תבואות השדה חלק ו קיא

(מ') תוספת ד״ה ואבע"א כתבו בשם ר"ח דהלכה כר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק ומתוך כך פוסק דאין הלכה כרבא כלומר ולא ס"ל חזקד"ר אמנם התוס' דחו דבריו דאפי' הלכה כר"ש דתוך הזמן כלפני הזמן מ"מ בהא דלא ס"ל חזקד"ר לית הלכתא כוותיה דלאו הא בהא תליא דהרי רבא גופא פוסק לעיל דתוך הזמן כלפני הזמן והנה זה יש לתרץ אליבא דר"ח דאיהו מצי סובר כלישנא בתרא דלעיל מ"ו אליבא דרבא וכמ"ש התו' שם ד"ה קטנה דללישנא בתרא אינו מוכח דרבא ס"ל תוך זמן כלפ"ז וא"כ ס"ל לריח דרבא ס"ל באמת כלאחר זמן ומשו"ה ס"ל חזקה שהביאה סימנים, אמנם מ"מ קשה מאוד להבין סברת ר"ח האיך תלוי זה בזה דמשום דהלכתא כר"ש דתוך זמן כלפ"ז הלכתא נמי דלא ס"ל חזקר"ר, ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש המהרי"ט סי' כ"א להסביר ענין סימנים דסימנים אינם עיקר הגדלות רק שע"י סימנים נתברר לנו שהוא גדול (עי"ש היטב שהאריך בזה) וא"כ י"ל דפלוגתא או תוך זין כלפ"ז או כלאח"ז תליא בהא דוודאי אי ס"ל דסימנים הם עיקר הגדלות שפיר י"ל דמהני סימנים תוך זמן נמי (והא דלא מהני לפ"ז היינו משום דלפ"ז הוי שומא) אמנם אי סימנים הוי רק סימן שעל ידם ניכר הגדלות א"כ לא מהני תוך זמן כלום (ולמה הדבר דומה למשל ראובן יש לו אצבע יתירה וא"כ אם אין אנו מכירים ראובן נוכל להכיר אותו ע"י אצבע יתירה שיש בו אמנם אם אחר בא עם אצבע יתירה ויודעים אנו שאין זה ראובן וכי נוכל לומר שמפני שיש לו אצבע יתירה הוא ראובן כיון שאינו) דכיון דסימנים הוא רק להכיר על ידיהם הגדלות וכיון שעדיין לא באו השנים אין הסימן מועיל כלל, ודו"ק היטב בהך סברא:

ולפי"ז י"ל דחזקד"ר נמי תלי בהא דאי ס"ל דסימנים הם עיקר הגדלות וא"כ כיון דשנים ע"כ נמי הוא עיקר הגדלות דכל יום ויום מוסיף גדולותו וכיון שהשנים וסימנים הם עדות מכוונת אמרי' דמסתמא כיון שהגיעו שנים הגיעו סימנים ג"כ משא"כ אי סימנים הוא רק להראות שהוא גדול ולא שהם עצמן עיקר הגדלות א"כ אינו מוכח כל כך שתיכף שהגיע לשנים יהיה לו ג"כ סימנים כיון שאינם עדות מכוונת ממש וא"כ אישסברת ר"ח דכיון דתוך הפרק כלפני הפרק וע"כ דסימנים אינם עיקר הגדלות כמ"ש מהרי"ט וא"כ אינם עדות מכוונת עם השנים דסימנים הוא רק סימן בעלמא וא"כ לא ס"ל חזקד"ר ואע"ג דלעיל באות ט"ז כתבנו דמאן דס"ל תוך זמן כלפ"ז ס"ל חזקד"ר היינו לסברת הרמב"ם אמנם ר"ח שפיר מצי סובר איפכא דאי תוך זמן כלפ"ז ל"ל חזקד״ר וכמה שהסברני דבריו הקדושים בס"ד ודו"ק, היטב:

והרב הגדול מו"ה יצחק ווייס נ"י אמר דאי ס"ל תוך זמן כלפ"ז איכא חזקת קטנות מעליתא ולא מהני חזקד״ר רק אי תוך זמן בלאח"ז א"כ ממילא לא אלים חזקות קטנות כ"כ כיון דיכולה להעשות גדולה לפני זמן ג"כ משו"ה אמרינן חזקה דרבא דליכא נגדה חזקת קטנות, וגם זהו נכון:

