תבואות השדה חלק ו קטו

אמנם נ"ל דזהו תליא בהא עפ"י מ"ש לעיל, (באות מ') דיש לנו דרכים בהני סימנים או דנוכל לומר דהסימנים מורים על הגדלות דהיינו שהסימנים הם עצמן הגדלות או דסימנים הוא רק סימן בעלמא, וא"כ מעתה הענין הוא כך אי אמרי' דסימנים עושים הגדלות א"כ כמו בהגיע לכלל שנים אמרי' דמה"ת סמכי' על חזקד"ר דתו ליכא חזקת קטנות רק מדרב' צריך לברר, ולא כמ"ש כאן במקנה דחזקר"ר הוא רק מדרבנן (ועיין בשע"ת כלל ל' פרט א' ופרט י') א"כ ה"נ בסימנים תו ליכא חזקת קטנות דסימנים עצמן מורים על הגדלות משא"כ אי סימנים רק סימן על הגדלות א"כ לא הוי מילתא כל כך שיוכל לסלק החזקת קטנות דעדיין איכא שפיר חזקת קטנות כל שלא נודע מספר השנים וסימנים כאילו לא עדיף מסתם סימנים דלא הוי עדיין דבר ברור, והנה הפנ"י מדקדק במה הי' הר"י מסופק אי בעינן דוקא רבוי שערות כשלא נודעו השנים או סגיא בשתי שערות, ולפימ"ש תליא בהא דאי סימנים עצמן הוי גדלות א"כ סגיא בסימנים ג"כ להעיד על שנים ולענין זה עדיפי משנים בלא סימנים דשנים בלא סימנים צריכין לברר הסימנים. משא"כ על שנים לא שייך איכא לברורי כל שאין כאן עדים, אמנם אי סימנים רק סימן שהוא גדול ולא שהסימנים יהיו הגדלות א"כ סימנים גרע משנים דגבי שנים תו ליכא חזקת קטנות כיון שהגיע לכלל שנים משא"כ בסימנים לחודא איכא עדיין חזקת קטנות לא מהני סימנים בלא שנים כלל, (ועיין שערי תורה שם שהביא ד' שיטות בענין סימנים וספק בשנים), ולפימ"ש הכל תלוי אי סימנים עצמן הוי גדלות או רק סימן על הגדלות, (ועיין לעיל אות מ'), ודוק היטב:

(מ"ט] הפנ"י הקשה אי הוי רובא דאין מבאין סימנים קודם הזמן א"כ אמאי לא יועיל גם לגבי מכות ועונשין דהא מה"ת אזלי' בכ"מ בתר רובא אפילו בדיני נפשות, והעלה סברא חדשה דעד כאן לא אזלי' בתר רובא רק במי שהוא ברור לנו שהוא בר חיובא רק מסופקים על המעשה כגון שבא על הקטנה בת ג"ש ויום אחד אע"ג דאם היא אילונית לא הוי א"א מ"מ כיון דרובא לאו אילונית חייב מטעם רוב, משא"כ הכא שהספק היו אי הוי בר חיובא כלל לא מהני רב עיי"ש, ויש להסביר דבריו הקדושים דהא גופא דניזול בתר רובא הוא ג"כ מחקי התירה וא"כ אם לא נודע בבירור שבא לידי חיוב חקי ועונשו התירה אינו נכנס ג"כ בזה שנחייב אותו משום רוב שהוא ג"כ רק ע"י חקי התורה, ובזה א"ש ג"כ מ"ש המחבר בש"ע או"ח סימן תרי"ו לענין יוכ"פ כשאין לו שערות והוא ביג"ש דמשלים מדברי סופרים והא חזקד"ר הוא מה"ת לדעת הרבה פוסקים (כמ"ש לעיל באות מ"ב) ואמאי לא חייב מה"ת להשלים אמנם לסברא הנ"ל א"ש דאע"ג דהוא מה"ת מ"מ לא עדיף מרובא וכל שאנו מסופקים אם הוא בר חיובא כלל לא אזלי' בתר רובא, ודו"ק:

(נ') אמנם לכאורה יש סתירה לסברת הפנ"י הנ"ל ממס' יבמות דף פ' ע"א דאמר רב נעשה סריס למפרע וחייב על החלב שאכל מבן יג"ש, והנה כבר כתבנו לעיל [באות כ"ו] בשם גדולי אחרונים דטעמא דרב דנעשה סריס למפרע הי' ג"כ משום חזקד"ר [ועיין שו"ת חמדת שלמה אה"ע סימן י"ג שכתב ג"כ הכי בטעמא דרב] וא"ב חזינן דאפי' לענין שהוא עצמו יענש ע"י הרוב ג"כ אזלינן בת"ר אע"ג שיש ספק דלמא לאו בר חיובא הוא כלל ואינו נכנס כלל תחת חקי התורה לילך בת"ר) ונ"ל לחלק דעד כאן נוכל לומר כסברת הפנ"י הנ"ל דכל שהוא ספק אם הוא בר חיובא כלל לא אזלינן בי' בת"ר היינו רק אם רוב הוא רק גזיה"כ כמו כל חקי התורה א"כ כל שלא נתברר שהוא בר חיובא לא שייך בי' לילך אחר הרוב משא"כ אם רוב הוא מסברא וא"כ הוי כמו וודאי ל"ש כלל לחלק כיון דעפ"י הרוב שהוא ברור לנו כמו וודאי הוי בר חיובא ומהני הרוב גם לענין זה, ודו"ק:

והנה ידוע מ"ש הפלתי סימן ס"ג דלרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ס"ל דרוב הוא בתורת וודאי א"כ שפיר רב לשיטתו דנעשה גם בר עונשין למפרע אע"ג דהוא רק מטעם רוב והך ברייתא דס"ל דרוב הוא רק בתורת ספק ומשו"ה לא מהני רובא כה"ג לעשותו בר חיוב. ובהיות כן מתורץ קושי' היש"ש במס' יבמות שם שהבאתי לעיל באות כ"ז] מ"ט לא פסק הרמב"ם בהא פלוגתא דנעשה סריס למפרע כרב דקיימ"ל כוותיה באיסור' ומ"ט פסק כשמואל, ולפימ"ש א"ש דכיון דקיימ"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב דרוב הוי בתורת ספק וא"כ ממילא אינו נעשה בר עונשין למפרע דלענין לעשותו בר חיובא לא מהני רובא כסברת הפנ"י, והרווחנו בזה לתרץ מה דקשה לכאורה לפי"מ שהבינו כל גדולי אחרונים בטעמא דרב דנעשה סריס למפרע הוא משום חזקה דרבא וא"כ שמואל דפליג שם על רב לא ס"ל חזקה דרבא, וכפי הנראה מדברי התוס' מס' נדה מ"ט ע"א ד"ה ואי בעית אימא דס"ל על חזקה דרבא ליכא שום פלוגתא דתנאי ואמוראי, [עיי"ש במהרש"א ומהר"ם] אמנם להנ״ל א"ש דגם שמואל ס"ל חזקה דרבא רק כיון דהוא רק כמו רוב לא מהני במקום שאפשר לומר שעדיין לא הי' בר חיובא וכמ"ש בסברת הפנ"י דכל שלא נודע שהוא בר חיובא אינו נכנס תחת חקי התורה ואי אפשר לענוש אותו כה"ג מטעם רוב, ומדוייק מאוד לישנא דשמואל מ"ש קטן הי' באותו שעה ולכאורה הי"ל לומר אינו נעשה סריס למפרע דזהו הי' שייך טפי כיון דרב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר אינו נעשה סריס למפרע, רק לפימ"ש א"ש מאוד דשמואל רוצה לפרש הטעם מ״ט אינו נעשה סריס למפרע כיון דמכח חזקה דרבא הי' לנו לומר אגלאי מילתא למפרע שמה שלא הי"ל סימנים בי"ג שנה הוא משום שהי' סריס ורובא מסייע לומר שהי' סריס דחזקה דרבא הוי כמו רוב כמ"ש התוס' במס' נדה מ"ו ע"ב ג"כ דחזקה דרבא הוא מטעם רוב, משו"ה מתרץ שמואל דבריו קטן הי' באותו שעה כלומר דעד כאן אזלי' בת"ר רק אם הוא בר חיובא וודאי משא"כ הכא דמצד המיעוט י"ל עכ"פ שעדיין קטן הי' אע"ג דרוב' מעיד שהי' גדול ושהי' סריס מ"מ כיון שיש ספק אם דאותו שעה הי' בר חיובא כלל אינו נכנס תחת חקי התורה לילך בת"ר שיהי' בר עונשין כסברת הפנ"י הנ"ל, ושמואל לשיטתו דרוב הוא הוא רק בתורת ספק, אמנם גם שמואל ס"ל לעניין שאר דברים חזקה דרבא, ומדוייק מאוד לשון הגמ' ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד:

[נ"א] שמעתי מחתני הרב וכו' מו"ה יוסף הכהן נ"י בשם חכם א'] להסתפק בעבד מתי נעשה גדול אם דינו כאשה שנעשה גדול בן י"ב שנה כיון דעבד גמר לה לה מאשה או כיון דהוא איש נעשה גדול בן י"ג שנה כמו איש? ונראה להוכיח ממשנה דמס' גיטין [דף י"א ע"ב] דכל שיש סברא לחלק בין עבד לאשה אין לו דין אשה אע"ג דגמרי' לה לה מאשה, דהנה שם במשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ס"ל לרבנן דחוזר באשה ואין חוזר בעבד, [ואפי' ר"מ לא פליג רק משום דס"ל דגם בעבד הוי חוב שפוסלו מתרומה עי"ש] ואי הו"א דעבד הוקשה לגמרי לאשה אפי' היכא שיש סברא לחלק בין אשה לעבד א"כ אמאי אינו חוזר בעבד כמו באשה וע"כ דהיכא שיש סברא לא אמרינן הגז"ש לה לה וא"כ ה"נ הא דאשה נעשה גדולה מי"ב שנה משום בינה יתרה וזה לא שייך בעבד, וא"כ לענין זמן גדלות דעבד וודאי הוי הדין כמו באיש דלא נעשה גדול עד י"ג שנה כיון דתלוי