תבואות השדה חלק ד עד

הביצה מעיו"ט נמי יהיה אסור כיון שלא הוכנה בפירוש לאכילה הרי היא מוקצה ולהנ"ל א"ש כיון דבאמת לא בעינן הכנה בפירוש רק שלא יקצה בידים וא"כ בשלמא נולדה ביו"ט כיון שאז חל שם איסור מוקצה על התרנגולת הרי הביצה ג"כ מוקצה שנולדה מן המוקצה הרי הביצה נגררת אחר האם משא"כ בנולדה בעיו"ט דאז לא שייך שם איסור מוקצה על התרנגולת, וא"כ אע"ג שהיה בדעתו על הביצים לגדל אפרוחים כשיולדו מ"מ הרי כבר כתבנו דטרם שנולדה הביצה לא חל עליה שם מוקצה כיון שאינו בעולם וכשנולדה לא שייך לומר דהביצה נגררת אחר האם דבחול לא שייך איסור מוקצה ומשנולדו כיון שלא הקצה אח"כ הביצים בפירוש אינם נאסרים דבהקצה אותם בפירוש מעיו"ט פשיטא דנאסרים והכא מיירי כשלא הקצה בפירוש הביצים בפני עצמן רק ע"י התרנגולת והלכך דווקא כשנולדה ביו"ט חל על הביצה איסור מוקצה מחמת האם משא"כ כשנולדה בעיו"ט דמחמת האם אינה אסורה דבחול לא שייך איסור מוקצה ועל הביצה בפ"ע לא חל איסור מוקצה כיון דבזמן הקצאתה לא היתה עדיין בעולם וכ"ז עולה שפיר לשיטתינו שכתבנו דלר"נ לא בעינן הכנה בפירוש רק שלא יקצה בידים ודו"ק בלשון הצל"ח שכתב בלשון הקושיא וז"ל אפילו נולדה מעיו"ט כל שלא הכינה בפירוש לאכילה הרי הוא מוקצה עכ"ל הרי שלא הקשה רק כיון שלא הוכנה בפירוש וא"כ לסברתינו דלא בעינן הכנה בפירוש לר"נ אפילו למאן דס"ל מוקצה רק שלא יקצה בידים לא קשה קושית הצל"ח וכמ"ש ודו"ק היטב:

ברש"י בד"ה אוכלא דאפרת פירוש אוכל שנפרד ותוס' ד"ה אוכלא דאפרת הוסיפו על לשון רש"י במ"ש ואי בעי שחיט לה ואכל כל מה שבגוה לכאור' י"ל דכוונת התוס' הי' דדווקא ביו"ט הו"ל אוכלא דאפרת משא"כ בשבת דלא שייך אי בעי שחיט לה אסור באמת ולפי"ז י"ל דמשו"ה נקט מתני' ביו"ט ולא בשבת משום דבשבת גם ב"ש מודי דאסור דלא שייך אוכלא דאפרת דהוי מוקצה משום איסור שחיטה ולא כדעת הר"נ שכתב דמשום איסור שחיטה לא הוי מוקצה דרק אריה הי' דרביע עליה איסור שבת, ובהכי נמי יש ליישב מה דקשה לכאור' למה נקט בגמרא תחלה בגוונא דתרנגולת העומדת לאכילה, ואח"כ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא נקט תחלה אילימא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים רק להנ"ל א"ש דממתני' גופא נמי מוכח דאיירי בעומדת לאכילה וטעמא דב"ש משום אוכלא דאפרת דמשו"ה לא נקט בשבת דבשבת ב"ש ג"כ מודי דאסור' הביצה דלא שייך אוכלא דאפרת כך י"ל בכוונת התוס' במה דנקטו ואי בעי שחט לה:

אמנם י"ל עוד דרך אחר בכוונת דברי התוס' דתוס' ס"ל כבעהמא"ו דאינו אסור אפילו בלגדל ביצים רק אם דעתו לגדל אפרוחים והנה א"כ קשה קושית הרמב"ן במס' שבת שהבאתי לעיל דא"כ אפילו בעומדת לאכילה נמי היה צריך להיות אסור, וצ"ל דבעומדת לאכילה אע"ג שהיה בדעתו לגדל אפרוחים מן הביצים שיולדו בנתים, מ"מ כיון דהתרנגולת מותרת הביצים ג"כ אינ' נאסרי' כיון דמעיקרא בשעה שהיו במעי התרנגולת היתה מותרת ועי' מ"ש לעיל, וא"כ כוונת התוס' הי' כך דלהתוס' היה קשה לי' מאי פריך הגמרא אוכלא דאפרת דלמא מיירי בדעתו לגדל אפרוחיא מן הביצים שיולדו בנתים לכך כתבו הא אי בעי שחוט לה ואכל כל שבגוה וא"כ בתרנגולת העומדת לאכילה אפילו בדעתו לגדל אפרוחים מן הביצים ג"כ מותרי' ופריך הגמרא שפיר ודו"ק:

