תבואות השדה חלק ד צט

משמע כלל ולמה לא משני בפשיטות דמשו"ה הקפיד ר' יהודא בן בבא משום שלא אכלו וע"כ ס"ל כיון דחזי למיכל מיני' תו אינו עובר מה"ת וא"כ הא דאמרה התורה לכם ולא לנכרים היינו רק במאכל איסור דלא חזי לישראל כדמשני ר' יוסף עגל של טריפה הוי, משא"כ כל שראוי לישראל אינו עובר אפילו אם עיקר בישולו בשביל הנכרי כמו התם בבלשת וזהו דלא כמ"ש השטמ"ק (פ"ק מס' ביצה י"ב) דגבי נכרים הוי גזה"כ לאסור דלא אמרינ' מתוך ולא הואיל ג"כ והכא מדפריך והא חזי למיכל מיני' וכן בסמוך והא חזי לכלבים והא וודאי לא משמע שהכלבים אכלו ממנו וע"כ ס"ל להך שקלא וטריא דגמרא דלא אסרה התורה לנכרים רק היכא שאינו ראוי לישראל וגם לא לכלבים דהיינו שאינו עומד לכך, אמנם מכיון שראוי לחד מיניהו אינו עובר והכא ע"כ ס"ל לריב"ב דעובר מה"ת מדנקט שהרי ''אמרה תורה'' משמע דמה"ת ס"ל דעובר דאי רק מדרבנ' בוודאי היה מתיר גם ריב"ב משום אונס הבלשת שבקשו לשלול כל העיר, וע"כ ס"ל לגמרא דמה"ת אינו עובר אפילו עיקרו לנכרי אם רק ראוי לישראל, ודו"ק היטב:

ועפי"ז י"ל הא דקאמר הגמרא ופליגו דריב"ל לא קאי על ר"ה כלל רק על שקלא וטריא דגמרא דמשמע דכל שאפשר לישראל לאכול ממנו לא אסרה התורה לנכרי כמ"ש דא"כ קשה אמאי אין מזמנין הנכרי והא אפילו אם ירצה בשביל הנכרי במכוון ג"כ לא עשה איסור מה"ת כיון שישראל מצי ג"כ למיכל מיני' א"כ אמאי נחוש לאסור אפילו להזמינו אצלו משום שמא ירבה כיון דאפילו אם ירבה ג"כ לא יבא לידי איסור דאוריתא, ולומר דחיישינן שמא ירבה בשביל הנכרי דברים האסורים כמ"ש הרשב"א, זהו דוחק, דזהו וודאי לא שכיח אצל ישראל דברים אסורים, וע"כ דאם מרבה בשביל הנכרי במכוון אסור מה"ת ולכך אסור להזמינו שמא ירבה וא"כ פליגי הך דריב"ל על שקלא וטריא, דלעיל בגמרא משמע דכל דשרו לישראל למיכל מיני' ליכא איסור מה"ת אפילו אם מבשל בשביל הנכרי להדיא:

ובהכי א''ש דלא קשה כלל על הרמב"ם מה שתפסו עליו כל הראשונים ואחרונים שהוא פסק כר"ה בהני בני באגי וגם פסק להא דריב"ל ובגמרא קאמר דפליגו, ולפימ"ש א"ש דהר"מ ס"ל דהך דריב"ל לא דמי כלל להא דר"ה או מטעם דהא התם בדר"ה א"א למפלגה ובריב"ל אין לך אפשר למפלגה גדול מזה כמ"ש המהרש"א, או דגבי ר"ה היה שעת הדחק, משא"כ בהך דריב"ל שמזמן הנכרי מרצון הטוב (ועי' בטו"ז או"ח סימן תקי"ב מ"ש בזה) וס"ל להר"מ דפליגי קאי במה דמשמע מריב"ל היכא שמבשל להדיא בשביל הנכרי אסור אע"ג שישראל יוכל לאכול ממנו כמ"ש וזה פליג על שקלא וטריא דמעיקרא דשם ס"ל דכל דשרי לישראל שוב אין כאן איסור תורה וא"כ שפיר פסק הר"ם כר"ה ובעינן שהתינוק יאכל ממנו ממש וגם מצי פסק כריב"ל דהיכא שמבשל בשביל הנכרי להדיא אסור מה"ת, אע"ג שישראל יכול לאכול ממנו ומשו"ה אסור לזמן הנכרי שמא ירבה להדיא בשבילו ואז אסור מה"ת, ודו"ק:

