תבואות השדה חלק ד צ

משא"כ אי ההיתר הוא מה"ת משום דצורכי שבת נעשים ביו"ט וא"כ לחול איכא איסור דאוריתא עכ"פ שפיר גזרו שבת אטו חול כיון דלחול איכא איסור דאוריתא ואז לא הי' סגי בעירוב שיהי' להיכר גרידא רק היה בעינן התחלה ממש שיהי' ע"י העירוב רק כגומר (ואע"ג דר"א נמי אית לי' הואיל ומ"מ ס"ל דלא סגי' בהיכר לחודא דהא בעינן פת ותבשיל י"ל דהר"מ ס"ל כקושיית הר"ן מס' פסחים שם דר"א לא ס"ל הואיל ואי מקלעי לי' אורחים רק הואיל ואי בעי מיתשל עלה לחומרא) וא"כ א"ש שיטת הר"מ כיון דאנן קיי"ל כרבה דס"ל הואיל אי מקלע לי' אורחים וא"כ לא משכחת שיבא לידי איסור תורה כלל אפי' אם יבשל לחול להדי' עכ"פ לא אלים כ"כ הך גזירה שלא יבשל לחול רק דמ"מ החמירו משום כבוד יו"ט שלא לזלזל בו להדיא לבשל לחול וכיון דהגזירה לא אלים כ"כ שפיר סגי' לי' שיהיה העירוב להיכר בעלמא כנ"ל בשיטת הר"מ ועי' בפנ"י ודו"ק:

בגמרא במעשה דר"א ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת. וראיתי בפנ"י שהקשה הא כיון דקיי"ל דגדול מערב על כל העיר א"כ הי' יכול לבשל לעצמו אמנם א"ש עפימ"ש לעיל דלר"א בעינן שע"י העירוב יהי' נראה כגומר ולא רק משום הכירא וכן לרב אשי, ואי בעינן בעירוב שיהי' כגומר ממילא לא מהני סמיכת גדול העיר ולקמן בגמ' ט"ז ע"ב לא גרסינן רב אמי ורב ''אשי'' מערבי אכולהו טבריא דלרב אשי דס"ל שיהי' ע"י העירוב כגומר הבישול לא מהני מה שגדול העיר מערב וגרסינן רב אמי ורב אסי' והפנ"י כתב בהיפוך מזה ועי' מ"ש לעיל בגמ' ד"ה אמר רבא ודו"ק:

וע"ד הפשוט נ"ל מ"ש ושלחו מנות לאין נכון לו ואל תעצבו ומהי תיתי יהי' כאן עצבות חלילה, ונ"ל דהנה על כי חדות ה' הוא מעוזכם איתא בגמרא אומר להם הקב"ה לוו עלי ואני פורע, אמנם נראה דעד כאן יוכל להיות בטוח שהקב"ה יזמין לו לפרוע רק מי שאוכל לשם מצות שמחת יו"ט דוודאי לר"א נמי איכא מצוה בשמחת יו"ט ועי' בפנ"י משא"כ אם אוכל רק להתענג גופו אינו בטוח כ"כ שהקב"ה יזמין לו לפרוע, והנה אלו שהי' נשארים עד גמר הדרשה מסתמא לא הי' כוונתם באכילה אח"כ להתענג גופם גרידא וממילא יכולים להיות בטוח שהקב"ה זמין להם לפרוע וא"צ המלוה להתעצב אולי לא יהי' ללוה לפרוע וז"ש ר"א ושלחו לאין נכון לו ואל תעצבו קאי על המלוה כלומר שיתעצב מניין יהי' ללוה העני לפרוע וז"ש כי חדות ה' כלומר מה ששמח לש"ש הוא מעוזכם שיהי' לו ממה לפרע, ומתורץ נמי קושיית התוס' בד"ה לוו עלי דאמרינן עשה שבתך חול דהתם מיירי במי שאינו בטוח שאכילתו יהי' לש"ש וא"ש עשה שבתך דייקא כלומר שאין כוונתו לש"ש דווקא:

ועד"ז יתפרש ג"כ בסמוך בפלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל מחד בשבתא לשבתא וב"ה ס"ל ברוך ה' יום יום והקשה בספר קרבן נתנאל על הא"ז שפסק בזה כב"ש, ונראה ג"כ דע"כ יוכל להיות בטוח שהקב"ה יזמין לו על שבת רק אם אוכל לש"ש והנה הלל שהי' עני ואמרינן בגמרא כל ימי עני רעים ופריך והא איכא שבתות ויו"ט ומשני שנוי ווסת תחלת חולי מעים במס' כתובית ק"י ע"ב, רק מסתמא הי' נזהר לאכול לש"ש ולא הי' מזיק לו וממילא הי' בטוח שבוודאי יתכוון לש"ש שלא יזיק לו האכילה משא"כ בסתם בני אדם אפשר שלא יכווני לש"ש וא"כ אינם בטוחים שהקב"ה יזמין להם על שבת לכך צריכים לעשות כב"ש הגם שב"ש וב"ה בלא"ה הי' מכווני' לש"ש רק מחמת גודל ענותנותם לא הי' סומכים ע"ז שיהי' יכולים לכוין לש"ש רק הלל שיודעים שאם לא יכוין לש"ש יזיק לו האכילה הי' סומך שבוודאי יכוון רק לש"ש וא"כ כל אדם צריך לעשות כשמאי יהי' ה' בעזרתינו שיהי' כל מעשינו לש"ש:

בגמרא (דף ט"ז ע"א) אמר אביי ל''ש אלא תבשיל אבל פת לא והקשה הפנ"י לשיטת הר"ת י"ז ע"ב דלאפייה צריך פת דווקא א"כ כמו דלבשל צריך תבשיל הה"ד לאפיה צריך פת א"כ מה קאמר אבל פת לא עיין פנ"י שמתרץ דפת אפי' בדיעבד לא מהני משא"כ תבשיל גרידא מהני בדיעבד לר"ת נמי, ויש להסביר דבריו דעיקר הא דבעינן פת ותבשיל הוא רק אם הטעם של העירוב הוא שיהי' גומר לכך בעינן לכל אחד לפת ולתבשיל בפ"ע משא"כ אי רק משום היכר סגי' בחדא וכיון דבמס' פסחים מ"ו ע"ב איתא בגמ' להדי' דהא דאצרכוהו רבנן ע"ת הוא רק משום הכירא ולכך בדיעבד סגי בתבשיל לחודא אפי' לר''ת והנה בהני תרי לישנא דאביי אי בעינן מידי דמלפת או דלא שכיחא נמי י"ל דלהטעם משום דע"י עירוב הוי גומר א"כ לא תלי בשכיח רק במלפת משא"כ להטעם משום היכר בעינן דווקא מידי דלא שכיח דכל דשכיח תו לא הוי היכר ולכך לא מהני פת אפילו לענין אפיה גרידא דבפת לא הוי שום היכר וא"כ לפי"ז יצא לנו חומרא ג"כ להטעם משום היכר דפת לא מהני אפי' לאפיה גרידא, ועיין צל"ח שמסתפק בזה, וי"ל כיון דמכמה דיני עירוב מוכח בגמ' דעיקר הטעם משום היכר מהא דיוכל לסמוך על גדול העיר וכן מהא דסגי' בכזית אפי' למאה עיין בספר דברי ירמיה על הר"מ פ"ו מהלכות יו"ט ולכך נקיט רש"י בד"ה ופת לא מלפתא שהרי בכל יום יש לחם משום דמעיקרא דמילתא הוא שיהי' מידי דלא שכיח והא דסגי' בשעננות שעל הסכין אע"ג דגם הוא שכיחא שיהי' הסכין אינו נקי, עיין בצל"ח, מ"מ כיוון דגוררי מעיו"ט ממילא ע"י מעשה הגרירה יש לו היכר וא"ש נמי מ"ט גבי עדשים שבשולי קדירה לא נקיט גורר ובשמנונות נקיט גורר עיין בס' שמן רוקח ולהנ"ל א"ש דגבי שמנונות שעל הסכין אי לאו מעשה דגרירה לא הוי היכר:

(דף ט''ז ע"ב) בגמרא לא אין לו שיעור למעלה והקשה הפנ"י והצל"ח דמאי קמל"ן דאין לו שיעור למעלה ותירצו דהיינו שיוכל לערב אפי' על כמה אנשים ולא בעינן לכ"א כזית בפ"ע אמנם מלשון רש"י שכתב וז"ל בד"ה לא אין לו שיעור למעלה לומר שלא יוסיף בו על כך וכך משמע דקאי על גוף העירוב שיוכל להוסיף בו כמה שרוצה וא"כ הדק"ל מאי קמל"ן ונראה לתרץ דכיון דעיקר שהתירו ע"י עירוב הוא משום כבוד שבת א"כ הו"א דווקא היכא שלא הכין כל צורכי לשבת מעיו"ט דאז בע"כ התירו לו משום כבוד שבת משא"כ היכא שעשה עירוב גדול מאוד דאז יהי' אפשר לו בלא בישול מיו"ט לשבת והו"א דאז יהי' ניכר טפי שישתייר לו על ימות החול ולא התירו לו בכה"ג לכך נקט אין לו שיעור למעלה כלומר אפילו אם העירוב הוא גדול מאוד ויהי' סגי' לי' אפי' בלא בישול מיו"ט לשבת ואפי"ה התירו לו לבשל מיו"ט לשבת ודו"ק:

הב"י באו"ח סוף סימן תקנ"ז הביא דברי הר"ש מבינבירא שהתיר לעשות עירוב תבשילין ביו"ט שני ומביא שם והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה, ועיין בצל"ח שכתב דהר"ש התיר ביו"ט ראשון ג"כ רק ביו"ט ראשון א"צ דהא יוכל להתנות ולהניח ע"ת על הספק ולכך נקט ביו"ט שני וא"כ היכא שחל יו"ט ראשון בע"ש שלא יוכל להתנות מותר לדעת הר"ש להניח ע"ת אפילו ביו"ט ראשון עיי"ש ונ"ל שיש להביא ראי' לדברי הר"ש מלישנא דגמ' דלרבא עכ"פ מותר בדיעבד היכא ששכח מעיו"ט להניח ע"ת אפי' ביו"ט עצמו דהנה בגמ' פריך אלא לרבא מה אריא מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי אין הכא נמי אלא גזירה שמא יפשע ואי