תבואות השדה חלק ו קיז

קודם רק הר"נ מפרש ביותר ביאור דהוי כמשייר בקניינו כלומר שיהי' לו זכות למכור לאחר ג"כ באותו יום שאין מוכח מתוך השטר:

(ג') אמנם הא וודאי י"ל דלר"א דס"ל עדי מסירה כרתי אע"ג דס"ל אף עדי מסירה כרתי ועדי חתימה ג"כ כרתי מ"מ לר"א אם נמסר תחלה לאחר קנה זה שנמסר לו תחלה דדווקא לר"מ מצינו דס"ל דבעינן שיהי' מוכח מתוך השטר דווקא משא"כ לר"א אע"ג דס"ל אף עדי מסירה כרתי ועדי חתימה ג"כ כרתי מ"מ מועיל המסירה אליבא דר"א שיקנה זה שנמסר לו תחלה, ובהיות כן יש לתרץ מה שהקשה הריטב"א במס' גיטין פ"ו ע"ב מאי אמרינן הכא דלר"א אמרינן שורא כיון שלא קנה רק האחד הא כיון דס"ל לר"א אף עדי מסירה כרתי וגם עדי חתימה כרתי א"כ גם לר"א קנו שניהם, אמנם לסברתינו א"ש דלר"א כיון שאם מסר לאחד תחלה קנה זה שנמסר לו השטר תחלה א"כ שפיר י"ל שמסר לאחד תחלה וא"כ לא מהני קניין השני אחר מסירתו לראשון ושפיר אמרינן שודא ודוק, שוב ראיתי בריטב"א מס' גיטין פ"ו ע"ב שב' ג"כ להדיא דלר"א אפי' אי ס"ל דגם ע"ח כרתי מ"מ לא זכה רק משעת מסירה דל"א עדבחתז"ל עי"ש, וסברת הר"נ מ"ש אליבא דר"מ דהוי כמשייר בקניינו נבאר עוד בס"ד, וראיתי בתומים סימן מ"ג ס"ק א' שכתב שם וז"ל ומ"ש משני שטרות מכירה או מתנה ביום אחד דאמרינן לכ"ע אם נתברר שנמסר לזה ראשון אין לשני כלום והטעם מפני שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו עכ"ל עיי"ש, והנה לכאו' יל"ד אמאי פשיטא ליה כ"כ דלכ"ע אין לשני כלום הא הר"נ כתב להדיא דגם השני קונה דהוי כמשייר בקניינו וע"כ כמ"ש דהר"ן לא קאמר רק לר"מ אמנם לדידן דקיי"ל כר"א וודאי מי שנמסר לו תחלה קנה וא"כ שפיר אמרינן שודא אליבא דר"א, ועיין בש"כ חו"מ סימן מ"ג שכתב לענין שטר שאין בו זמן כלל שגובה מהלקוחות מיום שעדים ראו אצלו השטר והתומים חולק דדווקא בשטר שיש בו קניין אמרינן הכי ועיי' בנוב"י מהד"ת לחו"מ סי' כ"ו שחולק על הש"כ ג"כ וס"ל דבשטר שאין בו זמן כלל הוי כאילו מחל השיעובד לגמרי דעדים ג"כ כה"ג לא מפקי לקלא והוא ג"כ כעין סברת הר"נ מ"ש דעל אותו יום שנכתב השטר הוי כעשייר בקניינו כיון שאין מוכח מתוך השטר וא"כ ה"נ לעניין אין בו זמן כלל כיון שאינו מוכח מאימתי יגבה מן הלקוחות הוי ג"כ כאילו מחל השיעובד (ועי' היטב בתומים סי' מ"ג ס"ק א') ודוק (ועי' מ"ש לקמן אות ז:

) שוב ראיתי בשטמ"ק מס' ב"ב ל"ה ע"א בד"ה התם שכתב להדיא דלר"א וודאי אמרינן שאם נמסר תחלה לאחד שזה שנמסר לו תחלה קנה אמנם לר"מ לא קנה הראשון שנמסר לו תחלה דהכל תלוי רק בעדי חתימה ולא מהני מה שנמסר לו תחלה כיון שאינו מתברר מתוך השטר מי הקודם וא"כ מתורץ קושיית הריטב"א הנ"ל דלר"א וודאי אמרינן שודא דלדידיה לא קנה רק מי שנמסר לו תחלה וא"כ כיון שאין לשניהם בו קניין רק לאחד שפיר אמרינן שודא, ועולים שפיר דברינו בס"ד:

(ד') והנה הריטב"א במס' גיטין פ"ו ע"ב כתב דהחילוק בין ר"מ לר"א הוא כך דוודאי אם נכתב ונחתם ונמסר לאחד תחלה ואח"כ כתב שטר לשני לא מהני שטר השני כלום מכיון שכבר נמסר לאחד תחלה רק אם נכתב שטר השני קודם שנמסר הראשון דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם זכו שניהם למפרע משעה שנחתמו דהיינו מסוף היום שהשטר מוכיח ולר"א דס"ל ע"מ כרתי אעפ"י שהשני השטרות היו כתובים קודם שנמסר לאחד מהם מ"מ זה שנמסר לו תחלה קנה משו"ה אמרינן לר"א שודא אמנם לר"מ כיון שאם כבר היו נכתבו שני שטרות לא מהני מה שנמסר תחלה לאחד מהם וזכו שניהם בשוה שפיר אמרינן חולקין, אע"ג דאם הי' נמסר לאחד קודם שנכתב האחר, גם ר"מ מודה דהראשון קנה וא"כ הו"ל לומר שודא מ"מ זה לא שכיח שלאחר שמסר שטר לאחד יכתוב אח"כ שטר גם לאחר תלינן טפי שהשטר השני, ג"כ נכתב קודם מסירתו לראשון ומשו"ה זכו שניה' לר"מ, עיי' היטב בריטב"א עכ"פ אם היו יודעים שנמסר לאחד קודם כתיבת השני ס"ל להריטב"א ג"כ כשיטת הרמב"ן דתו לא קנה השני כלל וא"כ ל"ל סברת הר"נ שהבאתי לעיל באות ב' דהוי כמשייר קניינו באותו יום דהיינו כאילו התנה שאם ימכור לאחר שיהי' לו כח למכור דזהו לא ס"ל להרמב"ן והריטבא, רק דאפי' לר"מ לא יוכל להתפס קניין אחר רק קודם המסירה לאחד דכיון שלא נמסר לו השטר יוכל שטר השני לחול ג"כ משא"כ כל שכבר נמסר לו שטר לאחד מהם לא מהני כלל השטר השני מה שחותם אמ"כ לאחר דזהו הוי כמוכר דבר שאיני שלו ממש ושייר בקניינו לא ס"ל להרמב"ן והריטב"א ודוק היטב (ונבאר עוד בס"ד ועיי' מ"ש לקמן אות ט"ז בס"ד):

א') בגמ' כאן לא פריך אשמואל ממשנה דקתני היו כולן יוצאת בשעה אחת חולקית בשוה אלמא דלא אמרינן שודא וכן במשנה דלעיל צ"ג ע"א היה נשוי שלש נשים ואין שם אלא מנה חולקות בשוה אלמא דלא אמרינן שודא ולמה לא פריך על שמואל מהני משניות וכתבו התוס' ד"ה שני שטרות דגבי שיעובד לא שייך שורא משום דאין השעבוד חל אלא מיום המחרת שהשטר מוכיח וא"כ ל"ל שודא כיון ששניהם שוים, אמנם בירושלמי פרק מי שהי' נשוי ה"ד וה' ה' פריך אשמואל ממשניות אלו אלמא דס"ל להירושלמי דמאן דאית ליה שודא גם בכתובות אשה נוכל לומר שודא, ונ"ל טעמא דירושלמי דס"ל דגם גבי כתיבה יש מקום לומר שודא למאן דס"ל שודא אע"ג דהשיעבוד שבשטר כתיבה אינו מוכח אלא מיום המחרת, דהנה כבר הבאתי לעיל באות א' קושית הפנ"י כיון דכתיבה גובה בתנאי ב"ד בלא שטר ג"כ א"כ אין השטר אלא לראי' בעלמא וכל היכא דהשטר הוא רק לראיה בעלמא א"כ חל השיעובד קודם השטר ושפיר י"ל שודא גם בכתיבה, וכן הקשה בתומים סי' ק"ד ס"ק ח', ונ"ל ליישב כיון דעיקר הכתיבה רק דרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציא' ופשיטא דלשעה קלה כזו משעת נישואין עד יום המחרת ליכא למיחש שיוציאנה בגט וא"כ גם היא מסכמת שלא יחול שיעובידה עד יום המחרת וא"כ שפיר שניהם שוים אפי' זו שנשאת קודם ג"כ מסכמת ונתרצית ואינה מקפדת אפי' אם לא יחול השיעבוד עד יום המתרת וכמ"ש רש"י בד"ה כר"מ דאין מקפידין על הקודם לחבי' וא"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת הכתיב' שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינה מקפדת על זמן מיעוט כזה עד יום המחרת ואינו מתחיל השיעובר רק משעה שמוכח מתוך השטר וא"כ שניהם שוים ושפיר לא אמרינן שודא, ומתורץ קושיית הפנ"י, אמנם כן הייני דו קא אם ס"ל כתיבה רק דרבנן משא"כ אי ס"ל כתיבה דאורי' א"כ מה"ת חל השיעבוד תיכף בשעה שנשאת לו והשטר הוא רק לראי' בעלמא ושפיר י"ל שודא וא"כ א"ש דגמ' דידן ס"ל כתיבה רק דרבנן וכן שמואל ס"ל הכי כתיבה רק מדרבנן (עיי' מס' כתובות י' ע"א תוס' ד"ה אמר ר"נ) וכיון דכתיבה הוא רק דרבנן א"כ הטעם הוא רק משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שפיר י"ל דהיא ג"כ מסכמת ואינה מקפדת על שעה קלה עד יום המחרת וא"כ שיעבוד שניהם שוה ולא שייך שודא בכתיבה ומשו"ה לא פריך מהמשנה כמ"ש התוס' אמנם בירושלמי דסתם ירושלמי ר' יוחנן ור"י ס"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב"ג ס"ל כתיבת אשה מה"ת במס' כתיבות ק"י ע"ב וא"כ מסתמא ס"ל ר' יוחנן ג"ג כתיבות אשה מה"ת (ובירושלמי דידן יש גירסא אחרת