תבואות השדה חלק ד צד

שהניח עיי"ש בבעה"ע בפנים (בדף נ"ט בדף הספר) אמנם להנ"ל א"ש דבאמת לרבא דהטעם עירוב היא רק משום כבוד שבת פשיטא דמכיון שאסור בשביל עצמו ממילא לא ישכח פעם אחרת להכין לצורכי שבת והך בריתא אזלא רק לרב אשי דהעירוב היא משום מלאכת יו"ט לכן אסור מי שלא הניח לבשל אפילו לאחרים ובדיעבד קי"ל כרבא ומשו"ה פסק דמותר לבשל לאחרים:

אמנם י"ל עוד באופן אחר דוודאי אם מי שלא הניח עירוב מבשל לאחרים כדי שהוא יהי' לו מה לאכול דהיינו שהני אחרים יתנו לו בכה"ג אסור ועיי' בטו"ז או"ח סימן תקכ"ז ס"ק י"ז ודו"ק היטב, אמנם לבשל לאחרים ואין כוונתו שיתנו לו שהוא יהי' לו מה שיאכל שפיר מותר לבשל לאחרים מטעם שכתב בעה"ע דשלוחו של אדם כמותו, והנה בהך בריתא יל"ד דקתני מי שלא הניח ע"ת הר"ז לא יאפה לא לו ולא לאחרים. למה נקט לא לו דפשיטא דלו אסור, וגם כיון דהתנא רוצה לשנות איזה תקנתא באיזה אופן יהי' מותר להכין לשבת מאי בעי אחרים הכא ובסוף הברית' נמי נקט רק תקנתא עבורו דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים הרי דתנא רוצה לשנות תקנתא בעבור מי שלא הניח ע"ת וא"כ למה הפסיק באמצע תקנה בשביל אחרים, א''וו דהתנא לא בא לאסור בשביל אחרים רק אם מכוון לבשל לאחרים כדי שיתנו לו וז"ש לא יאפה לא לו ולא לאחרים כלומר אחרים דומיא דלו אם מכוון בשביל עצמו אמנם אם באמת מבשל לאחרים מותר ולכך נקט בעה"ע אחרים שלא הניחו וכו' דמסתמא הרבה אנשים שמבשלים בשביל אחד לא יכולים לאכול עמו דלאחד יפסיק אם מבשל בשביל הרבה משא"כ להרבה אנשים אינו מספיק מה שמבשלי' בשביל אחד וא"כ אין כוונתם בשביל עצמם רק בשביל האחר שהניח בכה"ג מותר גם לתנא דבריתא ותנא דבריתא אינו אוסר בשביל אחרים רק אם מבשל כדי שהוא גם הוא יוכל לאכול כמ"ש מלשון הבריתא וא"כ לא קשה על בעה"ע מבריתא, ודו"ק היטב:

ואולי י''ל עוד בכוונת הברית' כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים כלומר דכה"ג שהאחרים מבשלים לו מקמחו אז גם הוא מותר לבשל בשביל אחרים וא"כ איכא תקנה דהוא יבשל בשביל אחרים, אמנם הוא אסור לאכול ממה שמבשל לאחרים רק האחרים יבשלו לו מקמחו והם יטריחו עבורו מקמחו והוא יבשל להם משלהם ולא בשביל עצמו וא"כ שפיר תני תנא תקנתא למי שלא הניח ע"ת באיזה אופן יוכל להכין לשבת כלומר שבאם האחרים יבשלו עבירו מקמחו אזי יהי' מותר לו לאפות בשביל אחרים דאל"ה לא ימצא מי שירצה להטריח עבורו כיון שהם צריכים להטריח עבור עצמם לכך נקט התנא לא יאפה לא לו ולא לאחרים כלומר כמ"ש שיאפה לאחרים שיהי' גם לו אסור רק כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים וא"כ כיון שהוא לא יצטרך לאכול ממה שמבשל לאחרים שהאחרים יכינו לו מקמחו אזי יהי' מותר לבשל לאחרי' וממילא ירצו האחרים להיכן עבורו וא"כ איכא שפיר תקנתא למי שלא הניח ע"ת באיזה אופן יהי' לו צורכי שבת דהיינו אם יקנה קמחו לאחרים אזי הוא יהי' מותר להכין לאחרים וא"כ איכא ראיה מהך בריתא לשיטת בעה''ע דאם הוא אינו אוכל משלהם מותר לבשל בשביל אחרים, ודו"ק:

בגמרא איבעי' להו עבר ואפה מאי ופירש"י מהו שיאכל בשבת, וכתב בספר שמן רוקח דלגירס' התוס' בד"ה אי אמרת דגרסי' אין קמחו נאסר שפיר מיבעי' לי' עבר ואפה מאי כלומר דכיוון דאין קמחו נאסר איכא למימר ג"כ דעבר ואפה מותר, ונ"ל דגם לגירסת רש"י שפיר קמיבעי' לי' אי מותר בעבר ואפה דהנה לפימ"ש לעיל בהך איבעי' אי קמחו נאסר קאי אי ס"ל דעירוב היא משום שגומר התבשיל או רק משום היכר והנה אי ס"ל דאין מותר לבשל רק מחמת שגומר והיינו אי לא ס"ל הואיל וא"כ איכא איסור דאורי' מיו"ט לחול ולכך החמירו בעירוב שיהי' רק כגומר, והנה אי נימא דעבר ואפה אסור לשבת ואי לא ס"ל הואיל נמצע דעבר למפרע על איסור דאורי' דבשל לחול כיון דלא ס"ל הואיל וא"כ שפיר י"ל דע"כ הוצרכו לומר עבר ואפה מותר לשבת כדי שלא יעבור על איסור דאורי' לבשל לחול דהא בחול וודאי שרי אפילו אי אמרי' עבר ואפה אסור מ"מ מותר לחול וזה כוונת רש"י במ"ש ''מהו שיאכל בשבת'' כלומר דלחול וודאי שרי וא"כ אי יאסור לו לשבת יעשה איסור למפרע שבשל לצורך חול אמנם אי הטעם דעירוב גם לרב אשי רק משום היכר דס"ל הואיל וליכא איסור בשום אופן אפילו אי מבשל לחול להדיא וסגיא בעירוב משום היכר אז שפיר י"ל דעבר ואפה נמי אסור דרבנן עשו חזוק לדבריהם שיהי' אסור אפילו בדיעבד היכא שלא קיים מצות ותקנת חכז"ל רק אי לא ס"ל הואיל א"כ אם יהי' אסור לו לשבת יעשה איסור למפרע שבשל לצורך חול ובכה"ג לא העמידו חכז"ל דבריהם שיבא על ידיהם לידי איסור תורה וכמה דאמרי' במס' שבת ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור דהתירו לו לרדות' כדי שלא יבא לידי איסור סקילה:

שוב ראיתי בס' דברי ירמי' על הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הל' יו"ד שהעיר נמי בזה דאי לא ס"ל הואיל מותר בעבר ואפה כדי שלא יבא לידי איסור תורה למפרע שבשל לצורך חול עיי"ש, וא"ש נמי מה דנקט עבר ואפה כלומר דהאיבעי' קאי לטעמא דרב אשי נמי אי הטעם משום היכר או משום גומר ולכך נקט עבר ואפה כלומר אפילו לרב אשי דצריך לאפי' נמי עירוב מ"מ איכא למיעבעי' בעבר ואפה מותר או לא כלומר אי ס"ל הואיל ואז אסור בעבר ואפה כיון שלעולם לא יבא לידי איסור תורה אמנם אי רב אשי לא ס"ל הואיל אז צריך להתיר בעבר ואפה שלא יבא לידי איסור למפרע אמנם לרבא פשיטא לי' לבעל האיבעי' דאסור בעבר ואפה דלדידי' לעולם לא יבא לידי איסור תורה למפרע וממילא מצי חכז"ל להעמיד דבריהם לאסור אפילו בדיעבד ולכך נקט עבר ואפה לומר דהאיבעי' קאי אליבא דרב אשי ומסופק אי ס"ל לרב אשי הואיל ולרב אשי נמי הטעם משום היכר אי לא ס"ל הואיל ובעינן העירוב שיהי' גומר ואז ע"כ עבר ואפה מותר שלא יבא לידי איסור למפרע, ודו"ק היטב. ובהכי יש ליישב מ"ש רש"י בעמוד ב' ד"ה ואי אית' דעבר ואפה מותר מכדי תנא אתקנתא קמהדר ליתני נמי הך תקנתא דעבר ואפה מותר דאי טובא וכי ואי ס"ד דגמרא דהך עבר ואפה נתני התנא בהדי תקנתא כיון דבאמת איכא איסורא עכ"פ, ועיי' בס' שמן רוקח שעמד בזה אמנם להנ"ל א"ש כיון דאם יהי' אסור בעבר ואפה יעשה איסור למפרע שבשל לצורך חול ס"ל לס"ד דגמרא דהי' צריך התנא לשנות תקנה זו ג"כ דכמו שנותן לו תקנה להקנות קמחו לאחרים הי' לו נמי ליתן תקנה בעבר ואפה שמותר כדי שלא יעבור על איסור תורה למפרע וע"ז השיב לו כיון דמ"מ לא משכחת לה רק ע"י איסור שיעבור ע"ד חכז"ל לא רצו לשנות הך תקנתא דעבר ואפה כיון דלא משכחת לה רק אם יעבור על תקנת חכז"ל בפועל לא נחית התנא לזה אבל באמת היכא שעבר ואפה מותר כדי שלא יעבור על איסור למפרע, וא"ש הכל בס"ד:

והנה שיטת הר"מ בהך דעבר ואפה לקולא עיי' בר"מ פ"ו מהלכ' יו"ט הלכה יו"ד והרי"ף מסיים דהי' איבעי' דלא אפשטא וכ' הר"נ דכיון דהיא מדרבנן נקטינן לקולא אמנם הרי"ף לא כתב להדיא דנקטינן לקולא, ונראה לפימ"ש דאי ס"ל הואיל א"כ לעולם לא יבא לידי איסור דאורי' ושפיר י"ל דחכז"ל העמידו דבריהם לאסור אפי'