בגמרא והא חזי למיכל מיניה, קשה לשיטת התוס' דדווקא בעגל שלהם מותר משום דהוי כמו אי אפשר למפלגה א"כ אמאי לא משני דהכא עגל של ישראל והוי אפשר למפלגה ומשו"ה אסור, (ועי' בספר בגדי יו"ט שהקשה ג"כ קושי' זו ובשמן רקח) ונראה עפ"י מ"ש לעיל בשיטת רש"י דס"ל דהכא אע"ג דא"א למפלגה אסור לר"ח משום דמ"מ עיקר המלאכה הוא בשביל הנכרי, א"כ י"ל דהכא מודי התוס' דלר"ח ע"כ מצי לחלק בהכי דדווקא גבי עיסה חציה של נכרי כיון דכוונתו גם בשביל הישראל אינו אסור רק היכא דאפשר למפלגה משא"כ היכא שעיקר המלאכה היא בשביל הנכרי לא מהני מה דא"א למפלגה, רק התוס' כתבו שפיר דמ"מ אינו מוכרח דר"ה פליג על ר"ח דהא אפשר דר"ח נמי מודה הכא היכא דא"א למפלגה כיון שהיה של עכו"ם מ"מ על ר"ח לא היה מצי להקשות דדלמא ר"ח באמת אוסר היכא שהעיקר מלאכה בשביל הנכרי אפילו היכא דא"א למפלגה, ובזה א"ש נמי דלכאור' קשה הא כאן משמע דבשחיטה נמי עשו איסור דקאמר ושחטנו והא בשחיטה לכ"ע שרי מטעם דא"א לכזית בשר בלא שחיטה (הגם שהתוס' כתבו שהיו מבשלים נמי. ועיי' בשמן רקח) וע"כ היכא דעיקר המלאכה בשביל הנכרי לא קאמר ר"ח להדיא דשרי, ולכך לא פריך רק לר"ה דשרי בבני באגי אע"ג דעיקר אפיה הי' בשביל הנכרי וזה שסיימו התוס' בסוף הדבור ד"ה חזינן ''להכי פריך אדר"ה מהכא'' כלומר דבר"ה נזכר בפירוש דמתיר אפילו היכא שעיקר המלאכה בשביל הנכרי, משא"כ בר"ח לא נזכר בפירוש דמתיר אפילו בכה"ג, ולכך לא פריך רק לר"ה מ"מ אינו מוכרח דר"ה פליג על ר"ח דהא יש לחלק כמ"ש התוס' דהכא הוי א"א למפלגה, ומ"מ הגמרא לא פריך על ר"ח ג"כ כיון שאינו נזכר בפירוש בדברי ר"ח דמתיר אפילו אם עיקר המלאכה בשביל הנכרי כמו בדברי ר"ה, וא"כ א"ש גם לפירוש התוס' אפילו אם נאמר דעל השחיטה ג"כ אמר להם יצא שכרכם בהפסדכם, אע"ג דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, מ"מ היכא שעיקר המלאכה עושה בשביל הנכרי י"ל דאסור לר"ח ומשו"ה לא פריך רק לר"ה, ודו"ק:

ובמ"ש לעיל דהכא שרי אע"ג שעיקר כוונתו בשביל הנכרי מ"מ כיון שמה שעושה עבור הנכרי הי' שלא ברצונו לא חשיב מחשבה עבור הנכרי מחשבה, ומבטלת המחשבה בשביל התינוק שהוא לרצונו, מחשבות הנכרי שהי' שלא לרצונו, מצאתי ראיה לדברינו ממ"ש כאן בספר המאורי וז"ל בד"ה והלכך בשבת ואומר אנו דקמחא דבני חילא מאחר שמתוך אונס אנו יורדין למלאכה זו שאם לא נעשה כן אף הם יורדין לבתינו אין דעתינו מתפושטת להיות עיקר אפייתינו לצורכם אלא לצורך התינוק וכו', אבל בשאנו מזמנין את הגוי שמתוך רוחב דעתינו אנו עושים כך וכו' דעתינו מתרחבת להיות עיקר אפייתינו לצורך הגוי ומשו"ה אסור, עכ"ל עי"ש, הרי להדיא כמ"ש מסברא דכיון שלא ברצונו הוא עושה עבור הנכרי לא חשיב הך מחשבה עבור הנכרי והוי כמו עוקר מחשבתו עבור התינוק, וא"כ י"ל בדברי הר"מ דפסק הך דר"ה וגם דריב"ל, אע"ג דגמרא קאמר דפליגי דהגמרא אזיל אי אזלינן בתר מעשיו, וא"כ לא מהני להתיר בבני באגו מה שאין עושה מרצונו הטוב עבור הנכרי וא"כ כיון דשרי בבנו באגו מכ"ש דהו"ל להתיר לזמן הנכרי כיון שמ"מ עיקר האפיה בשביל ישראל, אמנם הר"מ ס"ל דאזלינן בתר מחשבתו (עי' במס' מנחות ס"ד ע"א ובר"מ פ"ב מהלכות שבת הלכה ט"ז) ובפרט גבי יו"ט וודאי העיקר בכוונה תליא מילתא ולכך שפיר ס"ל בבני באגו כיון שלא מרצונו עושה בשביל הנכרי הו"ל עיקר כוונה לצורך התינוק, משא"כ במזמן הנכרי הוי עיקר כוונה בשביל הנכרי כמ"ש לחלק מסברא, ותלי"ת שכוונתי לדעת אחד מן הראשונים בספר המאירי, ודו"ק היטב:

בגמרא והא חזי לכלבים, והקשה המהרש"א וכי לא ידע הגמרא מהך משנה דעיסת כלבים דמוכח דאסור לכלבים, ונ"ל עפ"י מ"ש דס"ל מדשרי במה שנותן לתינוק והיינו משום דמקצת לכם נמי סגיא היה ס"ל למקשן דמה"ט היה לן למשרי לכלבים נמי דכיון שמזונותן עליו הוי נמי צורך קצת, וא"כ כמו דסגיא מקצת לכם היה ראוי להתיר לצורך כלבים נמי ומשני תנאי הוא וא"כ ס"ל לר"י ב"ב כהך תנא דאוסר לכלבים ור"ה ס"ל כמאן דשרי, וא"ש לשיטת הרז"ה דס"ל דקיי"ל כר"ע דשרי לכלבים, או די"ל דגמרא מחלק דאע"ג דלצורך אדם סגיא ליה במקצת לכם נמי ומשו"ה