תבואות השדה חלק ו קי

כ"א דחשש שמא נשרו הוא חשש קרוב וספק הרגיל א"כ גם בדרבנן היינו בלא בעל נמי יש להחמיר ואני הבאתי לחזק הקושי' דהא יש לנו תרי צדדים להחמיר שמא נשרו ושמא תמצא אילונית והו"ל גדולה למפרע כקושית הדרישה שהביא הב"ש סימן קנ"ה ס"ק י״ט (והערה זו דהוו תרי צדדים להחמיר ראיתי גם בספר אוהל דור למס' יבמות דף פ' ע"א גבי הא דנעשה סרים למפרע עי"ש) אמנם המהרי"ט הרגיש בזה בעצמו וכתב דכיון דרבנן הוא שתקני קידושין לקטנה הם אמרו והם אמרו שתכולה למאן אמנם השערי תורה שם הקשה מ"ש להקל בזה מבשאר ספיקא דרבנן אי ס"ל חשש שמא נשרו הוא חשש קרוב וספק הרגיל וכתבנו לחלוק כיון דכל נישואי דרבנן בקטנה הוא רק לתקנתה ולטובתה שלא ינהגו בה מנהג הפקר וא"כ היכא שנולד אח"כ איזה ספק והיא רוצית למען עקרו רבנן הקידושין למפרע כיון שממילא אין בקידושין האלו זכות עבורה (רק כשהיא גדולה בבירור אינה יכולה למאן שלא יאמרו אשת איש יוצאה במיאון בלא גט ע"י רש"י מ"ו ע"א ד"ה אבל מעיקרא) ועשיתי קצת סמוכין לדברינו מדברי המל"מ פ"ז הלכות אישות הלכה כ' עיי"ש, וא"כ א"ש דברי הרי"ף דלא היה ניחא ליה תיכף לתרץ דבלא בעל כיון דהוי רק ספיקא דרבנן לא חיישינן שמא נשרו דהיה ס"ל כיון דחשש שמא נשרו הוי קרוב לוודאי משום חזקה דרבא היה לנו להחמיר אפי' בדרבנן רק לאחר העיון ניחא ליה דלא מטעם ספיקא דרבנן מקילינן בלא בעל דכאן דאיכא חשש קרוב שמא נשרו היה ראוי להחמיר אפי' בדרבנן רק כיון דלא הוי רק נישואין דרבנן ממילא כל היכא דאיכא רק איזה צד ספק לא תקני רבנן קידושין וא"כ מה נמלצו מאוד דברי קדשו שמסיים אבל היכא דלא בעל לאח"ז דהו"ל ״נישואין דרבנן״ ולא קאמר דהו"ל ספיקא דרבנן דבספק כי האי שרגיל וקרוב להחמיר ובפרט לפימ"ש דאיכא תרי צדדים להחמיר אין ראוי להקל אפי' בספיקא דרבנן רק משום דעיקר נשואין דרבנן אמרי' דכה"ג לא תקנו רבנן כלל ונעקרו הנשואין למפרע והוא ממש כדברי המהר״ט סימן נ"א שכתב דהכא בלא בעל הטעם משום נשואין דרבנן הם אמרו והם אמרו וא"כ יש מלשון הרי"ף סיעתא גדולה לדברי המהרי"ט דחשש שמא נשרו הוא חשש קרוב דחזקד"ר הוי אלים טפי רק מ"מ לא חיישי' בלא בעל שמא נשרו משום דכה"ג לא תקני רבנן נשואין וא"ש כל דברי הרי"ף ודו"ק:

וכן מדברי תוס' ד"ה ואב"א משמע ג"כ דלא פסיקא להו מילתא כל כך לומר דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו מדתירצו קודם על הך קושי' מר' נחמן דבודקין למיאונין דר"נ קאי על תוך הפרק וא"כ תירצו אי נמי דמיירו בלא בעל ולכאורה יל"ד כיון דתירוץ הראשון דר"נ קאי על תוך הפרק הוא דוחק קצת דמ"מ יהיה ר"נ שלא כהלכתא בהא דתוך הפרק כלאחר הפרק דמדקאמר בודקין למיאונין תוך הפרק ע"כ דס"ל תוך הפרק כלאחר הפרק רק דמ"מ מצי סובר חזקה דרבא עכ"פ כמה שכבר עמדו בזה המהרש"א ומהר"ם והי' להם לתרץ תיכף דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו וכה"ג מהני בדיקה למיאון וע"כ דלא פסיקא להו כל כך בפשיטות לומר דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו כמ"ש מהרי"ט דשמא נשרו הוא חשש קרוב ביותר רק לבתר הכי ניחא להו מ"מ לתרץ כן דבלא בעל לא חיישינן שמא נשרו ואפשר דבזה ס"ל ג"כ כסברת הרי"ף משום נשואין דרבנן וכמ"ש, ודו"ק:

(ל"ח) המהרי"ט סוף שו"ת מ"א הביא ראיה דבלא נודעו מספר שנותיה ולא נמצאו סימנים לא אמרי' דתמאן מכח ספק ספיקא ספק לא הגיעה לשנים ואת"ל הגיעה שמא לא היה לה סימנים מעולם ולא נשרו והיא משו"ת הרשב"א סי' א' רי"ו שכתב דלא הוי ספק ספיקא והטעם כתב דמיד כשאמרינן שמא הגיעה לשנים ממילא ליכא ספיקא שמא לא היו לה סימנים דאם הגיעה לשנים וודאי היו לה סימנים רק שנשרו (וס"ל דחזקד"ר הוי כוודאי ממש) והביא ראיה מדלא משני הרי"ף דלעולם ר"נ ס"ל חזקד"ר והא דאמר בודקין למיאון היינו היכא דלא נודעו מספר שנותיה דאז וודאי כי לא אשכחו סימנים לא חיישינן שמא נשרו מכח ספק ספיקא משא"כ בהגיעה לכלל שנים לא מהני בדיקה מטעם חזקה דרבא וע"כ מדלא משני הכי הרי"ף מוכח דאפי' בלא נודעו מספר שנותיה ג"כ חיישינן שמא נשרו ולא מהני ספק ספיקא עי"ש, ולפי"ז כיון דחזקה דרבא אלים כל כך צ"ל דהא בדיקה מ"ע לחליצה היינו רק משום חומר דבר שבערוה בעי בדיקה היכא שיש לפנינו לברר וא"כ וודאי א"ש דלפני הפרק לא בעי בדיקה אפי' לכתחלה לומר שנדע דלמא היו לה סימנים עקודם והוי שומא ולא תחלוץ דחזקד"ר אלים טובא רק לאחר הפרק כשבאה לחלוץ אמרי' היכא דאיכא לברר צריך לברר משום חומר דבר שבערוה משא"כ לפני הפרק דעכשיו אין לדון עדיין על דבר שבערוה א"צ לברר אפי' לכתחלה וא"כ הה"ד לשאר דברים אפי' בדאורייתא כל שאינו דבר שבערוה סמכינן אחזקד"ר (ועיין ישועות יעקב או"ח סימן כ"ה ושו"ת ר' עקיבא איגר סימן ז') אמנם אי ס"ל דחזקד"ר לא הוי רוב ברור כל כך רק כמו כל חזקה דעלמא א"כ י"ל דאע"ג דאם בדיעבד לא בדקו לפני הפרק ונמצאו סימנים לאחר הפרק מותרת לחלוץ דלא חיישי' שמא היו גם לפני הפרק והוי שומא משום דתו א"א לברר מ"מ לכתחלה היכא שיש יבם ויבמה קטנה טוב לבדק אותם גם לפני הפרק כדי שאם ימצאו לאחר הפרק שנדע בבירור גמור דהוי סימנים מעליא, ודוק היטב בהך סברא:

(הגם שיש לעיין עוד דא"כ למה בודקין לאחר הפרק משום כל היכא דאיכא לברורי וכו' הא בלא"ה לא הוי בירור גמור דלמא היו גם לפני הפרק וי"ל דכיון דמה"ד צריך לברר מחוייבים לברר כל מה דאפשר לברר, ודוק):

(ט"ל) ועפי"ז יש לפרש מ"ש התוס' סוף ד"ה ואבע"א שכתבו והשתא יבם קטן וכו' שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבודקם לפני הפרק וכו' עכ"ל, ועיין בספר ערוך לנר שכתב שדברי תוס' אין להם שייכות עם מ"ש לעיל רק שקאי על מ"ש לעיל בדבור הקודם (כוונתו על ד"ה בשלמא ששם כתבו מזה אי בעי לכתחלה לבדוק לפני הפרק) אמנם קצת קשה דהא לעיל כתבו התוס' דא"צ כלל לכתחלה לבדוק לפני הפרק וכאן כתבו דצריך לכתחלה לבדוק לפני הפרק אמנם להנ"ל ניחא בשנקדים דלכאורה יש להבין האיך שייך פלוגתא בחזקה דרבא הא נוכל לראות ולברר אם הרוב מביאין סימנים בזמנם או לא והוא לכאורה פלוגתא במציאות אמנם י"ל דוודאי לומר דחד ס"ל דחזקד"ר הוי רק ספק השקול ואחד סובר דהוי כחזקה וודאית בזה לא שייך פלוגתא דהוי כמו שיפלגו במציאות אמנם אי אמרינן דאפי' מאן דס"ל חזקד״ר מ"מ אינו כוודאי גמור רק דהוי נוטה יותר שיש לו סימנים מלומר שאין לה (כמ"ש הש"ש שמעתא ה' פי"ד דהוי ספק הרגיל) א"כ תו אין רחוק לומר דאחד ס"ל דלא הוי אפי' ספק הרגיל רק ספק השקול דבין ספק הרגיל לספק השקול לא הוי כל כך פלוגתא במציאות דזהו לא נוכל להבחין כל כך וא"כ זהו כוונת התוס' לפי מאי דמסקי' הכא דאיכא פלוגתא בחזקה דרבא ולכאורה קשה האיך שייך פלוגתא במציאות וע"כ צ"ל דמאן דס"ל חזקד"ר מ"מ מודה דלא הוי כוודאי ממש וא"כ וודאי נכון לכתחלה לבדוק לפני הפרק ג"כ דאע"ג דאז לא הוי עדיין דבר שבערוה מ"מ כיון דלא הוי כוודאי ממש והבירור היכא דאיכא לברר הוא מדינא א"כ צריך לבדוק לפני הפרק ג"כ רק היכא שכבר א"א לבדוק לפני הפרק סמכינן אבדיקה דלאחר הפרק לחודא, ודו"ק: