תבואות השדה חלק ו קד

רק למאן דס"ל תוך זמן כלאח"ז לא ס"ל חזקה דרבא ופריך שפיר ולא כמחנה אפרים לומר שרב המנונא ל"ל לגמרי חזקה דרבא, ודוק היטב, ועיין סמ"ע חו"מ סימן ל"ה ס"ק ב' משמע ג"כ דסימנים מעידים על האישות, ודו"ק היטב (ועיין שם אורים ס"ק ב'):

(י״ח) בגמרא וסימנך וזאת לפנים בישראל, נ"ל דכוונת הגמרא הוא בזה כך, דהנה במסכת' סנהדרין ס"ט ע"ב איתא שבדורות הראשונים היו נעשים גדולים אפילו לפני הזמן טובא והנה י"ל דאע"ג דלא גמרינן מדורות הראשונים עיי' שם בגמרא מ"מ היינו דוקא שיעשה גדול אפילו זמן רב קודם הזמן הרגיל משא"כ לענין שיעשה גדול סמוך לזמן הרגיל בזה ס"ל דשפיר ילפי' מדורות הראשונים וזהו כוונת הגמרא דבא לתרץ למאן דס"ל תוך זמן כלאח"ז וזהו אינו מסברא שיהי' תוך הזמן נמי חשיב כגדול ע"ז אמר וסימנך וזאת לפנים בישראל כלומר בדורות הראשונות שהיו גדולים אפילו זמן רב קודם זמן הרגיל וא"כ אע"ג דלא ילפינן מדורות הראשונים היינו רק לזמן רב קידם שאינו נעשה גדול משא"כ סמוך לזמן הרגיל אם אירע שיש לו סימנים שפיר ילפינן מדורו הראשונים וזהו שאמר וזאת לפנים בישראל כלומר בדורות הראשונים:

(י״ט) בהא דקאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א״צ בדיקה והנה כבר עמדו בזה המפורשים למה נקט מילתיה בקטנה ולא נקט בקטן ועיין נוב"י מהדו"ק אה"ע סימן ס"א בזה וודאי אי רבא קאמר רק למאון ולחומרא א"ש דמיאון לא שייך בקטן אמנם אי ס"ל דמה"ת לחליצה ג"כ אמרינן חזקה דרגא (כמ"ש לעיל באות י"ב) א"כ קשה אמאי נקט בקטנה ונ"ל דהנה עוד יל"ד מאי קאמר שהגיעה לכלל שנותיה ולא נקט שהגיעה לי"ב שנה אמנם נ"ל דהנה המרדכי פרק מצות חליצה כתב וז"ל מ"ש ר"ת כל אשה שהגיעה לכלל שנותיה והוחזקה לסימנין עפ"י שכנותיה ל"צ בדיקה י"ל דוקא גבי אשה אבל גבי איש משום שיש בני אדם נוהגים לקרות בניהם לס"ת כשנכנסין לתוך י"ג שנה וגם כשהקטן עצמו עולה אין מוחין בו וכו הלכך אפי' הוחזק בכל אלה לא הוי חזקה וכו' וע"כ צריך עדות ברורה על מספר שניו להחזיקו בגדול עכ"ל עיי"ש וא"כ מצינו חילוק בין קטן לקטנה דבקטנה אמרינן חזקה דרבא אפילו רק הוחזקה עפ"י שכנותיה ובקטן צריך עדות ברורה על מספר שניו וא"כ מדייק רבא שפיר בלישניה כיון שהגיעה לכלל שנותיה כלומר דאפילו הוחזקה מספר שנותיה רק עפ"י שכנים מהני משא"כ קטן שנדע שהוא יג"ש בעינן עדות ברורה דוקא ומשו"ה שפיר נקט רבא מילתיה בקטנה ולא בקטן כנ"ל, ולענין אם סימנים מהני בלא מספר שנים כלומר כשמסופקין על מספר שנים אם סימנים מהני לומר שמסתמא הוא בכלל שנים ג"כ מה שכבר דברו התוס' מזה במסכתא קידושין ס"ג ע"ב בסוגיא דבני זה בן יג"ש נבאר לקמן בס"ד, (ועיין יש"ש יבמות פי"ב סימן כ"ו שהביא ג"כ דברי מרדכי אלו):

