תבואות השדה חלק ד ק

שרי כל שיכול ליתן לתינוק מ"מ לצורך כלבים לא הוי אפילו מקצת לכם וזה עולה לשיטת רוב הפוסקים דס"ל הלכה כריה"ג דאוסר לכלבים עי' בתוס' ע"ב ד"ה לכם, ועי' בבעל המאור ובמלחמות שהאריכו בהך דינא אי קיי"ל לכם ולא לכלבים מהך סוגיא דשמעתא ואין להאריך בזה. הא דנקט אי יהבי רפתא לינוקא ולמה נקט תינוק דווקא, ראיתי בספר המאירי שכתב וז"ל, אבל הכא צריך לאחד מהם בשעת אפיה לצורך התינוק שאין לו זמן קבוע לאכילתו עכ"ל, נראה דהכא בעי למשרי אפילו לאחר שכבר סעד וא"כ אין צורך לו כלל ולכך נקט תינוק שאין לו זמן קבוע ובכל פעם הוי צורך עבורו, ודו"ק:

בתוס' ד"ה הואיל ומקלעי הקשו מהרודה חלות דבש אמאי לוקה לרבה דס"ל הואיל, וכבר עמד הצלח בזה אמאי הקדימו התוס' דבריהם בד"ה חזינן הא הך דהואיל הובא בגמרא מקודם, ונראה דהנה עוד יל"ד מ"ט הקשו דווקא לרבה דס"ל הואיל הא בברייתא קתני סתמא הרודה חלות דבש ומשמע אפילו קודם שסעד וא"כ גם לר"ח אמאי חייב הא חזי ליה בלא טעמא דהואיל, ונ"ל דהנה המהר"ם שיף הקשה הא גבי רודה חלות דבש אסור משום תולש דהוא תולדה דקצירה ולא שרי ביו"ט, ועי' במס' ביצה ג' ע"א בתוס' ד"ה גזירה ועי' בזה בשו"ע או"ח סימן תצ"ה ובפר"ח שם אי קצירה אסורה אסור מה"ת ביו"ט ועי' בהה"מ פ"א מהיו"ט הלכה הי, ונ"ל דתליא בהך סברא דאי אמרינן דמלאכת אוכל נפש לא היה מעולם בכלל מלאכת עבודה א"כ שפיר י"ל דקצירה כל שהוא לצורך אוכל נפש כמו רודה חלות דבש ג"כ מותר מה"ת, אמנם אי אמרינן דמלאכת או"נ ג"כ הוי בכלל מלאכת עבודה רק התורה התירה מאך אשר יאכל משום שמחת יו"ט א"כ קנורה שאינו נפסד כלל אם עושה קודם יו"ט אסור מה"ת עי' היטב בהה"מ והנה לעיל כתבנו דמאן דס"ל דסגיא במקצת לכם נמי ס"ל דמלאכת אוכל נפש לא היה בכלל מלאכת עבודה ואינו אסור רק היכא שהי' כלו לנכרים. ומאן דס"ל דבעינן כלו לכם ס"ל דמלאכת אוכל נפש נמי הוי בכלל מלאכת עבודה ורק מקרא דלכם הותר ובעינן כולו לכם, והנה בחידושינו בסוגיא דהואיל באות ג' כתבנו דרבה דס"ל הואיל ס"ל דמלאכת או"נ לא היה בכלל מלאכת עבודה ור"ח דלא ס"ל הואיל ס"ל מלאכת אוכל נפש נמי היה בכלל מלאכת עבודה עי"ש, ויש להסביר יותר דכל היכא דשייך הואיל הוי עכ"פ מקצת לכם (וכן כתב בספר דברי ירמיה פ"א היו"ט הלכה ט"ו באות ג' בד"ה ונאמר ע"ש) וא"כ כיון דס"ל דסגיא במקצתו לכם ע"כ ס"ל דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה וא"כ גם קצירה שרי מה"ת כל שעושה לצורך או"נ ולכך לא הקשו התוס' רק לרבה דס"ל הואיל וע"כ קצירה נמי שרי מה"ת כמ"ש, וקשה אמאי לוקה ברודה חלות דבש, משא"כ לר"ח לא מצי התוס' להקשות בפשיטות הא חזי ליה כגון קודם שסעד עדיין דר"ח דלא ס"ל הואיל א"כ ס"ל דמלאכת או"נ הוי ג"כ בכלל מלאכת עבודה א"כ תולש דהוי תולדה דקיצר לא שרי כלל ביו"ט ושפיר לקי:

וא"כ א"ש דלאחר שהקדימו השקלא וטריא בהך דבני באגי ושם מוכח דסגיא אפילו במקצת לכם דהא מה דחזיא לתינוק לא הוי יותר רק מקצת לכם וא"כ מוכח דמלאכת אונ"פ לא היה בכלל מלאכת עבודה ומשו"ה סגיא אפילו במקצת לכם [עיי' במ"ש לעיל בד"ה, והנה יש להסביר] וא"כ קצירה נמי מותר והקשו שפיר אמאי לוקה לרבה, משא"כ קודם כל השקלא וטריא דלעיל לא היה קשה קושית התוס' דהוי מצינן לתרץ דקצירה אסור ביו"ט כקושית המהר"ם שיף ודו"ק היטב במ"ש לעיל, ועי' עוד היטב במס' שבת בתוס' ד"ה והרודה חלות דבש שם (דף צ"ה ע"א) ושם כתבו להדיא דאי מיירי ברודה לצורך חול מ"מ קשה לרבה דס"ל הואיל וא"כ ניחא דלא קשה לר"ח דמוקמינן ברודה לצורך חול, מ"מ כאן שהקשו בסתמא רק לרבה י"ל כמ"ש דלר"ח לא קשה בפשיטות דלדידיה מצינן לומר דקצירה לא הותרה ביו"ט, ועי' שם בתוס' הנ"ל ודו"ק:

בעזרת ראשון ואין שני, סיימנו פרק שני הוא ירים קרני וראשי, בפרק שלישי שער שמחת יו"ט שער ג. ב"ה, חד"ת בסוגי' דספק מוכן במס' ביצה (דף כ"ד ע"ב). במשנה, מצודת חי' ועוף ודגים שעשאן מעיו"ט לא יטול מהן ביו"ט אלא א"כ יודע שנפדו מעיו"ט הנה יש לעיין מהו האיסור אם וודאי נצדו ביו"ט דבאמת איסור מלאכה אין כאן כיון שהמצודות פרושות מעיו"ט כמ"ש הפנ"י וא"כ אי אפילו נאמר דצידה אסורה ביו"ט מה"ת מ"מ ליכא איסור מלאכה במצודות שנפרשו מעיו"ט ואפי' בשבת ליכא איסור מלאכה בכה"ג וצ"ל דבוודאי נצדו ביו"ט אסור משום שלא הוכנו מבעוד יום ואפי' אי אמרי' דמה"ת גם צידה מותר ביו"ט כדמשמע מדברי המחבר בשו"ע או"ח סימן תצ"ה דהכי ס"ל מ"מ מדרבנן עשאו כאיסור תורה ועי' בספר עבה"ק להרשב"א בשער בית מועד שער א' ושם בשער חמישי כתב וז"ל זו שאמרנו שהמוקצה ונולד אסורים ביו"ט לא מה"ת אלא מדברי סופרים לפיכך הולכין בספיקו להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב ליגע בשל תורה הולכין אף בספיקו להחמיר כיצד פירש מכמורות וכו' ואינו יודע אם ניצוד מבערב או לאחר שחשיכה הרי אלו אסורי' שאם אתה מתיר קרוב הדבר להתיר את הצידה שאסורה ד"ת ולפיכך החמירו בספיקו עכ"ל, וכן כתב בספר המאירי בפרקין דבספק ניצוד או נתלש היום הו"ל ספיקא דאורית' משמע מדברי הראשונים אלו דאם וודאי ניצוד היום הו"ל וודאי איסור דאוריתא והיינו משום שלא הוכן מבעוד יום ועי' במאירי ריש פ"ק דמס' ביצה וא"כ אע"ג דפרש המצודות מעיו"ט ל"ל דהיה דעתו עליה דמוקצה כזה המחוסר צידה או תלישה אין הכנה מועלת בו כלל דהוי כמי שאינו בעולם ולא מהני ביה הכנה כלל עי' היטב במאירי שם, וא"כ י"ל דאפילו לדידן דס"ל דצידה נמי מותר ביו"ט מה"ת מ"מ כיון שחז"ל אסרו הצידה לא הו"ל מוכן מבע"י ואסור אפילו לר"ש כמ"ש רש"י בסמוך גבי נכרי שהביא דורן דבמוקצה דמחובר גם ר"ש מודה וה"נ דכוותי' במחוסר צידה, וא"כ כיון דוודאי ניצוד ביו"ט אסור או מה"ת או דחז"ל עשאו כשל תורה א"כ הולכין בספיקו להחמיר אפילו בלא טעמא דדבר שילימ' אמנם אי אמרינן דמה שניצוד בוודאי ביו"ט ליכא ביה רק איסורא דרבנן גרידא דלא החמירו במחוסר צידה יותר מבשאר מוקצה צ"ל הא דהחמירו בספק צידה אע"ג דהו"ל ספיקא דרבנן מ"מ החמירו בספיקא ג"כ משום דהו"ל דשיל"מ, והחילוק בין אי אסיר מדינא או משום דהו"ל דשיל"מ היא כגון בגוונא דלא שייך דשיל"מ, למשל שאם לא יקח מהן ביו"ט יפריחו מן המצודה דאי אמרינן דאסור גם כה"ג אסור, משא"כ אי הטעם משום דשיל"מ א"כ בכה"ג שיהי' לו פסידא אם נאסור לו מותר, ועי' בתוס' רע"ק על המשניות באות י"ט מ"ש בזה, ודו"ק:

והנה לכאורא י"ל דטעם פלוגתתן בספק מוכן היכא דלא שייך דשיל"מ תליא בהא דאי אמרינן דמוכן לא הוי רק מה שמכין בידים ודעתו עליו א"כ כל היכא