תבואות השדה חלק ד צג

יזלזלו לבשל מיו"ט לחול, ועיי' בירושלמי פ"ב דמס' ביצה שהביא נמי שצריך להיות לו מוכן מעיו"ט וא"ש למאן דבקי בקביע' דירחא וא"כ יודעין שהיום יו"ט ואם יהי' מותר לו לערב בתבשיל מהיום יהי' נפקע לגמרי תורת עירוב כנ"ל ליישב שיטת הר' אפרים אע"ג שהפוסקי' לא ס"ל כוותי' ודו"ק:

ברש"י בד"ה אין אופין אפת' ויל"ד מה בעי רש"י בזה ונ"ל דהנה הא דפת אסור מיו"ט לחבירו לת"ק היינו דוקא פת שלם לפי שצריך רדיה ואפי' בפני עצמו משא"כ אם אופה פת אחד גדול אעפ"י שיספיק מיו"ט לחבירו ג"כ מ"מ כיון דהוא בחד טרחא שפיר דמי דלא גרע ממלא אשה קדרה בשר ועיי' בר"ן דרבוי שיעורי' אינו אסור ביו"ט דמסתמא לא ציותה התירה שיצמצם שלא ישאר לו כלום ת"ש רש"י אין אופין אפת' כלומר פת שלם אסור משא"כ אם אופה היום פת גדול אע"ג שבבירור ישאר לו חתיכת פת על למחר זה אינו אסור דחתיכת פת לא נקרא פת ואינו אסור רק פת שלם שצריך רדי' ואפי' בפני עצמו:

באיבעיא דגמר' או הוא נאסר וקמחו נאסור מחולקי' רש"י ותוס' דרש"י ס"ל משום דקמחו נאסר לכך צריך הקנאה ומסקינ' בגמר' ש"מ קמחו נאסר אמנם התוס' ד"ה אי אמרת הקשו דאי קמחו נאסר מה מועיל הקנאה לאחרים מי יכול לסלק האיסור שבו כדי שיאכל הוא עצמו ועיי' בר"ן ורשב"א שכתבו והא שלוחו של אדם כמותו אמנם הרשב"א תירץ לקושי' התוס' על רש"י דכיון דעיקר עירוב הי' רק מדרבנן סגי' לן אם הוא בעצמו אסור לבשל דעכ"פ איכא היכר מה שאסור לבשל בלא הקנאה לאחרים ועיי' במגיני שלמה שכתב ג"כ כה"ג דבאמת אי אפש"ל שיהי' גוף הקמח נאסר מחמת עצמו ועיי' בספר שמן רוקח ובספר בגדי יו"ט הקשה על התוס' מאי מקשו לרש"י איך מהני לסלק האיסור שבו והא כיון דכל העירוב הי' רק מדרבנן א"כ די שאסרו לו כל זמן שהקמח הי' ברשותו משא"כ כשהקנהו לאחרים וכבר קדמו בזה הרשב"א עיי"ש שכתב כמי כה"ג לתרץ קושי' התוס' דכיון דהוא רק מדרבנן לא החמירו אלא שלא יעשה הוא בעצמו אבל כשהקנה לאחרים שפיר מותר ועיי' היטב בספר מג"ש. ודו"ק:

אמנם י''ל בכוונת קושי' התוס' על רש"י מי יכול לסלק האיסור שבו כדי שיאכל הוא עצמו אחר שנאסר הי' כך דהתוס' הי' ס"ל דאינו מקנה להם קמחו שיהי' שלהם באמת רק שיאכל הוא אח"כ וכן משמע להם קצת מדברי רש"י בד"ה לאקנויי קמחו אם צריך לתת להם במתנה שיהי' אחרים מותרים לאפותו ולתת לו משמע דעיקר הקנאה הי' רק שיהי' מותרים לאפותו ולא שיהי' שלהם ולכך הקשו שפיר אי קמחו נאסר למה מועיל בכה"ג אמנם רשי' נשמר מזה ולכך כתב שיהיו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו ומדייק רש"י ''ותלת לו'' הא אם רוצים להחזיקו לעצמם ולא ליתן לו נמי הרשות בידם וכ"כ להדיא בספר מגיני שלמה שאם האחרים אינם רוצים ליתן לו הרשות בידם וכיון שהוא שלהם ממש שפיר מותר ע"י הקנאה אע"ג שגם קמחו נאסר ודו"ק:

ולהבין כל שקלא וטריא דגמרא בהך איבעי' אי קמחו נאסר נ"ל אחר שיש לדקדק איזה דקדוקים א') מאי קאמר הוא נאסר וקמחו נאסר הא עיקר האיבעי' הוא רק אי גם קמחו נאסר א"כ למה הקדים הוא נאסר' ומהגם דקאמר בתר הרי או דלמא ''הוא נאסר'' וכו' הך ''הוא נאסר'' וודאי מיותר. ב' ברש"י ד"ה הוא נאסור ''לאפות'' אמאי נקט רש"י לאפות וכן מדקדק בזה בספר בגדי יו"ט עיי"ש, ונ"ל דהנה לעיל בריש פרקין כתבנו דלרבא דעיקר טעמא דעירוב היא משום כבוד שבת שלא ישכח לברור מנה יפה לשבת סגיא בתבשיל לחודא, וכעת נ"ל דלרבא א"צ לאפיה שום עירוב משני טעמים האחד דכיון דלחם משנה לשבת הוא מה"ת ממש לא הוצרכו חכז"ל לעשות לזה זכר שיהי' לו פת לשבת דבלאו"ה לא ישכח כיון שהוא מה"ת ממש רק לתבשיל שירבה בתבשילי' לשבת כיון דהוא רק מדברי קבלה משום וקראת לשבת עונג הוצרכו לעשות זכר וצריך עירוב, טעם השני כון דפת אדם מכין עצמו גם לחול א"כ לא חיישי' שישכח ולהכין פת לשבת א"כ מותר לאפות אפילו בלא עירוב. וכ"כ בספר בגדי יו"ט, רק לרב אשי דהטעם עירוב הי' שיזהרו מלעשות מלאכה לחול שפיר צריך עירוב גם לאפי' ומדוייק בזה לישנא דרב אשי בריש פרקין רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לחול וכו' ולמה נקט אין ''אופין'' א''וו דרק לרב אשי צריך עירוב לאפות נמי משא"כ לרבא דעירוב הי' רק משום כבוד שבת לא הי' צריך לאפי' עירוב כלל. ודו"ק:

והנה עד כאן נוכל לומר למי שלא הניח עירוב דהוא נאסר וקמחו נאסר רק אי טעמא דעירוב הוא משום שלא יבא לעשות מלאכה מיו"ט לחול שפיר י"ל דהיכא שלא הניח עירוב אסור לגמרי הוא וקמחו משא"כ אם עיקר העירוב הי' רק משום כבוד שבת א"כ לא שייך לומר ''הוא נאסר'' ג"כ דבאמת מה"ד ליכא איסורא דכל העירוב הוא רק משום כבוד שבת ולא משום לתא דמלאכת יו"ט כלל א"כ לא שייך לומר לשון איסור גבי כלל דבאמת אין כאן איסור (הגם דבספר בגדי יו"ט רוצה לומר איפכא דלרבא דהטעם הוא משום כבוד שבת פשיטא דגם קמחו נאסר מ"מ לע"ד איפכא מסתברא דאם אין הטעם בעירוב משום מלאכת יו"ט לא שייך לשון איסור כלל כיון דכל מה שצריך לערב הוא שלא ישכח מלהכין לשבת) וא"כ שפיר מדייק הגמרא הוא נאסר כלומר דכל האיבעי' אי קמחו נאסר הוא רק לרב אשי דהעירוב הי' משום מלאכת יו"ט דאז שייך לומר דהוא נאסר ואז שפיר יש למיבעי' אי גם קמחו נאסר וזה כוונת רש"י בד"ה הוא נאסר ''לאפות'' כלומר דהאיבעי' הוא רק לרב אשי דאסור לאפות ג"כ ואז שייך למיבעי' אם גם קמחו נאסר משא"כ לרבא דעיקר עירוב היא משום כבוד שבת א"כ פשיטא דגם בדידה לא שייך לשון איסור דמן הדין אין כאן איסור א"כ ליכא למיבעי' כלל אם גם קמחו נאסר ומדוייק הכל בס"ד:

אמנם עיקר צדדי האיבעי' לרב אשי אם גם קמחו נאסר הוא עפ"י מ"ש לעיל דגם לרב אשי י"ל ב' טעמים בעירוב, האחד, הי' דסגיא לרב אשי נמי בהיכר שידע שאין אופין מיו"ט לחול, ב' דלרב אשי בעינן העירוב שע"י העירוב הוי מה שמבשל לשבת כגומר מה שהתחיל מעיו"ט, והנה אי אמרינן דסגי' בהיכר בעלמא לרב אשי נמי שפיר י"ל דדי אם הוא עצמו יהי' אסור לאפות ולבשל משא"כ אחרים מותרים לאפות ולבשל לו אפילו אם לא יקנה להם קמחו אמנם אי הטעם בעירוב לרב אשי הוא שע"י העירוב הוי כגומר א"כ גם אחרים אסורים לבשל לו דמה מהני העירוב שהניחו להם ובעבור עצמם שיהיו כגומרי' עבורו ולכך לא מהני רק ע"י הקנאה דהוי כגומרים בשביל עצמם כיון שהקנה להם הקמח ודו"ק והנה אעפ"י שהוכחנו לעיל דבדיעבד סמכינן אטעמא דהעירוב היא רק משום היכר מ"מ כיון דלכתחלה בעינן עכ"פ שיהי' כגומר לכך קיי"ל כיון דאפשר לו בהקנאה שצריך להקנות קמחו לאחרים וא"ש הכל בס"ד ודו"ק:

ועפי"ז יש ליישב שיטת בעל העיטור שפסק ומסתברא דאחרים שלא הניחו עירוב אופה ומבשל למי שהניח דשליחו של אדם כמותו, והקשה בשלטי גבורים דהא בברייתא קתני להדיא מי שלא הניח ע"ת הר"ז לא יאפה וכו' לא לו ולא לאחרים עיי"ש בש"ג, והיא תמוה רבתא על בעה"ע דהוא עצמו הביא הך ברייתא ואח"כ בתוך כדי דיבור כתב הך דינא דמי שלא הניח ע"ת מותר לאפות ולבשל למי