תבואות השדה חלק ד צו

ועיין בספר שמן רקח שכתב לחלק דבעבר ואפה כיון דקיימ"ל הואיל א"כ אפי' אי יבשל מיו"ט לחול לא יהי' איסור דאורי' לכך לא גזרו בעבר ואפה בלא עירוב תבשילי' אבל גבי מעשר דאסור משום מקדיש ואיכא גזירה שמא יכתוב איכא סרך איסור דאורי' והגמ' אזיל הכא למאן דלא ס"ל הואיל וא"כ בעירוב נמי איכא משום חשש איסור דאורי', והוא ג"ר נכון עי"ש, ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמר רבא הביאו פלוגתא הר"ת ור"י דר"ת סובר דאם רוצה לאפות בעי פת לעירוב ור"י ס"ל דסגיא בתבשיל לחודא. וכבר כתבנו לעט דלרבא דעירוב היא משום כבוד שבת סגיא בהיכר בעלמא ומהני תבשיל לחודא נמי (ובפרט לפומ"ש דלרבא לא בעי לאפי' עירוב כלל.) אמנם לרב אשי דהעירוב היא משום לתא דיו"ט ובפרט אי ס"ל דהעירוב היא שיהי' כגומר על מה שהכין מעיו"ט וודאי בעי לאפי' פת ג"כ הגם דהפנ"י כתב איפכא דלהטעם כדי שיברור צריך פת ותבשיל מ"מ לענ"ד איפכא מסתבר דאי משום היכר סגיא בתבשיל אחד לכל צרכי שבת ובפרט דאיכא סברא דלפת לא בעי כלל עירוב כמ"ש לעיל דפת לשבת וודאי לא ישכח להכין לו ושיטת בעל המאור ג"כ כר"ת דבעינ' פת ותבשיל, והרמב"ן במלחמות ס"ל כר"י דסגיא בתבשיל לחודא, ובשו"ע סי' תקכ"ז פסק לכתחלה לחוש לשיטת הר"ת:

ונראה דספיקו של הרא"ש בהא דאביי דהתחיל בעיסתו ונאכל ערובו גומר אם גומר כל צורכי שבת או רק אותו העיסה נמי בהא תליא דאם העירוב היא רק משום כבוד שבת או אם אפילו לרב אשי נמי סגיא בהיכר, שפיר אמרי' דמכיון שהתחיל בצורכי שבת בעוד שהעירוב קיים ממילא הוי לי' הכירא וגומר כל צורכי שבת אמנם אם העירוב היא שהוא כגומר אזי אינו גומר רק אותו העיסה או התבשיל שהתחיל ובשו"ע סי' תקכ"ב סעיף י"ז פסק דגומר אותו העיסה או אותו התבשיל והיינו משום דיש לחוש לדעת ר"ת דטעם העירוב היא משום גומר ולכך אינו גומר רק אותו העיס' או אותו התבשיל מה שהתחיל בעוד העירוב קיים דאילו להטעם דעירוב היא משם היכר וודאי יוכל לגמור כל צורכי שבת דמכיון שהעירוב הי' קיים בשעה שהתחיל שפיר אית לי' הכירא וכבר כתבתי בזה לעיל בס"ד, ואין להאריך יותר, ודו"ק (ועיי' בשטמ"ק שכ' בפשיטות דיגמור אפי' שאר תבשילי' ולא הביא שהרא"ש מסופק בזה עיי"ש):

א"ה על סוגי' דטבילת כלים, וסיגי' דנדרים ונדבות כתבתי בחיבורי תבואות השדה חלק שלישי בשער בית המועד. ושם ביארתי בס"ד כל הצורך ומשם תדרשנו ולהכפיל הדברים אך למותר כי ספריי נתפשטו ב"ה בעולם:

בגמ' (דף כ"א ע"א) בעא מיני' ר' אויא סבא מר"ה בהמה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט אמ"ל מותר אמ"ל וכי מה בין זה לנדרים ונדבות וכו' ומסקינ' בהמה חציה של נכרי א"א לכזית בשר בלא שחיטה נדרים ונדבות כהנים משלחן גבוה קא זכי והנה לשיטת רש"י דר"ה פליג על ר"ח בסמוך וס"ל אפילו היכא דאפשר למפלגה כמו גבי עיסה ממני מותר ע"כ צ"ל דהא דקאמר הכא גבי בהמה דמותר משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה לאו ר"ה קאמר לה דלדידי' מותר בלאו"ה כל שיש לישראל חלק בו רק סוגי' דגמרא הכא דאינו מותר רק היכא דא"א למפלגה כמו בהמה עיי' רש"י ד"ה וטעמא מאי ובמהרש"א וק"ל לפי"ז לר"ה הא דאסור בנו"נ היינו משום דשם הוי עיקרו לגבוה כמ"ש התוס' מס' פסחים (דף מ"ו ע"א) ד"ה לא תקרא ובמס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין עיי"ש, ודו"ק:

והנה יש להסביר פלוגתתת ר"ה ור"ת דלר"ה כל שיש לישראל חלק בו מותר רק בנדונ"ד אסור משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה הו"ל כמו שכל המלאכה נעשית בשביל ישראל י"ל כך דר"ה ס"ל כיון שהתירה התורה לכם א"כ אפילו אם אינו כלי של ישראל עכ"פ הוי מקצת לכם נמי סגיא ור"ח ס"ל דבעינן שכל המלאכה יהי' נעשית רק בשביל ישראל וא"כ בשלמא גבי בהמה דא"א למפלגה א"כ מהי תיתי לומר שכוונתו בשביל הנכרי ג"כ לכך מותר, משא"כ בעיסה כיון דאפשר למפלגה הרי עכ"פ יש לנחות לספיקא דלמא כוונתו נמי בשביל הנכרי דהרי חזינן שאינ' חולק העיסה, וא"כ אע"ג דכוונתו בשביל עצמו נמי מ"מ הרי לא הוי רק מקצת לכם ולכך אסור דלר"ח לא התירה התורה רק מה שכולו בשביל ישראל, וי"ל דפליגי בהך סברא שכתבנו בסוגיא דהואיל עי' בספרי תבואות השדה חלק שני אם אמרינ' דמלאכת אוכל נפש לא היה מעולם בכלל מלאכת עבודה רק לנכרי אסור דמיעטה התורה מלכם ולא לנכרים או דאמרינ' דמלאכת אוכל נפש נמי הוי בכלל מלאכת עבודה רק שהתורה התירה לצורך ישראל מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש, עי"ש בסוגיא דהואיל באות ג' ודו"ק:

וא"כ י"ל דר"ח ס"ל דמלאכת או"נ היה נמי בכלל מלאכת עבודה רק לצורך ישראל מותר מאך אשר יאכל לכל נפש ושם כתבה התורה לכם ובעינן לכם לגמרי אבל מקצת לכם לא מהני, אמנם ר"ה ס"ל דמלאכת או"נ מעולם לא היה בכלל מלאכת עבודה רק לנכרים אסור ממיעוטא דלכם ולא לנכרים הלכך אינו אסור רק היכא שכל המלאכה היא בשביל הנכרי, משא"כ היכא שאין כל המלאכה בשביל הנכרי מותר דהתורה לא דברה רק מדבר ברור שיהי' מבורר לגמרי (והיא כעין סברת החוו"ד ביו"ד סימן ק"י דהתורה לא דברה רק מוודאי עי"ש, ודוק) וא"כ לר"ח אינו מותר רק כשכל המלאכה מבוררת לישראל ולא מהני מקצת לכם. ולר"ה דהאיסור לנכרים ילפינן מלכם דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה א"כ אינו אסור רק כשכל המלכה מבוררת לנכרי לגמרי, משא"כ כשמקצת של ישראל אע"ג דאפשר למפלגה מ"מ כיון דמקצת הוי של ישראל מותר, וכן ראיתי בספר דברי ירמי' פ"א מהלכות יו"ט הלכה י"ד דלר''ה מותר במקצת לכם נמי ולר"ח בעינן כלי לכם, ועי' בספר בגדי יו"ט ובחידושינו בסוגיא דנדונ"ד ע"ש שם בס"ד:

אמנם גבי נדונ"ד אע"ג דא"א למפלגה מ"מ התם אפילו מקצת לכם לא הוי דכיון דהוי מצוה עיקר כוונתו לשם גבוה, ועיי' היטב בתוס' מס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי, והנה י"ל ג"כ בפלוגת' דנדונ"ד אי קרבין או אין קרבין שכתבו התוס' מס' פסחים מ"ו ע"א ומס' שבת שם דמאן דס"ל אין קרבין ס"ל דעיקרו לצורך גבוה ומאן דס"ל קרבין ס"ל עיקרו לצורך הדיוט ולכאור' קשה במאי פליגי, ועי' בשו"ת הנדפסות בסיף ספר אבני מלואים לאה"ע סימן ב' ג' שהאריך שם בזה, ולענ"ד נראה עפ"י מ"ש דגבי בהמה חציה של נכרי מותר אפלו לר"ח אע"ג דלדידיה בעינן כלו לכם מ"מ בהווה חציו של נכרי אמרינן מסתמא אינו מכוין רק בשביל עצמו דלמה לו לעשות איסור לכוון בשביל הנכרי ג"כ ובמלאכת יו"ט תלוי הכל בכוונתו. עי' בספר דברי ירמי', וא"כ י"ל דבנדונ"ד אמרינן איפכא דהתם איכא מצוה בהקרבתו אמרינ' מסתמא מכוון לשם מצוה וא"כ לא הוי אפילו מקצת לכם ולכך אסור אפילו לר"ה:

אמנם לכאורא י"ל איפכא מני דהא ביו"ט אם יכוין לצורך מצוה ולא לצורך הדיוט יעשה איסור א"כ