תבואות השדה חלק ו קכב

הוא ספק גזל שהחצי שמעכב אצלו הוא שלא כדין אמנם אי אמרינן שודא אין כאן בוודאי ספק גזל דאפשר אתרמי אתרמי ליתן לעי שהוא שלו מה"ד ובפרט אי ס"ל כדעת רש"י דאומדין הב"ד דעת הנותן, וא"כ י"ל כך דוודאי אי ס"ל ספק גזל מותר מה"ת (כמ"ש התומים בקיצור ת"כ אות קכ"ז עיי"ש) א"כ חלוקה עדיף דעכ"פ מי שהוא שלו איני מפסיד רק החצי אמנם אי ס"ל ספק גזל אסיר מה"ת אמרינן שודא עדיף דגבי שודא ליכא בבירור ספק גזל ולפי"ז י"ל דרב דס"ל במס' כריתות ריש פרק ספק אכל חתיכה אחת משני חתיכות א"כ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ מצי סובר ספק גזל ג"כ מותר מה"ת משו"ה ס"ל חלוקה עדיף דאע"ג דע"כ יש אצל אחד ספק גזל מ"מ מה בכך הרי ספק גזל מותר מה"ת וגבי שודא אפשר שיפסיד כלו משו"ה חלוקה עדיף אמנם שמואל דס"ל ספיקא מה"ת לחומרא (עיין מ"ש לעיל בסוגיא דספק דרוסה אות י' בשם מלא הרעים דשמואל ס"ל ספיקא מה"ת לחומרא) א"כ ספק גזל י"ל ג"כ דאסור מה"ת א"כ עדיף טפי לומר שיד דאפשר דליכא איסור גזל כלל ממה דנימא חלוקה דע"כ יהי' לגבי חד ספק גזל, ודוק מ"מ לשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר הכי דאיהו ג"כ ס"ל ספיקא מה"ת לקולא ומ"מ פסק שודא בפ"ה מה' זכיה ה"ו עי"ש, מ"מ על הרמב"ם בלא"ה לא קשה דהרמב"ם פסק כר"א גם בשאר שטרות פי"א מה' מלוה הלכה ב' וא"כ לא קנה רק מי שנמסר לו תחלה ועדיף טפי שודא מחלוקה דחלוקה אינו ד"ת ושוד עדיף (ועיין עוד מ"ש לקמן באות י"ז) ודו"ק:

(טז) בתוספת ד"ה כתב לאחד אע"ג שקדמה הכתובה למסירה (היינו כתיבת שטר השני) מ"מ קנה מי שנמסר לו תחלה ה"נ ס"ל לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דר"א דאמר ע"מ כרתי עכ"ל ועיי' במהר"ש שמדקדק למה להתו' להוכיח דשמואל הכי ס"ל דמי שנמסר לו תחלה קנה מדס"ל שודא תיפוק ליה הא שמואל פסק להדיא הלכה כר"א גם בשטרות, ועיי' בפנ"י שג"כ מדקדק הכי, ונ"ל דהנה עוד יל"ד בלשון התוס' במ"ש והיינו אליבא דר"א ומ"ט לא כתבו כר"א ונ"ל דהנה כבר הבאתי לעיל אות ב' דעת הר"נ במס' גיטין דס"ל אליבא דר"מ אפי' כתב ומסר לאחד ואח"כ כתב לשני מ"מ זכה גם השני וא"כ היה אפש"ל לכאו' דעד כאן לא פליג ר"א וס"ל דמסירות הראשון מהני רק אם בשעת מסירת הראשון לא היה נכתב עדיין שטר השני דאע"ג דלר"מ מהני כתיבת שטר השני אפי' אחר מסירת הראשון מ"מ לר"א לא מהני כיון שכבר נמסר לראשון אמנם אם שני השטרות כבר היו כתובים כיון דלר"א ס"ל רק אף מסירה כרתי כה"ג מודה ר"א דלא מהני מסירת הראשון וזכו שניהם משעת חתימה דהיינו משעה שהשטר מוכח אמנם אי הוי ס"ל לר"א ג"כ דאם שני שטרות כתובין לא מהני מסירת הראשון א"כ אמאי אמרינן שודא לר"א דהא אם כבר נכתבו שניהם גם לר"א לא מהני מסירה וע"כ מדאמרינן שודא אליבא דר"א מוכח דס"ל לשמואל אליבא דר"א אפי' אם כבר נכתבו כל השני שטרות מ"מ אמרינן דזה שמסר לו קנה וא"כ א"ש דלא מצי התוס' לומר דשמואל ע"כ ס"ל דאפי' אם קדמה כתיבת השטר השני למסירה זכה מי שמסר לו מדס"ל כר"א דהא היה אפש"ל דכה"ג גם ר"א לא פליג על ר"מ, ולא פליג על ר"מ רק במה דס"ל לר״מ אפי' אם נמסר לראשון קידם כתיבת השני מ"מ זכה גם השני, ובזה פליג ר"א וס"ל דלא מהני כתיבת שטר השני לאחר שנמסר לראשון משא"כ אם שטר השני נכח. קודם מסירה לראשון גם לר"א לא זכה הראשון משו"ה הוצרכו התוס' להוכיח דאי הוי ס"ל לשמואל אליבא דר"א כה"ג היכא שכבר נכתב השני לא מהני מסיר' לאחד א"כ האיך ס"ל לשמואל שודא ״אליבא״ דר"א דהא אפשר שהיו כתובים כל שני השטרות קודם מסירה וא"כ שניהם זכו ואי אפשר לומר שודא וע"כ מדס"ל שודא אליבא דר"א מוכח דשמואל ס"ל שאליבא' דר"א דאפי' כל שני השטרות היו כתובים מ"מ לא זכה רק מי שנמסר לו ומשו"ה הקשו שפיר האיך ס"ל כאן דמי שנמסר לו תחלה קנה הא ס"ל עדיו בחחז"ל וע"ז תירצו דשמואל לא ס"ל עבחז"ל רק בשניכר מתוך החתימה מי נכתב ראשון כגון בשני ימים וזהו אליבא דר"א דווקא, אמנם אליבא דר"מ וודאי ס"ל דאפי' נחתמו ביום אחד מ"מ עבחז"ל ולא מהני כלל מה שנמסר לאחד כיון דעדיו בחחז"ל א"כ שניהם זכו בשוה משעה שהשטר מוכח דהיי' מסוף היום ולא מהני מה שנמסר לאחד כלל לר"מ, ור"א ס"ל דביום אחד וודאי זכה מי שנמסר לו תחלה אמנם בשני ימים גם ר"א מצי סובר עדיו בחתז"ל, כנ"ל ברור בכוונת התוס' בס"ד, ודוק, וא"כ א"ש דלר"א גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד ממנ"פ לא זכו שניהם רק האחד דאם נחתמו ביום אחד א"כ הרי לא זכה רק מי שנמסר לו תחלה ואם נחתמו בשני ימים ג"כ לא זכה רק מי שנחתם תחלה דכה"ג היכא שמוכח איזהו נחתם תחלה גם לר"א עדיו בחתימיו זכין לו וא"כ לר"א לא שייך כלל חלוקה רק שידא היכא שנחתמו שניהם ביום אחד דאז לא שייך לר"א וכן לשמואל עדיו בחתז"ל כיון שאיני ניכר מי נחתם ראשון וא"כ לא זכה רק מי שנמסר לו ראשון ואנן לא ידעינן למי נמסר תחלה משו"ה שפיר ס"ל שורא. (י"ז) ולפימ"ש לעיל באות ט"ו דמאן דס"ל שודא הוא משום דס"ל ספק גזל אסור מה"ת ואי נימא יחלוקו יהי' אצל אחד ספק גזל יש לפרש בכוונת ר"ת במ"ש דמשו"ה לא אמרינן בשט"ח שודא משום ששניהם אמת (ועיין מ"ש לעיל אות ט') אמנם להנ"ל י"ל בפשיטת עפ"י מה שראיתי בחי' הגאון ר"ע איגר ז"ל בסוגי' זו באות י"ב דאי ס"ל בע"ח מאוחר מה שגבה גבה חלוקה עדיפא דהא אפי' אם אין מגיע לו שהוא האחרון מ"מ כיון דמה שגבה גבה א"כ זיכה במה שבידו וא"כ א"ש החילוק בין שטר מכר דהתם אם שטרו נמסר אחרון אין לו כלום עדיף טפי לומר שודא משא"כ בשט"ח דאפי' אם הוא מאוחר כיון דמ"מ מה שגבה גבה א"כ שפיר י"ל יחלוקו ועיי' במס' כתובות ריש פ' מי שהי' נשוי בתוס' ד"ה ש"מ ואע"ג דהר"נ כתב דאי ס"ל ש"ד לא אמרינן מה שגבה גבה ולעיל באות ח' כתבנו דר"ת ס"ל ש"ד מ"מ אפשר דר״ת ס"ל מה שגבה גבה אפי' אי ס"ל ש"ד (ועיי' היטב בתוס' הנ"ל במס' כתובות צ' ע"א בד"ה ש"מ) עכ"פ הפירוש בדברי ר"ת נכון דאי ס"ל מה שגבה גבה א"כ שניהם אמת משו"ה יחלוקו משא"כ בשטר מכר שאין לשני שום זכות ל"ש יחלוקו ומשו"ה אמרינן שודא, ודוק:

(ח"י) ועפ"י הנ"ל יש ליישב שיטת הר"ח בתוס' ד"ע אמיה דרמב"ח שכתב דבמטלטלי לא אמרי' שודא והקשה התוס' ממס' גיטין י"ד ע"ב דאמרינן וכאן אמרו מה שירצה השליח יעשה דהיינו שודא וא"כ הרי בפירוש דגם על המעות שהיא ביד השליח ג"כ אמרינן שודא אמנם עפ"י הנ"ל א"ש די"ל מ"ש ר"ח במטלטלי לא אמרינן שו״א היינו לענין בע"ח (וס"ל לר"ח כשיטת הסוברים בש"ע חו"מ סי' ק"ד דגם במטלטלים שייך דין קדימה עי״ש היטב) והנה במטלטלי משמע מדברי התוס' ריש פרק מי שהי' נשוי דאמרינן מה שגבה גבה עי"ש וא"כ, לפימ"ש לעיל בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דאי אמרינן מה שגבה גבה אמרינן טפי יחלוקו וכפי מה שהסברנו לעיל דכיון דאמרינן מה שגבה גבה לא יהי' ממילא ספק גזל ביד אחד מהם ועדיף טפי לומר חלוקה שלא יפסיד לגמרי משא"כ