בתוס' ד"ה ביצה הקשו אמאי לא תנא אוסרי' וכ"ת אוסרי' משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרינן לקמן אפרוח שנולד ביו"ט אסיר והיינו ביומו ועוד דאמרינן מותר שמן שבנר וכו' ולאורה יל"ד למה צריכים עוד ראיה ממותר שמן שבנר ונראה דהנה לקמן ו' ע"א אית' בגמרא רב אמר אסיר מוקצה הי', והנה אם נפרש דרב גופא מפרש הטעם משום מוקצה והיא מדברי רב ולא מדברי הגמרא א"כ שפיר י"ל דאי הוי תני אוסרי' הוי משמע לעולם רק רב שפיר נקט אסור כיון דמפרש להדיא משום מוקצה ממילא נדע דאינו אסור לעולם דמוקצה לא שייך בחול, משא"כ הכא אינו מפרש הטעם והו"א דאסור לעולם ולבך לא נקט אוסרי' לכך הביאו התוס' עוד ראיה ממותר שמן שבנר דג"כ לא מפרש טעמא ואפ"ה קתני אוסר ודו"ק:

בתוס' ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי עי' בצל"ח שהאריך בכוונת דברי התוס' והיטב אשר דבר בזה בספר בית יהודה דכוונ' התוס' למה הכניס התנא דין דשאור שאיני שייך רק בפסח בין הבבות דביצה והשוחט חיה ועוף וצ"ל דאי היי נקט בבא דשוחט חיה ועוף תיכף אחר בבא דביצה הו"א דלעולם ב"ש וב"ה תרויהי אית להו מוקצה רק ב"ש לשיטתי ס"ל דמותר לשחוט אפילו לא היה לו עפר מוכן וא"כ הביצה מוכנת אגב אמו וב"ה דס"ל דלא ישחוט בלא היה לו עפר מוכן א"כ אינ' מוכנת אגב אמו ומיירי בלא היה לו עפר מוכן רק אי נימא כן א"כ ליכא תלת מילי מקולי ב"ש כיון דדין דביצה הי' חד טעמא עם דינא דהשוחט חיה ועיף ולכך הכניס התנא באמצע דינא דשאור כדי שנדע דדינא דביצה לא תליא בהך דהשוחט חיה ועוף וא"כ ממילא אכא תלת מילי מקילי ב"ש והוא דבר נכון:

ועיין בספר שטמ"ק שכתב דאפשר דהתנא מיירי ביו"ט של פסח וצריך ביאור וכי לא שייך דין דביצה גם בשאר יו"ט ונ"ל דהנה בתוה"ק נכתב איסור מלאכה ביו"ט של פסח קידם דהקדימה התורה יו"ט של פסח לשאר ימים טובים, אמנם כן היינו דווקא אם נימא דטעמא דמתני' הי' כרבה משום הכנה והכנה אמרינ' במס' פסחים מ"ז ע"ב דהי' משום ל"ת כל מלאכה שפיר שייך לומר דהתנא נמי הקדים דיני של פסח ולכך נקט כאן שאור ג"כ כדי להוכיח דהתנא נקט סדרא ג"כ בפסח כדי שנדע דדינה דביצה הי' נמי משום סרך מלאכה וכרבה דהיא משום הכנה משא"כ אי נימא דהטעם משום פירות הנושרי' או משקי' שזבו או משום מוקצה דהי' ג"כ רק מדרבנן א"כ אין שייכות כלל להקדים יו"ט של פסח, וא"כ לא היה לו לסדר תיכף בבא דשאור [ואולי אפשר דמשו"ה נקטו הפוסקי' כאקומת' דרבה דהי' משום הכנה ועי' ברי"ף וברא"ש דמסדרא דמתני' מוכח הכי דהי' מדאורית' דמשו"ה הקדים התנא ג"כ לשנות מה דשייך ביו"ט של פסח כמו שהקדימה התירה יו"ט של פסח והא דלא נקט בבא דשאור תחלה היינו משום דהוצרך לנקוט ביצה תחלה כיון דעיקר המסכת' הי' משום יו"ט רק מ"מ נקט תיכף שאור כדי שנדע שביצה הי' ג"כ מדאורית' וכרבה דס"ל משום הכנה] ואולי לשלול זה כתבו התוס' דלא שייך הכא מידי אלא מייתי כאן תלת מילי כמ"ש הצל"ח משום דהשוחט חיה ועוף אינו מוכרח לפי מסקנת הגמרא דהוי מקולי ב"ש רק ''כאן'' הוי תלת מילי ולכך נקט השוחט חיה ועוף לבסוף ואפשר עוד דמשו"ה נקטי התוס' דב"ה לחומרא כלומר בכל הני תלת מילי אין נ"מ למלקות דשאור בכזית נמי אין נ''מ למלקות דהוי ל"ת הכל"ע עי' פנ"י לקמן ז' ע"א ועי' בשאג"א סי' פ' ומשו"ה נקט התנא תיכף לבבא דשאור בכזית לאשמעינ' כמו דבביצה ל"ש מלקות ה"נ בשאור לעניין ב"י משא"כ אי הוי נקט שאור לבסוף אחר בבא דהשוחט חיה ועוף לא נוכל להוכיח דאינו לוקה על ב"י דהו"א דמשו"ה נקט שאור לבסוף כיון דהתנא מיירי עיקר המסכתא מיו"ט ולא מפסח משא"כ ממה דנקט בבא דשאור קודם בבא דהשוחט חיה ועוף מזה שפיר יש להוכיח דהתנא קבע הך בבא קודם כדי שנדע דגם בשאור לעניין ב"י ליכא מלקות כמו בביצה וא"ש מה שנקטו התוס' דב"ה לחומרא קודם