(מ"א) שיטת הר״ת הוא דפלוגתא דר"י ור"ש בתוך הפרק הוא ביום אחרון של שנת י"ב לנקבה ושנת י״ב לזכר דלר"י הוי זמן הבאת השערות מתחלת היום ולר"ש בסופו ועיין ש"ך סי' ל"ה ס"ק א' שהביא שם להסתפק אי הני י"ב שנים או י"ג שנים מונין לשעות ג"כ או לא בעינן שעות כגון מי שנולד בר"ה באמצע יום אי נעשה גדול בתחלת ליל ר"ה בצאת הככבים תחלת שנת י"ד ואי מונין לשעות אינו נעשה גדול עד יום ר"ה בשעה שנולד ועיין מג"א סי' נ"ג ס"ק י"ג משמע דנעשה גדול תיכף מתחלת הלילה שנולד בו אע"ג שלא נולד עד סמוך ללילה אחרת ועיין תומים סי' ל"ה דאפשר לומר דלענין חזקד"ר לא סמכי' עד שעה שנולד בו וא"כ אפש"ל דתוך הפרק הוא מתחלת הלילה מיום שנולד עד שעה שנולד ובזה ס"ל לר"י תוך הפרק כלאחר הפרק ולא בעינן להמתין עד השעה שנולד ומהני סימנים מתחלת הלילה תיכף ולאחר הפרק היינו כשכבר הגיע השעה שנולד וחזקה לא הוי רק משעה שנולד ולא מלילה שלפניו והיה מדוייק הלשון קטנה שהגיע לכלל שנותיה כלומר שנותיה דווקא ששלמו השעות ג"כ רק בשעה הזאת איכא חזקד"ר (ועיין בס' בני אהובה על הר"מ פ"ב מאישות שהאריך ג"כ בענין אי בענין שעות ג"כ לגדלות), שוב ראיתי במל"מ פ"ב הלכות אישות הלכה כ"א שם בד"ה שוב ראיתי שכתב ג"כ דלר"י לא בעינן שעות ונעשה גדול תיכף בתחלת הלילה ולר"ש לא נעשה גדול עד שעה שנולד וא"כ הלכתא באמת כר"י דלא בעינן שעות דר"ש ור"י הלכה כר' יהודה ומ"מ מאן דס"ל דבעינן שעות לא קשה מכאן דזהו רק לפירוש ר"ת ופירוש ר"ת אינו מוכרח כך הוא תוכן דבריו עי"ש, ועיי' בבני אהובה שם שהאריך להשיג על דברי המל"מ, ודו"ק (ועי' שס' עירוכין ל"א בתוס' ד"ה מיום ליום):

שער חזקה דרבא שער ג' חלק שלישי נבאר בס"ד סוגי דמס' בבא בתרא דף קנ"ד וקנ״ה. (מ"ב) מקודם נבאר אי חזקה דרבא הוי חזקה מעליתא דאע"ג דאמרינן בגמרא כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה מ"מ י"ל דהיינו דווקא היכא דמצי לברור' אבל היכא דאי אפשר לברר באמת סמכינן על חזקה דרבא, (ועי' מ"ש לעיל באות י"ב ובשע"ת כלל ל' פרט ט') והנה הנו"ב לאה"ע מהד"ק סימן ס"א הביא ראיה מדברי התוס' ב"ב קנ"ד ע"א בד"ה ועוד שהקשו שם למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו בס"ד שהלקוחות היו בודקין אותו א"כ משמע דס"ל להתוספת דחזקה דרבא מהני אפילו להוציא ממון דהכא באים הלקוחות להוציא הנכסים מחזקת יורשין רק כיון שכבר נבדק לאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא נמצאו לו סימנים אז ליכא חזקה דרבא משמע דס"ל דהיכא דאיכא חזקה דרבא מהני אפילו להוציא ממון עי"ש בנוב"י אמנם לולא דברי הנוב"י היה מקום לומר שאין כוונת התוס' לומר דחזקה דרבא מהני אפילו להוציא ממון רק קושיית התוס' קאי על מה שכתבו מקודם האיך יכול להיות שאם נראה קטן בחיו שיראה גדול לאחר מיתה תירצו לפיר"ת שמעיקרא הי' שערות לבנות ואח"כ הושחרו או לפר"י שמעיקרא לא היו גומות ועכשיו יש גומות לאחר מיתה, וע"ז הקשו שפיר כיון דכמו שחזינן ליה עכשיו לפנינו הוא גדול למה לנו לומר מסתמא שהיה קטן דבכה"ג וודאי יש לסמוך על חזקה דרבא כיון שלפנינו ג"כ נראו סימנים ומדוייק לשון התוס' שכתבו למה יש לנו לומר שהוא קטן ולא כתבו סתם הא איכא חזקה דרבא המסייע ללקיחות וע"כ דכוונתם רק בכה"ג שנראה לפנינו שהוא גדול יש לנו לומר טפי שגם מעיקרא היה גדול ולא לתלות שנשתנה לאחר מיתה משא"כ חזקה דרבא גרידא באמת לא ס"ל לתוס' ג"כ שיהיה מהני להוציא ממין, אח"כ ראיתי בשו"ת נטע שעשועים סי' ט"ז ושו"ת בית אפרים אה"ע סימן מ"ג וסימן מ"ז שג"כ מפרשי הכי בדברי התוס' דקאי על מ"ש מקודם שחיישינן שרק עכשיו לאחר מיתה נתהוו הגומות ע"ז הקשו דיש לומר טפי שגם מעיקרא היה גדול עי"ש בסימן מ"ב בד"ה, והנה אור ישראל ובסימן מ"ז בד"ה ולפי ע"ש מצינן לפרושי עי"ש היטב ולפי"ז גם התוס' מודי דחזקה דרבא מסתם היכא