(כ') ובעיקר הדין בחזקה דרבא אם הוא חזקה גמורה נראה דבהא פליגי רב פפי ור"פ אי חיישינן שמא נשרו דאי חזקה דרבא הוי כמדאי א"כ היכא שלא נמצאו סימנים ע"כ מוכרחין אנו לומר שהיו ונשרו רק לחליצה מ"מ מחמרינן, משא"כ למיאון הוי חששא שמא נשרו מדינא, ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סימן כ"א, דס"ל דחשש שמא נשרו הוי חשש גמור והיינו משים דטפי מסתבר שכבר הוי בה סימנים ונשרו משא"כ אי חזקה דרבא לא הוי חזקה גמורה כל כך א"כ היכא שאין לה סימנים שנהי' מוכרחים לומר שבוודאי היה לה סימנים ונשרו זה לא הוי חשש גמור, והנה מדברי רש"י נראה לס"ל חשש שמא נשרו הוא רק בחומרא בעלמא שהרי בד"ה אבל מעיקרא כתב הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכח משמע דאפי' בדאורייתא כגון דבעל נמי היי רק חומרא בעלמא לחוש שמא כשרו רק בדאוריי' ראוי להחמיר משא"כ בלא בעל דליכא רק חששא דרבנן אין להחמיר כלל, והנה כפי הנראה הא דמחלקינן לענין שמא נשרו בין בעל או לא בעל הוא רק לדידן משא"כ רב פפי ורב פפא פליגי בתרוויהו דרב פפי חייש אפילו בלא בעל ור"פ לא חייש אפילו בבעל, (ועיין בספר שערי תורה שהאריך בזה במאי פליגי רב פפי ור"פ), והנה המהרש"א הקשה מאי פריך הגמרא אלא למ"ד אין חוששין אמאי לא תמאן דלמא רבא מיירו בבעל דאיכא חששא דאורייתא ומשו"ה חייש שמא נשרו ומאן דלא חייש הוא בלא בעל, ומתרץ דקושטא הכי הוא למאי דמסיק דחיישינן בבעל, והנה אי הי"א דפליגי בין בבעל בין בלא בעל ומאן דלא חייש הוא אפילו בבעל א"כ ל"ק קישיית מהרש"א דמאן דלא חייש הוא אפי' בבעל, אמנם צריך להבין באיזה סברא פליגי ועיין בשערי תורה כלל ל' פרט ה' ו']:

(כ"א) ונראה לי דפלוגתת ר"פ ורב פפא הוא כך, דהנה הא דאמרינן בבעל אחר יב"ש הו"ל ספיקא דאוריתא, הוא משים שמסתמא בעל לשם קידושין כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואע"ג זמן שהוא קטנה לא הו"ל בעילת זנות כיון דרבנן תקינו לה קידושין, מ"מ כי גדלה תו לא תקינו לה קידושין, והוי בעולת זנות, אם אינו בועל לשם קידושין, ועיין היטב במס' יבמות ק"ט ע"ב ובתוס' מס' כתובות ע"ג ע"א ד"ה בההוא קאמר רב, דכל זמן דאיכא קידושי דרבנן ליכא בעילת זנות, א"כ ממילא מוכח דכי גדלה דתו ליכא קידושי דרבנן הוי בעילת זנות. אם אינו בועל לשם קידושין והנה בהה"מ פ"א ה' אישות הלכה ד' העלה דהיכא דלא הוי רק איסורא דרבנן לא אמרינן אין אדם עושה בב"ז עי"ש, והנה קשה לכאורא אמאי אמרינן בבעל דהוי ספק דאורייתא והא אי הו"א דלא הוי חזקה דרבא כ"כ חזקה טובה א"כ הוא עצמו מסופק דלמא לית לה אכתי סימנים ולמה יבעול לשם קידושין מחדש שלא תוכל למאן ולאסור עצמו בקרובותיה הגם שיש להעמיס זה בכונת רש"י ד"ה ובעל אחר זמן שכתב וז"ל והו"ל ביאה זו קידושין גמורים דהא גדלה ושוב אינו יוצא במיאון, ולכאורה הוא שפת יתר מ"ש ושוב אינו יוצאה במיאון אמנם לדברינו י"ל כך דאע"ג דחזקה דרבא לא הוי חזקה גמורה היינו רק לדון שכבר יש להסימנים דנגד זה יש לה חזקת קטנות, משא"כ לדון אם תביא אח"כ סימנים לזה ליכא חזקה (כמה שהבאתי באות י"ד לעיל בשם הישיע"ק) וא"כ הוא נמי אע"ג דניחא ליה טפי שלא לבעול לשם קידושין דדלמא אינה גדולה ולמה יאסור עצמו בקרובותיה מ"מ הרי הוא חייש עכ"פ שאח"כ תביא סימנים דנגד זה שלא תביא אח"כ סימנים ליכא חזקה וא"כ אם ימצאו סימנים אח"כ ממילא לא תצא במיאון דמחזיקין לה בגדולה למפרע (כמ"ש בשו"ת הרא"ש כלל ל"ג) ובלא"ה לא תצא במיאון ותצטרך גט ויאסור בקרובותיה וכיון דאינו מרויח כלום אם לא יבעול לשם קידושין ממילא אמרינן דוודאי בעל לשם קידושין ואינו מכניס עצמו לשום ספק בעילת זנות, וזהו כוונת רש"י במ"ש ״ישוב אינה יוצאה במיאון״ כלומר וסוף סוף יאסור בקרובותיה ולא ירויח כלום אם לא יבעול לשם קידושין ומסתמא בועל לשם קידושין, שאינו רוצה להכניס עצמו אפי' בספק ביאת זנו אמנם אי הוי ספיקא אם בועל לשים קידושין הוי מצינן לומר דגם בבעל לא חיישינן שמא נשרו דאיכא ספק ספיקא שמא לא בעל לשם קידושין דהוא ג"כ סמך על חזקה קטנות ואפילו אם בעל לשם קידושין שלא רצה לסמוך על חזקת קטנות שמא לא היה לה סימנים ולא נשרו כלל וא"כ אין להחמיר אפי' בבעל רק אם יש סברא לומר שוודאי בעל