תבואות השדה חלק ד נז

(כה) בגמרא ולוקמא ביורש עי' בתומים ס"ק י"ט שהקשה לשיטת הרמב"ם דדמים חייב להחזיר רק משום תקנת השוק אין הלוקח חייב להחזיר וא"כ ביורש דלא שייך תקנת השוק וודאי חייב להחזיר וא"כ מאי פריך ולוקמא ביורש ותירץ דביורש כיון דמשמים הקנו לו א"צ להחזיר הדמים אפילו לדעת הרמב"ם עי"ש ולע"ד נראה כך דוודאי הא דאמרינן דיורש או לוקח חייב עכ"פ להחזיר הדמים הי' רק אי ס"ל שעובידא דאוריתא וא"כ משעת גניבה נשתעבד לו הגנב או הגזלן להנגזל וא"כ אע"ג דקנה החפץ מ"מ הדמים חייב לו ושעובידו חל על החפץ גופא כל זמן שאין מחזיר לו הדמים ועי' בשו"ת צ"צ סימן קי"ז ובספרי ח"א בשער יאוש וש"ר שער ד' אות ב' ג' ודו"ק היטב אמנם אי ס"ל של"ד והגנב או הגזלן דמים בעלמא נתחייב על שעת הגזילה ואין השעוביד חל על החפץ כלל וא"כ הלוקח או היורש דהם לא גזלי אין לנגזל עליהם כלום אפילו דמים לא על הלוקח ולא על היורש וא"כ א"ש הכל דכבר כתבנו לעיל דרב ששת ס"ל שעובידא דאוריתא ושייך שמעמידה בפני בע"ח ולכך צריך לאוקמא שלא באחרות דלא תקשה לרב ששת מ"ט נקט הבריתא אחריות ועי' בתומים סוף ס"ק י"ט, אמנם הגמרא בקושי' קאי אליבא דאביי ואיהו ס"ל של"ד וא"כ שפיר מצינו למימר רשות יורש כרשות לוקח דמי וליכא אפילו חזרת דמים לא מן הלוקח ולא מן היורש והיינו רק לאביי אמנם לרב ששת דס"ל ש''ד באמת לא קשה כל הנהו קושיות וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דס"ל שעובידא דאוריתא ואכא חזרת דמים רק הלוקח א"צ להחזיר משום תקנת השוק והיינו כשלקח שלא באחריות וכמ"ש לעיל וגם לוקמא ביורש ליכא להקשות דהא היורש וודאי צריך להחזיר הדמים עכ"פ ולפי האמת לא קשה קושית הגמרא לרב ששת וקושי' הגמרא היה רק לאביי דס"ל של"ד ועי' היטיב בספרי בשער הנ"ל וא"ש הכל בס"ד:

(כו) בתוס' ד"ה אלא כדרבין כתבו ומילתא דשמואל מיירי בכל עניין ולרבותא נקט אפילו שלא באחריות והנה לכאורא קשה לפימ"ש התוס' לעיל מ"ג ע"א דשמואל מיירי במכיר א"כ י"ל אפכא דבאחריות מעיד דהא לא יחזור עליו כיון שמכיר שהוא שלו ומשום לוה רשע ליכא דהא לגבי לוקח נמי יהי' לוה רשע כיון שמכר לו באחריות עי' בתומים סימן ל"ז ס"ק י"א שכתב שהתוס' חזרו כאן וס"ל דלא בעינן מכיר וזהו דוחק קצת לומר שהתוס' חזרו מלעיל בלא שום טעם ונ"ל פירוש אחר בדברי תוס' בשנדקדק בדבריהם במ"ש ומילתא דשמואל מיירי "בכל עניין'' הול"ל באחריות ומה כוונתם במ"ש בכל עניין לפיכך נ"ל דאדרבא תוס' אזלו לשיטתיהו לעיל דמשום חשש תרעומת נמי מפסל לעדות וכפי מ"ש לעיל באות י"ג בס"ד דאי הוי נוגע משום לוה רשע ולא ישלם משום תרעומת נמי הוי נוגע וא"כ י"ל דבר חדש דבכל הנאה שיוכל להגיע לו בעדות זה הוי נוגע והנה א"כ אפילו אם מכר באחריות דאז יהי' גם לגבי לוקח לוה רשע ולא ישלם מ"מ הוי נוגע שרוצה להעמידה לפני בע"ת וכמה דאמרינן במס' גיטין י"ג ע"ב לעניין מעמ"ש דניחא ליה דמשתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה עי"ש וא"כ ה"נ רוצה להעמידה לפני בע"ח דלהבע"ח חייב לו מכבר ולהלוקח לא יתחייב רק עכשיו משעת טריפת הבע"ח וזה שכתבו התוס' בכל עניין כלומר אפילו אם לא קבל אחריות גזילה וא"כ לא עליה הדר מחמת גזילה ואחריות דאתא מחמתיה בע"ח קבל עליה והיה ס"ד דבכה"ג מעיד כקושית התומים באמת ומשו"ה כתבו דאינו מעיד דבכל עניין הו"ל הנאה להעמידה לפני בע"ח הישן כדאמרינן בפירוש מס' גיטין שם דכה"ג נמי הו"ל הנאה והא דפריך בגמרא סוף סוף לגבי לוקח נמי הו"ל לוה רשע אע"ג דמ"מ ניחא ליה בההוא הנאה דמשתכיא בין מלוה ישנה יש לתרץ בשני אנפין או דקושית הגמרא אזיל כפירוש הנמ"י דמקשה למ"ל טעמא מפני שמעמידה או דבאמת הוי מצי לתרץ הכי רק דעדיפה משני ליה דלא יהי' לגבי לוקח לוה רשע כלל אבל באמת לפי המסקנא דלא בעינן נגיעת ממון ממש באמת אפילו כה"ג שאין לו אחריות גזילה ואחריות בע"ח לגביה לוקח יש לו מ"מ אינו מעיד דבכל עניין יש לו הנאה להעמידה לפני בע"ח דמשתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה דבכל צד הנאה הו"ל נוגע למאן דס"ל דמחשש תרעומת הו"ל ג"כ נוגע וכמה שהסברנו לעיל בס"ד עי' לעיל אות י"ד ט"ו ודו"ק:

(כז) בגמרא ואמר רבנן ארעא היכי דקיימא תיקום והקשה השטמ"ק הא לעיל דף ל"א אמרינן אנן אחתינן ליה וכו' ותירץ דהתם לא היה מוחזק אפילו אחד משו"ה אם גם השני מביא אח"כ עדים כמו הראשון אמרינן שפיר אנן אחתינן לי' משא"כ הכא שלוי היה מוחזק בשדה והוציאו השדה מיד לוי ליהודה שפיר אמרינן אפילו אם שמעון יביא עדים אח"כ יהיה נשאר ביד יהודה ומסיים ודבר זה אעפ"י שיש לבעל הדין לחלוק עליו כשתרד בו תראה כי קרוב הי' עכ"ל נראה להסביר דבריו הקדושים דבאמת היה לנו לחוש לזלותא דבי דינא שלא להחזיר המעשה רק היכא שלא נעשה עוד עפ"י ב"ד איזה מעשה רב ל"ש זלותא דב"ד דהכל יודעים שגם הב"ד לא החליטו עדיין הדבר בבירור שהרי לא עשו איזה מעשה רב וא"כ א"ש דבשלמא לעיל שלא נעשה איזה מעשה רב עפ"י ב"ד שהרי שום אחד לא היה מוחזק עדיין וא"כ אע"ג שהורדנו לאחד מהם בעוד שלא היה לחבירו עדים מ"מ אח"כ כשגם האחר יביא עדים כמו הראשון שפיר מהדרינן עובדא ולא הוי זלותא דב"ד שהרי הב"ד לא עשו עוד מעולם איזה עניין חזק בדבר הזה משא"כ הכא שהב"ד כבר הורידו את יהודה לאותו השדה והוציאו מחזקת לוי ע"י עדיו ולאח"כ כשיביא שמעון ג"כ עדים לאפוקי מיהודה השדה הו"ל זלותא דב"ד ולא יוכל שמעון לזכות נגד יהודה כיון שכבר זכו אותו בכח ב"ד להוציא מחזקת לוי ולכך אמרו היכי דקיימא ארעא תיקום ודו"ק:

(כח) ברי"ף כתב לעניין לוה רשע ולא ישלם וכיון דסוף סוף לא נפק ליה מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא עי' ברמב"ן שכתב כוונת הרי"ף דלכאורא קשיא מאי פריך הגמרא סוף סוף לגבי לוקח לוה רשע דלמא אכתי ניחא ליה דלא להוי לגבי שנים לוה רשע ומשו"ה כתב כיון דסוף סוף לא נפק ליה מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא ונראה להסביר עפ"י מ"ש לעיל בדברי הרי"ף דס"ל דלא חיישינן לתרעומת והיינו משום דאיהו ס"ל דנוגע פסול מטעם משקר ומשום תרעומת בעלמא לא ישקר והנה לכאורא יקשה קושית הר"י מיגש איך יעבור על איסור עדות שקר משום לוה רשע ותירץ דאיהו לא חייש רק לצאת נגד הבריות וא"כ כיון דרק לצאת ידי הבריות כוונתו שפיר אמרינן דכל שהי' ב"כ וב"כ לוה רשע תו לא אכפת ליה ולא ישקר משא"כ אי הו"א דנוגע פסול מטעם קרוב שפיר היינו מצינן לומר דניחא ליה טפי שלא ישאר לוה רשע רק לגבי חד מלגבי תרי והו"ל עדיין נוגע כמ"ש לעיל (עי' היטב לעיל באות י"א) ויהיה ראיה מכאן דהרי"ף ס"ל ג"כ כדעת הרנב"ר בנמ"י דנוגע פסול מטעם משקר ולא משום קרוב והנה אע"ג שכתבנו דכל שהי' פסיל משום קרוב הו"ל נוגע אפילו בחשש כל דהוא וכמה שהסברנו לעיל באות י"ד דברי השטמ"ק היינו רק כל שכבר ידעינן עכ"פ שהוא שייך באותו דבר והו"ל נוגע כמו בראובן שמכר פרה וטלית לשמעון דשייך עכ"פ באותו דבר שהרי הוא המוכר שפיר אמרינן דאפילו בנגיעה כל דהוא הו"ל קרוב שהרי היו ידעינן עכ"פ שיש לו שייכות באותו דבר כיון שהוא