תבואות השדה חלק ו קיט

תחלה) וא"כ זכו שניהם בשוה בכל גוונא ולא שייך שודא, ודוק היטב במ"ש בכוונת רש"י, ועיי' בחי' הרי"מ שכ' ג"כ כה"ג דלמחול השעוביד לגמרי אינו מתרצה משא"כ על זמן קצר מוחל השעוביד ודו"ק ועיי' בהפלא"ה שכ' דמוכח ממ"ש התוס' דאין השעוביד מתחיל אלא משעה שמוכר מתוך השטר דשטר שאין בו זמן לא מהני לגבות ממשעובדים אפי' ראו עדים השטר, אמנם לפימ"ש יש לחלק דהכא שאני דעל זמן קצר כזה מוחל השעוביד עד יום המחרת, ומשו"ה כתבו התוס' דשיעבוד שניהם שוה:

חלק ח״ת בסוגי' דשודא שני נבאר בס"ד אי גבי שטרי חוב ג"כ שייך שודא (ח') הרי"ף בפרק הכותב פ"ו ע"א הביא כמה ראיות דגבי שט"ח לא שייך שודא, וראיה האחד היא מדלא פריך הגמ' על שמואל ממשנה היו כולן יוצאת בשעה אחת חולקת בשוה דאלמא דלא אמרינן שודא וע"כ דבשט"ח לא שייך שודא והנה לפי"ז מדפריך בירושלמי מהך משנה על שמואל ע"כ דס"ל לירושלמי דגם בשט"ח שייך שידא והנה לפי דעת התוס' שכתבו דהיכא שאין מוכח מתוך השטר מי קודם זכו שניהם א"כ גבי שטיח שנכתבו ביום אחד ג"כ לא שייך שודא אמנם מה שיש לעיין דהנה הר"ת בתוס' ד"ה לימא רב כתב דבשט"ח חולקין לכ"ע ונתן הטעם משום דשניהם אמת ובסוף דבריו מסיים וז"ל אבל במקום שיכולין שניהם לזכות בב"א אי נמי ב' בעלי חובות ביום אחד או שתי כתובות ביום אחד כ"ע מודי דיחלוקו דחשו רבנן להפסד בע"ח משום נעילת דלת ולכתובות אשה משום חינא, והנה מ"ש ר"ת הטעם משום דשניהם אמת ואח"כ נתן עוד טעם משום נעילת דלת ובכתובת אשה משום חינא, יל"ד למ"ל ב' הטעמים (וכבר עמד בזה המר"ש וכן הפנ"י ועיי' במהרש"א) ועוד יל"ד אמאי לא סגיא להר"ת דמשו"ה בשט"ח לא אמרינן שודא כמ"ש התוס' כיון דמתוך השטר אין ניכר איזה קניין קודם, ונ"ל דהנה לכאו' יש לומר דגבי שט"ח אי ס"ל שעובודא דאוריי' ובפרט לפי מה שהארכתי בספרי ח"א בסוגיא דש"ד דאי ס"ל שיעבודא דאורייתא הוא מתורת קניין א"כ אפי' מלוה ע"פ ג"כ נשתעבדו לו הנכסים משעת הלואה תיכף ויש לו בהם קניין (ועיי' בס' מלא הרועים בערך ש״ד אות י' ודוק) א"כ השטר אינו אלא לראי' דהא מדינא חל השעוביד שלו משעת הלואה א"כ לפמ"ש הר"נ בפירוש בסוגין דעד אמן שמוכח מתוך השטר הו"ל רק כמע״פ וא"כ כיון דגם במע״פ נשתעבדו לו הנכסים מה"ת ואין השטר רק לראיה בעלמא אבל באמת קניינו קודם למלוה השני ובשטר שאינו רק לראי' כתבו התוס' בפירוש דאמרינן שודא משו"ה י"ל דמה"ט באמת לא היה ניחא להר"ת לומר דמשום שאינו מוכח מהשטר לא אמרינן שודא בשט"ח דר"ת ס"ל ש"ד כמ"ש להוכיח בספרי ח"א בשער ש"ד שער ג' אות ז' מתוס' מס' בכורת נ"ב ע"א ד"ה ולא בראוי דר״ת ס"ל דגם מה"ת מטלטלי משיעבוד עי"ש היטב (וזה דלא כדעת בעל מלא הרועים שכ' בערך ש"ד אות כ"ח בדברי ר"ת דס"ל של"ד עי"ש) וכיון דר"ת ס"ל ש״ד א"כ הוי השטר רק לראיה בעלמא והי' לנו לומר שודא משו"ה הוצרך ר"ח לומר דגבי שט"ח לא אמרינן שודא משום ששניהם אמת:

אמנם להבין בזה כוונת ר"ת מ"ש משום ששניהם אמת לא אמרינן שודא נ"ל כך דהנה י"ל דע"כ לא צריכין חכמים לעשות איזה תקנה שלא יהי' נפסד לגמרי רק אם חבירו יכול לבא לידי הפסד על עניין משא ומתן שעשה בדרך הרגיל כמו שמצינו שחשו חז"ל לפסידא דלקוחות ומשו"ה מע"פ איני גובה מלקוחות אפי' אי ס"ל ש"ד בסוף מס' ב"ב או שעשה תקנה משום נעילת דלת כה"ג מוטל על החכמים לעשות תקנה ומשו"ה כל שהדין מסופק אמרו ג"כ יחלוקו כמו גבי המחליף פרה בחמור היכא שאין אחד מוחזק יותר מחבירו (עיי' בש"ע חו"מ סי' רכ"ג) משא"כ אם תיכף בתחלת המשא ומתן נפסד האחד ע"י שחבירו עשה לו עול כגון מי שמוכר לחבירו שדה שאיני שלו דא הוא נפסד ע"י פשיעת המוכר איזה תקנה יכולין החכמים לעשות וכי יכולים להעמיד שומרים שלא יגזול אחד את חבירו כה"ג לא שייך לתקן איזה תקנה משום פסידא דהאי וצריכין לפסוק כפי הנראה יותר בעניהם משא"כ לומר יחלוקו משום הפסד של האחד שלא יפסיד לגמרי לא שייך כלל לומר בגוונא היכא שנפסד ע"י העולה שעשה לו חבירו, ולפי"ז יובן היטב החילוק בין שני שטרי מכר דאמרינן שודא ובין שט"ח דלא אמרינן שודא דבשלמא גבי שטרי מרר אם אחד כבר קנה השדה א"כ המוכר עושה תיכף עולה בשעה שמוכר לחבירו ג"כ א"כ כיון שהשם נפסד ע"י המוכר שעושה לו עולה לא יכולין חכמים לחוש להפסידו של זה ולומר להראשון שיתן לו החצי דבוודאי אילו הייני יודעין מי הראשון אין לשני שייך כלום לאותו השדה רק יש לו תביעה על המוכר שרמה אותו א"כ מה חלוקה יש כאן, ומשו"ה כיון שמ"מ אין יודעין מי הראשון לר"א דלא זכו שניהם בבת אחת ולהוציא הדין בלא שום פסק ג"כ אי אפשר דזהו היה נראה קצת זילותא לב"ד שאין יודעין לפסוק ד"ת משו"ה כה"ג כיון דחלוקה אי אפשר כמ"ש כיון שנפסד ע"י פשיעת המוכר שהלך אתו ברמאו' נתנו חכמים כח לדיינים מובהקים שיהיה רשות בידם ליתן למי שירצה דאפשר שיכוונו ליתן למי שהוא שלו כמ"ש המהר"ש ועיי' בשטמ"ק, משא"כ במלוה ולוה אם לוה מאחד ונשתעבדו לו הנכסים אטו עשה הלוה איזה רמאות אם לוה אח"כ מאחר ג"כ הלא היה אפשר בשעת הלואה שיתייקרו הנכסים ויהיה כדי שניהם או שישלם להם ממקום אחר וא"כ רק אח"כ שלא השיגה ידו ובאו שניהם לגבות ואין אנו יודעין מי שטרו תחלה כיון ששניהם נכתבו ביום אחד עכ"פ יש לשניהם אתה שייכות לנכסיו והפסידא לא נתהו ע"י פשיעת ורמאות המוכר בכה"ג צריכין לחכמים לעשות איזה תקנה שלא יפסיד האחד לגמרי משו"ה כה"ג לא רצו לפסוק שודא כיון שאז יפסיד אחד לגמרי ובאמת יש להשני ג"כ איזה שייכות לנכסי הלוה דאפי היה מסלק הבע"ח הראשון ממקום אחר היו ממילא משיעבדי' אפי' לזה שיודעינן בבירור שהוא לוה אח"כ והוא המלוה השני וא"כ כיון שיש לו עכ"פ איזה שייכות בנכסים אלו ולא ידעינן בבירור אם הוא מלוה הראשון אי מלוה השני לא רצו חכמים לומר שודא ולהפסיד האחד לגמרי וזה שאמר הר"ת כיון ששניהם אמת כלומ' שלא ע"י תחבולת שקרו של המוכר באו לפנינו הב"ד משא"כ בשני שטרי מכר שהשני בא לב"ד ע"י שקרו של מוכר אילו ידעינן מי השני כמה שמסיים הר"ת בסוף דבריו ח"ל א״נ במתנה עביד שודא היכא דאכא למימר דחד קדים ואחד שקר עכ"ל כלומר היכא שעיקר ביאתו לב"ד הוא ע"י שקרו ופחזותו של המוכר ומעיקרא נכנס לדבר הזה ע"י תחבולת שקר ומרמה בכה"ג אין לחכמים לפסיק חלוקה כדי שלא יפסיד האחד לגמרי כמ"ש דאטו יש כח לחכמים לעשות תקנות שלא יהיו גזלנים עושי רמיה בעולם וא"כ למה להם לפסוק חלוקה מה שאינו עפ"י התורה משום הפסידו של זה משא"כ בשטרי חוב שגם שטרו של השני הוא אמת אפי' אם שעובידו של ראשון קדם הייני אפי' אי אמרינן שעובידא דאוריתא וכבר קנה הראשון השיעוביד מ"מ כיון דבאמת לא ידעינן מי הראשון