תבואות השדה חלק ו קכח

דשוא"ת שאני ומה מוסיף רבא על אביי כיון דאפילו דתירוצא דרבא ג"כ צריך לחלק דשמיטה יכולים לתקן משום דהוי שוא"ת לדעת התוספ' דרבא לא משני על הקושיא דהאיך תיקן פרוזבול? ולענ"ד נראה לחלק דבשלמא מה שתקנו שמיטה לא היה עיקר התקנה לעקור המצוה דפריעת בע"ח רק שרצו לעשות זכר לשמיטה ועי"ז נפקע החוב ממילא שפיר אמרינן הפקר ב"ד והחוב נפקע ממילא משא"כ תקנת פרוזבול עיקר התקנה היה משום שהמלוים לא רצו לקיים מצות שמיטה ובאו חכמים והסכימו לדבריהם ע"י פרוזבול א"כ עיקר התקנה היא לעקור מצוות שביעית כמו שהמלוים רוצים שפיר ס"ל להתוספ' דאין לעקור מצוות שבועות אפילו ע"י הפקר ב"ד:

ויש להסביר עוד קצת יותר דבאמת איכא קצת עולה ושלא ביושר קצת שהב"ד ילמדו העם האיך לבטל מצוות שמיטה ורק משום שראו שנמנעו מלהלות ועושים עבירה לעבור על פן יהיה דבר עם לבבך וכו' וא"כ הוי כמה דאמרינן אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היכא שפשע וה"נ דכוותיה דהאיך יעשו הב"ד מה שהוא נראה כעולה בדבר כדי שהמלוה לא יעבור על מ"ש פן יהי' דבר עם לבבך משא"כ לעניין דלשמט שביעית מדרבנן כיון שאין כאן שים עולה ורק שרצו לעשות זכר לשביעית שפיר יכולים להפקיע מצות פריעת בע"ח משום הפקר ב"ד דחכמים הפקיעו ממונו שלהמלוה, וכבר כתבנו לעיל (באות א') דרבא לא ניחא ליה לתרץ סוא"ת שאני משום דס"ל ש"ד הוי שפיר הפקעת ממון ממש משו"ה מתרץ משום הפקר ב"ד וא"כ ממילא ליכא הפקעת מצוות פריעת בע"ח משא"כ לתקן פרוזבול ולעקור מצות שביעית מה"ת לא ניחא להו בתוספ' משום הפקר ב"ד לעקור שביעית כיון דעיקר טעם התקנה היה משום חטא המלוים לא היה להו לחכמים לסייעם בכך וכמ"ש שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה הדרך אמנם שיטת רש"י יש לתרץ דס"ל דמשום הפקר ב"ד מצי לעקור שביעית אע"ג שנראה קצת עולה מה שהב"ד עושים כן והוא דאם לא יתקנו פרוזבול ממילא לא ילוו כלל ויעברו על המ"ע דאם כסף תלוה וגם על הל"ת דפן יהיה דבר עם לבבך וגי' משא"כ אי תקני פרוזבול יקיימו עכ"פ המצווה דאם כסף תלוה וא"כ ניחא להו לב"ד לעבור על איסור קל מה שהורו להם לבטל מצוות שמיטה משום שלא יעברו המלוים על איסור חמור שלא להלות כלל משא"כ לאחר תקנת פרוזבול מקיימים עכ"פ קצת מצוה דאם כסף תלוה והוי כמו דאמרינן מסכת' עירובין ל"ב ע"ב אליבא דרבי דניחא ליה לחבר לעבד איסורא קלילא ולא לעבד ע"ה איסורא רבא עי"ש, וה"נ ע"י תקנת פרוזבול מקיימים עכ"פ מצות הלואה משו"ה תקני פרוזבול אע"ג דהוא מהב"ד קצת עולה, וא"ש גם שיטת רש"י, ודו"ק עכ"פ א"ש לדעת התוספ' החילוק בין הפקעת מצות פריעת בע״ח ובין הפקעת מצות שמיטה כמ"ש ומיושב שפיר קושיית הגידולי תרומה בס"ד:

והרב מו"ה יצחק אויש נ"י [מפק"ק באניהאד יצ"ו] רצה לדחות קושיית הגידולי תרומה דבשלמא מצות פריעת בע"ח אינם עוקרים המצוה לגמרי דהא עכ"פ נוהג בכל ימי השבוע חוץ שנת שמיטה משא"כ שביעית נעקר לגמרי ע"י פרוסבול ולכאורא נכונים דבריו דהוי כמ"ש המג"א סימן תקפ"ח דלא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר דהוי עקירת כל המצוה עי"ש אמנם אחרי העיון קצת נ"ל דיש להצדיק קושיית הגד"ת דהכא ג"כ לא הוי מעקר כל המצוה דהא מ"מ יהי' מצית שביעית כשלא יכתוב פרוזבול וישכח לכתוב פרוזבול, לפיכך המחוור מ"ש דגבי פריעת ב"ח לא הוי מיעקר מצוה כלל כיון דעיקר התקנה היה רק לזכר שביעית וכמ"ש לעיל, ודו"ק [ועי' במהר"ש שכתב ג"כ דע"י פרוזבול לא מיעקרא לגמרי מצות שביעית כיון דאם לא כתב פרוזבול משמט עי"ש בד"ה אע"ג דלא כתב, ע"כ נכונים דברינו ע"ש לעיל ודוק]. (ז) אמנם לרש"י דס"ל דרבא משני הפקר ב"ד אפילו שמטה בזמה"ז דאורייתא יש לעיין באיזה סברא פליגי אביי ורבא וכי לית ליה לאביי הפקר ב"ד, ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל (באות א') דמשו"ה לא ניחא לרבא לתרץ על קושיא השניה האיך תקנו רבנן דתשמט משום שוא"ת כאביי משום דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא לא הוי שוא"ת וא"כ ה"נ י"ל דאביי ורבא פליגי בהא דעד כאן נוכל לומר הפקר ב"ד וחכמים הפקיעו ממונן של הלוה לגבי מלוה אע"ג דמה"ת פטור הלוה היינו רק אי ס"ל בכל חוב איכא שיעבוד נכסים ג"כ דש"ד שפיר איכא למימר דהכא אע"ג דמה"ת משמט ונפקע שעוביד נכסים הפקירו חז"ל ממונו של הלוה ואוקמא נכסים של לוה ברשות המלוה משא"כ אי של"ד וא"כ אפילו בחוב שחייב מה"ת ליכא רק שיעבוד הגוף דשיעבוד נכסים מה"ת ליכא כלל וא"כ גם ע"י הפקר ב"ד ל"ל דחכמים הכניסו שעוביד נכסי הלוה לרשות המלוה דחכמים אין יכולין לתקן יותר רק כאילו חייב לו מה"ת וכיון דמה"ת ג"כ ליכא שעיביד נכסים רק שיעבוד הגוף ושיעבוד הגוף אין כח לחכמים לשעבד גוף הלוה למלוה רק על ממונו של לוה יש להם כח וא"כ היכא שאפילו היכא שחייב מה״ת ליכא שעוביד נכסים אין כח לב"ד להפקיר נכסי הלוה, ומשו"ה לאביי דס"ל של"ד ליכא לתרץ משום הפקר ב"ד ומוכרח לתרץ רק כיון דשמטה רק דרבנן בזמה"ז אוקמא אדאורייתא משום גדר וסייג ודוק היטב:

(ח') בגמרא שראה את העם שנמנעו מלהלות זה את זה וכו' וראיתי בספר גרש ירחים שמדקדק הלשון על הלות זה את זה ונ"ל בזה דבר חדש דאע"ג שהתורה אמרה מצות שמיטה שכל חוב שעבר עליו שמטה ליכא שום חיוב על הלוה לשלם היינו רק כשלא היה ללוה לשלם אז הפקיע התורה החוב משא"כ כשהיה ללוה לשלם רק שחשב מעצמו למ"ל לשלם מאחר שיקרבו ימי השמטה ממילא אפטור ולא אצטרך לשלם כה"ג וודאי עבד הלוה איסורא ואינו משמט מה"ד רק כיון שעפ"י הרוב אי אפשר למלוה לברר שהיה מעות ללוה משו"ה פטור מה"ד דלא נוכל לכוף ללוה לשלם מה"ת מאחר שעברה עליו שמטה מ"מ איסורא עבד הלוה כשהיה לו מעות בידו ומנוכב הפרעון בדי שישמטנו שביעית וא"כ לאחר שתקנו פרוזבול עשו תקנה גם להציל הלוה מאיסור דע"י פרוזבול תו לא יבא הלוה לאיסור לעכב בידו מעות המלוה כדי שיפטר אח"כ ובזה היה מקום ליישב מה שהקשה הפנ"י במ"ש הגמרא אי אמרת לדריה עלמא נמי תקן אין ב"ד חבירו והקשה דבשלמא היכא שהב"ד מתקנים איזה תקנה משום מילתא דאסורא שפיר מצינן לומר דאין ב"ד יכול לבטל משא"כ הכא אדרבא אם הב"ד יאמרו שאעפ"י שכתב פרוזבול משמט א"כ יחזרו הדבר על ד"ת ומאי שייך אין ב"ד יכול לבטל כו', ול"ל כיון דתקן משום מילתא דאיסורא שייך שפיר אין ב"ד יכול לבטל דהא הכ"מ פ"ב הלכות ממרים כתב דפרוזבול לא נתקן משום מגדר מילתא [עי"ש בפנ"י שהניח בצ"ע] ולדברינו א"ש דאע"ג דנגד המלוה ליכא מילתא דאיסורא כיון שמה שמונע להלות היא רק בשוא"ת מ"מ הלוה לפעמים הולך ולוה מהמלוה כדי שלא יצטרך לפרוע כשיגיע שביעית והו"ל לוה רשע ולא ישלם בקום ועשה וזה הוי שפיר מגדר מילתא באיסורא שלא יבא הלוה לעשות איסור בידים ללות אדעתא דהכי שישמט החוב ומשו"ה אין ב"ד יכול לבטל וא"ש לשון הגמרא שנמנעו מלהלות ״זה את זה״ דבאמת לאו ברשיעי עסקינן שהמלוה יעבור על מ"ש בתורה בפירוש רק לפעמים יתנצל