה שולח עליהם יסורים ועונשים ר"ל אזי מתעוררים לשמירת התורה ובאנשים כאלו יש שמחה להתורה כי נפלו למשכב או שאר מיני פגעים ר"ל כדי שיתעוררו לקיום התירה וז"ש הכתיב אם שמע תשמע לקול ד' אלקיך וכו' כלומר שתתנהג בכל עניינים עפ"י התורה אזי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשום עליך כלומר שתהיה עם שמירת התירה כמו המין הראשון אשר הי' בבחינת ״הויז דאקטער" אמנם אם ח"ו לא תתנהג עם תוה"ק רק כמו אשר קורא להרופא רק בעת חליו ג"כ כי אני ד' רפאיך, רק חילוק גדול יש ביניהם כידוע, וז"ש המדרש במכלתא כל המחלה בעוה"ז ואם אשום כי אני ד' רופאיך בעוה"ב הכוונה כי כל המחלה מסתעף רק ממי שרודף אחר קנייני עוה"ז אמנם לאשר שחפץ הקב"ה להביא האדם לחיי עוה"ב ע"כ כי אני ד' רפאיך בעוה"ב, אמנם הזהיר הכתוב בראשונה שנהיה מן הכת הראשונה אשר מתנהגים עם תוה"ק בבחינת ״הויז דאקטער״ וזש"ה ויאמר אם שמע תשמע וכו' אזי יהי' כי אני ד' רפאיך כמו שקורין הויז דאקטער" וממילא לא יבאו עלינו יסורים בשום פעם כי התורה תהיה מגינה עלינו אם נתנהג בכל ענינינו עפ"י תוה"ק, כן יהיה הקב"ה בעזרנו על דבר כבוד שמו שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות כל מ"ש בתוה"ק כל ימי חיינו עד עולם אמן. כ"ד) בפסוק (סוף פ' אמר) ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' משה, ולכאורה הך ובני ישראל עשו וכו' מיותר דהא כבר נאמר שרגמו אותו אבן, נ"ל הכוונה בזה, דהנה כל תכלית מה שהקב"ה צוה להמית חייבו מיתת הלא הקב"ה בעצמו יוכל לאבד אותו מן העולם, ועיקר התכלית הוא למען כל ישראל ישמעו ויראו, וזה שספר הכתוב כי מה שהוציאו המקלל וירגמו אותו אבן הי' מסתעף מזה שבני ישראל אח"כ עשו כאשר צוה ד' את משה כלומר שקיימו התירה כאשר ציה ה' וא"כ כיון שע"י מיתתו נזדרזו לקיים התורה ושלא לעבור על מצות ה' הי' זכית ג"כ לו על אחר מיתתו ומשום זה יש לחייבו מיתת ב"ד עוה"ב ג"כ כיון שע"י מיתתו הי' זריזים שלא לעבור עוד על מצית ה', וא"כ הוא חסד ה' מה שצויה ד' דוקא להרוג את המחויב מיתה כדי שעי"ז יזכו ע"י לקיום מצות ה' ויראו מהקב"ה, וזה מרמז לנו הכתיב כאן:

כ"ה) ועשית עפ״י הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ד' (שופטים) מבלי להאריך בדקדוקים נ"ל כוונת הפסיק, דהנה מקודם כתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים, כמ"ש חכז"ל אין לך אלא שופט שבימיך, דהי' מקום לטעות כי ח״ו התורה נתנה בידי רשעים האפיקורסים בזמנינו אשר ג"כ נתמנו לראשי מנהיגי המדינה ובידם ח״ו להפוך הקערה על פיה, ולומר על שמאל ימין (הגם שאין יודעים בין ימינם לשמאלם כלל) לכך בא הכתוב להודיענו שאין כוונת התורה לשמוע להשופט אשר בימיך לשופטים כאלו אשר רק משו"ה נבחרו לראשים משום שלשונם שפתי חלקית לשון רמי' ומקלם יגיד להם, רק הכוונה על השופט ומנהיג אשר נוכל לומר כי מן השמים הי' שיתמנה לראש לשופט כזה צריך לשמע, ח"ש ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, אמנם רק בתנאי מן המקום ההוא אשר יבחר ד' כלומר אם נוכל לדון עליו כי ד' בחר בו, לא כמו כופרי זמנינו אשר מבעטין בתורת ד' באלו לא בחר ד' ויש להאריך בזה על שפלות הדור בעוה"ר, (ועי' מ"ש בסוף ספרי ח"ד, ובהקדמה לחלק חמישי) כ"ו) ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ (תצא) ובתרגם ואתר מתקן יהא לך מברא למשריתא, ורש"י פי' כתרגומו כמו איש על ידו ונ"ל כוונת רש"י כי הפסיק מלמד אותנו מוסר גדול שיראה כל אדם להכין עצמו שיהי' לו מה ליקח עמו במותו כשיוציאהו מחוץ לעיר וז"ש ויד תהי' לך מחוץ למחנה ותרגם ואתר מתקן יהא לך כלומר שיראה להכין לעצמו על אחר מותי כשיצא לחוץ אמנם מה יעשה מי שאינו יכול לעסוק בתורה, והנה לזה יש לו תקנה שיפזר מהונו להחזיק ת"ח ואחרי' יעסקו בתורה ע"י, והנה זה יוכל לקנות עוה"ב בידו כלומר במה שנותן צדקה, וזה כוונת רש"י ויד תהי' לך כתרגומו כלומר שיהי' לו אתר מתקן שיכין לעצמו מקום מנוחה לעוה"ב,